דברי נחמיה יורה דעה רפה

לענין משהו (בסתימות. עם שלא הי' בדעתה בפירוש ע"ז. וגם כל אשה הבודקת העד אולי אין בדעתה בפירוש ע"ז רק שנכלל בסתמא כו'). וא"כ הרי בדיקת אשה זו שוה לכל בדיקת העד לענין הכוונה. אלא שמחמת איזה אונס וכה"ג מיהרה בזה ולא שהתה עליו לעיין היטב כ"כ. ומחמת זה לבד לא נגרע חזקת הבדיקה אחר שאנו אומרי' שניתן רשות לעין לראות ולתפוס הכל מיד. ומה שהיא שופטת בדעתה שלא הי' בכח הראי' ההיא להכיר במשהו. לא מפיה אנו חיים. שהיא שופטת כן מצד מהירות הבדיק'. והיא טועית בכך. אבל אין ראי' מזה שהי' שינוי בכוונתה מתחילה. שלא כיוונה כ"א אכתם גדול. מאחר שאין שום טעם בזה. (ואי משום דלא שכיחי. אדרבה כתם גדול יותר לא שכיח. כנודע מדין עד הבינוני שהוא סתם עד קודם שנבדק. שבפחות מכגריס טהורה דתלינן במאכולת דשכיחי משא"כ ביותר. דעברה בשוק טל טבחי' לא שכיח). אלא ודאי מתחילה כיוונה דרך סתימות על הכל כדרך כל בדיקת העד כו'. משא"כ בההיא דהתוס'. הרי על אודות מציאות מעות ודאי לא עלה ע"ד כלל ולכאור' עדיין יש להתיישב בזה. איך אפשר לומר שהי' בכוונתה גם אכ"ש (אף בדרך כללות וסתימות). אחר שלפי דעתה לא הי' זה בכח הראי' ההיא. ואי משום דאין טעם לחלק בין כ"ש ליותר. יש לומר שמתוך איזה אונס גמור וכה"ג שלא הי' לה פנאי לשהות ולהאריך כ"כ. הסכימה לעשות מה שביכולתה. היינו לראות אם נקי מכתם גדול שא"צ לזה שיהוי זמן. ולהניח מה שא"א לה היינו לדקדק ולעיין אחר משהו. שזה צריך שיהוי ואריכות זמן לפי דעתה. עם שאין טעם לחלק ביניהם כלל. ולא דנה אפשר משא"א כו'. גם (א"נ) יש לומר (ג"כ עוד) שמתוך האונס כה"ג הקילה לגמרי בבדיקת העד לסמוך על הרוב שהוא נקי מכל (וכפי שהבנתי ממנה בנדון שלנו שבאמת אינה מחזקת זה לחיוב גמור). ומה שפתחה וראתה בו הי' דרך אגב (וכמעט כמתעסק בעלמ') וא"כ יש לומר דהרי זה כבלי כוונה כלל. ואע"ג דכבר נתבאר דבכה"ג שהדבר בעצמו יש בו נ"מ. אף בלי כוונה לגמרי אין לבוא ע"ז מכח מילתא דלא רמיא עלי' כו' מ"מ עכ"פ מדברי התוס' הנ"ל שמשמע שאף הבודק לדבר גדול הכמות לא יראה כלל דבר הקטן שאינו מצמצם את עינו כ"כ). ה"ה או כ"ש בלי כוונה גמורה כלל אינו מצמצם עינו ולא יראה וימצא משהו. ומ"מ כ"ז איננו שוה לי. דסברא הנ"ל שדנה דין חלוקה בדעתה לבדוק אחר כתם גדול ולא קטן. אינו מתקבל כלל שיהי' כן בדעתה אז בפירוש כו'. וסברא הב' לומר דהרי זה כלא בכוונה כלל א"א שהרי אינה אומרת כן אלא שפתחה העד לראות בו משמע בכוונה עכ"פ. ואם שזה כוונה קלה (שלא היתה מחזקת זה לחיוב כו'). עכ"פ לא דמי לההיא דהתוס' דהתם לא עלה ע"ד כלל אודות מעות. משא"כ בנ"ד כוונה כל דהו מיהו הוי (ומנלן דבכה"ג לא ירגיש גם במשהו). והנלע"ד באופן בענין מהירות בדיקתה וכוונתה בא' מב' פנים. א' ע"ד הנ"ל שכוונתה מתחי' הי' בסתימות (וע"ד כל הבדיקות כו' כנ"ל). ואף שעתה עפ"י שאלת פי' אומדת בדעתה שלא הי' באותה הראי' כדי להכיר במשהו. מ"מ מתחי' לא נתנה דעתה לזה כלל. ובדקה בסתמא כו' אלא שמיהרה לפי הפנאי. והב' (והוא העיקר). שגם לפי טעותה ואומדן דעתה. אין הפי' דסוברת שהי' מהנמנע ממש באותה הראי' להכיר במשהו. אלא רק שאין זה כבדוק בודאי לענין משהו (ע"ד שנתבאר למעלה). לכן מתוך האונס פתחה וראתה בו במהירות וכוונתה אולי תמצא בו איזה דבר מה שיקלוט העין לפי העת וגם משהו נכלל בספק זה. (וממילא גם אי משום שאינה מחזקת זה לחיוב כ"כ סמכה מתוך האונס על הרוב. מ"מ כוונת הבדיקה קלה שלה הי' לצאת י"ח הנהוג ואולי גם במהירות תמצא מה). ועכ"פ מובן מכל הנ"ל דקשה לסמוך להקל ע"פ סברות אלו שהיסוד אינו כ"א עפ"י משמעות לשון התוס' כו'. וגם בזה יש לחלק ככל הנ"ל (ובקצרה כשם שאנו דנין על עיקר הבדיקה לומר שגם בבדיקה קלה במהירות וכה"ג ורגש גם במשהו. כך יש לדון ג"כ בענין הכוונה. דאף אי להרגיש במשהו בעי' כוונה לכך דוקא כמשמעות לשון התוס' הנ"ל. מ"מ כוונה קלה סגי. ולכן בנ"ד שהנראה יותר מדבריה הוא שלפי שאינה מחזקת בדיקה זו לחיוב גמור. לכן מתוך קצת אונס הקילה בה ובדקה במהירות אף שלפי דעתה אין זה בדיק' ודאית לענין משהו. הרי עיקרה באמת סמכה על הרוב. אלא שעצהי"ט לצאת י"ח הנהוג עשתה בדיקה זו. וכוונתה אולי גם במהירות יזדמן שתמצא ותרגיש באיזה לכלוך משהו ג"כ. והרי יש כאן כוונה קלה גם למשהו. וה"ה וכ"ש אם נאמר שבתחי' לא שמה על לבה שבבדיק' כזו לא תרגיש במשהו ובדקה בסתמא כו'. הרי יש כאן כוונה כללית עכ"פ גם למשהו כו'). וגם מה שלפה"נ לפי מהירות הבדיקה מסתמא לא יהבה דעתה וכוונתה היטב ובחוזק כ"כ כ"א דרך העברה כו' מ"מ כוונה כל דהו מיהו הוי. ולפמשנת"ל שמדברי הגמ' ופוסקי' גבי עד שלפני תשמיש (וכן מסי' קצ"ב וקצ"ג) משמע שבדיקה קלה סגי למשהו. הרי מזה גופ' משמע שגם כוונה קלה סגי שהרי כשמהומה לביתה יש לומר ג"כ שע"י טרדתה בזה לא יהבה דעתה וכוונתה היטב כו'

ח והנה בתשו' צ"צ סי' ס"ה איכא ויכוח בינו לבין השואל (שהוא חתנו הגר"ג בעל עה"ג ע"ש סי' ע"ט) בדין אשה שבדקה א"ע ביום ג' לנדתה לשום נקיות או לשום כוונה אחרת אי מהני בדיקה זו לספירת ז"נ אח"כ כו'. והצ"צ ס"ל דלא מהני. דכיון שלא כיוונה לחיוב ספירת ז"נ אף שהי' לה איזה כוונה (קלה) חיישינן לדילמא ראתה ולאו אדעת' או שמא לא בדקה שפיר בחורין וסדקין כו' ואפי' אומרת ברי לה שיהבה אדעת' שפיר. ושבדקה בחורין לא מהני משום דכל מילתא דלא רמיא כו' ע"ש. והאי דילמא ראתה ולאו אדעת' שכתב. לכאור' הי' נ"ל דהפי' הוא שעל שעת הבדיקה קאי וזה ודאי אין סברא כלל שאף אם הי' הרבה דם בהעד לא הרגישה בו מצד העדר הכוונה לחיובא ושיהי' זה בכלל מילתא דלא רמיא כו'. דלזה ודאי מהני איזה כוונה שיהי'. דאלא למאי בדקה כו' אלא הי' נרא' שהכוונה הוא שמא הי' משהו דם על העד. ולזה לא מהני כוונה כל דהו כ"א דוקא כוונה לחיובא כו'. ולפי"ז הי' מזה ראי' לנ"ד כו'. אך האמת שהאי דילמא ראתה כו' לא קאי כלל אשעת הבדיקה אלא הפי' הוא שמא ראתה אח"כ. בספירת ז"נ דכשיהבה אדעתה סמכי' דאילו תרא' הית' מרגשת. משא"כ כשלא יהבה אדעת' כ"כ חיישינן שלא תרגיש כשתרא' אח"כ. ע' תשוב' עה"ג שם נרא' מבואר הכוונה כן. וכ"ה בצ"צ סד"ה ויש לדמות ע"ש (דע"ח ע"ד). ולפי"ז לא שייך זה לנ"ד כלל לכאור'. אמנם עכ"ז ממרוצת דבריהם משמע דמחלקותם הוא דלבעל עה"ג כל כוונה קלה מה שתהי'. חשובה כוונה מעלי'. ולכן שוב לא חיישינן לדילמא ראתה אח"כ ולאו אדעת'. ולבעל הצ"צ כוונה קלה. לא חשיב כוונה כלל. ולכן חיישינן בזה ללאו אדעת'. ויותר מבואר זה בענין מילתא דלא רמיא עלי' לאו אדעתי' דמשמע דלבעה"ג לא אמרי' כן כ"א כשעושה דבר בלי שום כוונה לגמרי. אבל כל שעושה לשום איזה כוונה קלה כמו שהיא. שוב נקרא רמיא עלי'. ויודע ומרגיש ומידכר. ולהצ"צ לא נקרא רמיא עלי' כ"א כשמוטל עליו דרך חובה ממש. אבל בלא"ה אף שיש לו בזה איזה כוונה קלה נקרא לא רמיא עלי' ואמרי' דעביד לה ולאו אדעתי'. וכאילו לא ידע ולא הרגיש בשעת מעשה (ולכן שוכח) ולכן אפי' אומר ברי לי לא מהני כו'. וא"כ לכאור' עדיין יש ללמוד מזה גם לענין הכרת והרגשת חוש הראי' במראה דבר הקטן מאד בכמות. לפ"מ דמשמע מדברי התוס' דלעיל. דבעי' שיכוון לכך דוקא (אף אם הוא