דברי נחמיה יורה דעה רפד

מכגריס יש להסתפק במאכולת בלבד כו'. משא"כ בנ"ד הא דמחלקינן בין משהו ליותר הרי הוא מצד דבמשהו יש לומר שנשמט ממראית העין כו' וא"כ ממילא חל הספק בזה גם אשוק של טבחי' שהם רבים מדמי המקור. ושוב לא מהני מה שאין הספק שקול כנ"ל. דאין להוציא האשה מחזקתה כמו בכגריס ועוד בעד שאינו בדוק כו' כנ"ל. אך מ"מ עדיין יש לומר מאחר דלענין מאכולת דמי המקור מרובים. ואין לנו להקל כ"א מצד שנתלה בשוק של טבחי'. ובזה הרי יש כאן ב' צדדי' להחמיר. חדא דעברה ולאו אדעת' לא שכיח ועוד מצד שבדקה העד מעט עכ"פ דשוב אין הספק שקול מצד עצמ' לפי הנ"ל. ולא דמי לכגריס ועוד בעד שאינו בדוק כלל. דאין כ"א סברא א' להחמיר דעברה ולאו אדעת' לא שכיח וזה לחוד לא מהני נגד חזקת האשה. משא"כ בנ"ד שנתוסף עוד סברא מצד הבדיקה כו'. (וע' ש"ך סקמ"ה כה"ג לקולא לרבי דס"ל בעד שאינו בדוק טמא' נדה מ"מ בטחתו בירכה דאיכא ב' צדדי' לקולא מודה דטהורה מדאוריי' אף שאינו ס"ס גמור כו' ע"ש. וה"ה בנ"ד להיפוך יש לומר ג"כ דלא דמי סברא א' לב' סבר ת וצדדי' אף שאינו ס"ם גמור כו' וכעין תרתי לריעותא דריש נדה). גם לפ"מ שהטעים מוח"ז רבינו ז"ל שם בקו"א דסי' קפ"ז (ד' מ"ג ג') דמש"ה הא דלא שכיח שעברה בו בשוק של טבחי' (ולאו אדעת'). לא חשיב רובא. הוא משום דהוה כמו רוב התלוי במעשה. א"כ בלא"ה לא שייך זה בנ"ד. ויש לומר דהא דמצד הבדיקה אנו אומרי' דשוב אין הספק שקול והרי זה כהצד דלאיסורא שכיח טפי חשיב שפיר רובא לאיסורא. ורובא עדיף מחזקה. (אלא שכעת לא זכיתי להבין דברי מוח"ז רבינו ז"ל בזה איך הא דעל הרוב לא עברה דומ' לרוב התלוי במעשה. דרפ"ג דבכורות. אדרבה הרי הכא המיעוט תלוי במעשה. והריב היא בשב וא"ת משא"כ התם להיפוך. וע' רשב"א ור"ן פ"ק דחולין (ר"ד י"ב) במסקנא דסוגי' דחזקה ורובא כתב הנ"מ היכא דרובא ומיעוט' תרווייהו תלי במעשה או תרווייהו לא תלי וכ"ש היכא דמיעוט' תלי ורובא לא תלי. אבל היכא דרובא ת"י כו'. הרי בהדיא דכשהמיעוט תלוי במעשה כ"ש נמי הוא דאזלינן בתר רובא. והרי הא דעל הרוב לא עברה היינו נמי כה"ג וצע"ג לכאור'. ויש לעיין בפ"ב דקדושין גבי סבלונות במלחמו' ורשב"א וריטב"א שכתבו לחלק בין רובא בטבע וחיוב לרוב שתלוי בדעת ורצון ומנהג כו'. וע' בקו"א דמוח"ז רבינו ז"ל שם (דמ"א ע"ב) בהג"ה. אך לפ"ז באמת צ"ע מד' רשב"א ור"ן דפ"ק דחולין הנ"ל דלכאו' כל דתלי במעשה שוב לא תלי בטבע אלא בבחירה. והרי גבי סבלונות משמע דגם כשהמיעוט תלי במעשה והרוב לא תלי כהא דרובא מסבלי' קודם הקידושין כו' ע"ש ג"כ ל"ח הרוב. אך אולי התם חיישי' למיעוט' כו' לחומרא בעלמא (בא"א) ע"ש משא"כ כשהרוב תלי במעשה אולי לא אזלי' בתרי' כלל (מדאוריית') וצ"ע אלא שאכ"מ. וגם בגוף ענין אי מצוי הוי כרוב יש לעיין בכמ' דוכת' ואין פנאי כעת)

ז אמנם הנה עדיין יש לקיים כעין סברת כת"ר. מצד אחר (קצת). והוא דמאחר דלפי דעתה עכ"פ. לא הי' בכח ראייתה בעת שבדקה את העד כדי להכיר ולהרגיש במשהו. א"כ אף אם אנו נאמר שהיא טועית בכך. ושבאמת הי' בכח הראי' ההיא להרגיש גם במשהו. מ"מ הרי איהי לא כיוונה לכך. מאחר שלפי דעתה לא הי' זה בכח הראי' ההיא כלל. ובלי כוונה כבר נתבאר לעיל שמלשון התוס' בתירוץ ב' דנדה (נו:) וב"מ (כו.) מהא דהוצרכו להא דכשעורה וכעדשה. משמע דאף הבודק ומחפש אחר איזה דבר בכוונה. לא ימצא דבר אחר הקטן ממנו שלא כיוון אליו. וא"כ ה"נ אף שבדקה העד לכוונת או"ה. מ"מ מאחר דמדבריה נשמע שלא הי' כוונתה כ"א אכתם גדול כו'. לא היתה מרגשת במשהו. שלא כיוונה אליו. אבל עכ"ז קשה להעמיד יסוד על דקדוק לשון התוס' הנאמר אגב אורחא. ואולי לא כתבו הא דכשעורה וכעדשה כ"א לרווחא דמילתא. ולחזק הסברא יותר. אבל לדינא גם אם הי' שיעור השרצים גדול ג"כ הי' כבדוק גם למעות אף למטבעות קטנים (או אולי היו מסתפקי' בכך עכ"פ): ולכאורה עלה ע"ד דאין אנו צריכי' בזה לדקדוק לשון התוס' הנ"ל. דכל שלא בכוונה ה"ה בכלל הא דקימ"ל (בשבועו' ל"ד: ובכמ' דוכת') כל מילתא דלא רמיא עלי' דאינש עביד לה ולאו אדעתי'. ואין עיקר הכוונה ששוכח. אלא שגם בשעת מעשה אינו מרגיש (וע"כ שוכח). וכדאי' בחולין (ד' ט) גבי טבח שאינו יודע ה' שחיטה. זמנין דשהי ודריס ולא ידע והאי לא ידע פירש הרא"ש והר"ן שלא הרגיש כו' דכל מילתא דלא רמיא כו'. ולכן אפי' אמר ברי לי שלא שהיתי לא מהני דכל מילת' דלא רמיא כו' והכי קימ"ל ביו"ד סי' א' ס"ג (דלא כרש"י). ועי"ש בדברי מוח"ז רבינו ז"ל סקכ"ד). א"כ משמע דכל שלא בכוונה אפי' מעשה גמור אינו מרגיש גם בשעת מעשה. וה"ה (וכ"ש בנ"ד) אם לא כיוונה לראות משהו. ממילא אינו נרגש לה כלל. (ומ"מ אינו כ"א ספק כלומר דלפעמי' אינו מרגיש כו'. ע' ט"ז סי' ט"ז סקי"ג וכבר נתבאר דלפ"ז עכ"פ לא דמי לעד שאינו בדוק כו'). אבל לאו מילתא היא. דזה אינו כ"א בדבר שאין לו להאדם שום נ"מ בזה וכלשון דאי' בסנהדרין (כ"ט:) מילי דכדי לא דכירי כו' וכמו בההיא דטבח שאינו יודע ה' שחיט' אין לו שום נ"מ אם שהה ודריס. וכן בההיא דשבועו' ובכמ' דוכת' דאמרי' מילתא דלא רמיא כו' הכוונה בכה"ג אז אמרי' דאף שעושה ורואה אינו מרגיש גם בשעת מעשה וכאילו אינו יודע. אבל בנ"ד מאחר שודאי כל אשה יודעת הדין שמטמא' בכ"ש. אף אם לא כיוונה בעת שבדקה העד לעיין אם יש בו דם כ"ש, (מצד שסברה דודאי ליכא או מאיזה סיבה שיהי') מ"מ ודאי אם היתה רואה שיש בו דם משהו. ודאי הית' מרגשת בו. והיתה מניחה מלבדוק בעד זה. כיון שידעה שיש לה נ"מ בזה. אבל לפי משמעות הדקדוק מדברי התוס' הנ"ל שפיר יש ראי' גם לנ"ד. שהרי התם גבי מעות ג"כ לא שייך לומר מצד העדר הכוונה לזה. שהוא מילתא דלא רמיא כו'. שהרי מעות הוא דבר שנפשו של אדם מחמדתן ובודאי אם רואה מרגיש ומתפעל והי' נוטלו. אלא שסברת התוס' ולפי הנ"ל) ע"כ הוא. דכשאדם בודק ומחפש אחר דבר הגדול בכמות. אינו מצמצם עצם כח הראות כ"כ עד כדי שתקלוט העין דבר הקטן אלא מדלג ואינו רואה אותו כלל. וא"כ גם בנ"ד שייך לומר כן. לפי ההנחה הנ"ל דמדבריה נשמע עכ"פ שלא כיוונה לבדוק אחר משהו. א"כ לא צמצמה כח הראות שלה כ"כ עד כדי להכיר ולראות במשהו כלל. (אף אם באמת מצד ענין אופן הראי' ומהירתה הי' ניתן רשות לעין לראות ולהכיר בזה מ"מ מצד (טעותה שמזה נלמד כו') שלא היתה כוונתה לכך. שוב ממילא אין העין קולט כו'). ולפי"ז לכאור' גם מה שנת"ל שיש סברא להחמיר מצד שניתן לשיעורין כו' וגם מצד נאמנות האשה בדבר התלוי בשיקול הדעת כזה שפורח באויר כו' כנ"ל יש לומר דלא שייך בכה"ג. דלא אתינן עלה כ"א מצד העדר הכוונה. רק שמדבריה עכ"פ ניקח ראי' על כוונת' וא"כ הוא מילתא דפסיקא כו'. אך מלבד שכבר נתבאר שקשה להעמיד יסוד על דקדוק לשון התוס' בלחוד (להקל בדאוריי') אלא שיש לומר ג"כ דלא דמי. כי ההנחה הנ"ל שבנ"ד הרי זה כלא כיוונה לכך עכ"פ. אינו ברורה כ"כ. דיש לומר מאחר שודאי יודעת הדין שאין חילוק בין כתם גדול למשהו. ואין שום טעם לשתהי' מכוונת לבדוק העד מכתם גדול ולא ממשהו. סתמא דמילתא כשפה העד לראות בו לכוונת או"ה (כדי לידע אם תמצא אח"כ כתם שהוא מגופ'). ממילא נכלל בכוונה זו גם