דברי נחמיה יורה דעה רפג

בדיקת חורין. אלא הפי' הוא שאנו חוששין שמא מתוך שמהומה עשתה שלא כהוגן בפשיע'. ולא הכניסה לחורין כו' כמ"ש בחידושי רמב"ן ורשב"א וזה ודאי דוחק גדול וחששא רחוקה. ואם אית'. ודאי לא הי' צריך לכך. אלא הוי לי' למימר בפשיטות מתוך שמהומה שמא ראת' טיפה כחרדל ולא הרגישה. וביותר קשה מדברי המקשן דפרכי' וכי מהומה לבית' מאי הוי ואם אית'. הרי יש כאן חששא פשיט' לטיפה כחרדל אולי נשמט מעינה למיעוטו. אלא ודאי דסברת המקשן ע"כ הי' דמשום מהירות הבדיקה אין לחוש כלל לשלא תרגיש בטיפה כחרדל. והרי בזה לא נסתר מדברי התרצן. ואדרבה מדהשיב חששא אחרת מכלל דבחששא הנ"ל לא נד מסברת המקשן דאין לחוש. וכן משמע (קצת) מהא דתבעוה לינשא שבסי' קצ"ב והא דהכונס בתולה שבסי' קצ"ג. שלמדו הפוסקי' מדאיתמר סתמא בגמ' דאף בדיקה לא מהני ופירשו הטעם שמא ממיעוטו נאבד או חפוהו ש"ז. ולא אישתמיט בשום מקום להזכיר טעם שמא לא דקדקה לעיין היטב בעד ונשמט מעינה למיעוטו. ובפרט לפמ"ש הט"ז (בקצ"ג סק"ג) דחשש נאבד לא שייך כ"א גבי תבעוה לינשא שהולכת אנה ואנה כו'. א"כ אם אירע שישבה בעת שנתפייס' ובדקה א"ע תיכף ולא מצא' אין שום טעם לחוש. וצריך לומר שמשום לא פלוג אתינן עלה (וכעין שכתבו התוס' ריש נדה ד' ג' בדו"ה מרגשת. דלא פלוג בין שוכבת אפרקיד אם לאו כו'). והוא דוחק. משא"כ החשש שמא לא עיינה היטב כו' הי' שייך גם בכה"ג. ואין לומר דבכה"ג להט"ז באמת א"צ לישב ז"נ. דודאי לא משמע כן מסתימת דברי הגמ' וכל הפוסקי' דמשמע דבכל גווני אין לה תקנה אלא צריכה לישב ז"נ (וכנ"ל). וכן משמע מההיא דרב כי איקלע לדרדשיר הוי מכריז כו' דפרכי' והא' רבא תבעוה כו' (יבמות לז:). ואי ביושבת מהני בדיקה. מאי קשה דילמא הוי מכריז ומהדר שיהי' בכה"ג כו'. וגם אי הוי דינא הכי ג"כ הי' קשה למה לא ניחוש ג"כ לחששא הנ"ל שלא דקדקה כו'). אלא ודאי משמע דכל שבודקת לכוונת איסור והיתר שוב אין לחוש כלל לשלא הרגישה בדם מועט שבו. משום דא"צ לזה עיון ודקדוק היטב כו'. ע"כ הוצרכו לטעמא דנאבד כו' ולפ"ד הט"ז דלא שייך חשש נאבד ביושבת. ההכרח לומר דגזרו בזה משום לא פלוג (אך באמת דברי הט"ז צ"ע שבדברי הרא"ש ורשב"א ור"ן באמת מבואר גם בההיא דבתולה חששא דנאבד ג"כ. והטוש"ע שהזכירו בזה רק חששא דחפהו ש"ז הוא משום דזה מצוי יותר. משא"כ בתבעוה לא שייך זה). ולכאורה הי' נרא' אולי באמת מ"ש הטוש"ע ברס"י קצ"ב שמא ראת' טיפה כחרדל ולא הרגישה כוונתם לחששא הנ"ל היינו שלא הרגיש עינה במראית הדם למיעוטו. אבל זה אינו דלשון זה לקוח מדברי הרמב"ם ורא"ש והם לא קאי כלל אמה דלא מהני בדיקה ע"ש שלא הזכירו זה כלל. אלא קאי אעיקרא דדינא והאי שלא הרגישה שכתבו הכוונה הרגשת הדם מהמקור וכוונתם ליתן טעם לעיקר הדין למה גזרו כלל בתבעוה (גם בלא בדיקה) ולא נאמר דמדלא ארגשה כו' (דאשה מרגשת כו' כדאי' בריש נדה ד' ג'). (וגם לחוש דילמא ארגשה ולאו אדעת' לא שייך בזמן מועט כמ"ש התוס' רפ"ח). ע"ז כתב דחששו שמא מחמת חימוד ראתה טיפה כו' ולא הרגישה. ויש לומר בזה ג' פנים. א' דטעם החימוד מועיל לב' דברים א' דמש"ה יש חששא לעיקר הראי' והב' דמש"ה לא הרגישה היינו מטרדת החימוד יש לומר הרגישה ולאו אדעת' (גם בשעה מועטת). ונרא' דזהו פי' דברי ראבי"ה שבתשוב' מיימוני הובא ב"י במ"ש שמא מחמת חימוד ראתה כו' ולאו אדעת' ע"ש. אלא שלפ"ז יש כאן חששא דאוריי' ולא משמע כן מדברי המ"מ (פי"א מה' א"ב ה"י שם) שכתב שמה"ת מותרת גמורה היא שאפי' בראי' שראתה כל שלא הרגישה כו'. ולפי הנ"ל הרי חיישינן שראת' בהרגשה אלא דלאו אדעת'. והב' דטיפ' כחרדל הוא טעם וסיבה לשלא הרגישה. ולפ"ז נשמע מכאן דטיפ' כחרדל אין דרכו לבוא בהרגשה. (וצ"ע בפוסקי'. שוב מצאתי מזה בס"ט סי' ק"ץ סקס"ז (ד' כח.) ע"ש מ"ש בשם הפריש' דסי' קצ"ב). והג' (והוא העיקר לכאו') דהא דאמרי' אשה מרגשת כו' היינו עפ"י הרוב. וכאן חששו למיעוט' שראתה ולא הרגישה (וטיפ' כחרדל שנקטו אורחא דמילתא). ויש לעיין בפוסקי' בדיני הרגשה ואכ"מ. וא"כ גם הטוש"ע אף שכתב לשון זה שמא כו' אחר שכתב ואפי' בדקה כו'. מ"מ טעם זה חוזר למעלה אעיקרא דדינא כו' ע"ד הנ"ל. אבל הטעם זה שבדיקה לא מהני הוא מחששא דנאבד כמ"ש הרשב"א ור"ן. וביותר מפורש בדברי רשב"א ע"ש בת"ה (דקס"ו) שבתחי' כתב אעיקר הדין שמא כו' ראתה ואפי' לא הרגישה (פי' מ"מ חיישינן למיעוט' בהא כנ"ל בפ' הג) ואח"כ כתב אפי' בדקה כו' שמא ראתה טיפ' כחרדל ונאבדה עכ"ל. מבואר ככל הנ"ל. ועכ"פ לפ"ז משמע דלשמא לא הרגישה במרא' הדם שבעד למיעוטו לא שייך לחוש שא"צ לזה עיון גדול וכנ"ל

ו ובר מכל דין נלפע"ד דאף אם נוכל להוכיח מכאן (או ממק"א). דהבדיקה להכיר בשינוי מראה אודם משהו. בעי' עיון יפה דוקא. מ"מ זה אינו כ"א להחשיבו כודאי. דאם בעיון יפה לא מצא. הוחזק דודאי ליכא. משא"כ בלי עיון כ"כ אינו ודאי גמור דיש להסתפק אולי נשמטה מעינו לדקותה. אבל מ"מ רגלים לדבר איכא דיש לומר ג"כ דהא דלא חזי לה משום דליתא. ולא דמי ללא בדקה כלל עכ"פ כו'. וכן משמע מלשון הפ"ת שם בסי' ל"ג סק"ח ע"ש שכתב שמשכחת לי' דהוי קטן (ומש"ש נקב קטן נרא' דט"ס הוא ע"ש) כ"כ שנשמט ממראי' העין. משמע דעכ"פ רחוק הוא אלא דמ"מ משכחת לה (לפעמי') כו'. אשר ע"כ יש מקום למנהג להחמיר שלא לסמוך אבדיקתנו בזה. אבל לומר דהרי זה כלא בדקה לגמרי (כדרך שכתב מוח"ז רבינו ז"ל בבדיקת הסכין כו' כנ"ל) זו מנלן. וגם החוש (כמדומ') יעיד ע"ז דאין זה כלא בדק ממש. דעכ"פ נרא' ודאי דלפעמי' גם בעיון קל ימצא גם נקודה דקה. (משא"כ בבדיקת סכין). וא"כ כשלא מצא נתוסף ספק עכ"פ מצד הבדיקה ג"כ (והרי זה כס"ס להחמיר כו') ולכן בנ"ד כבר יש מקום עכ"פ להחמיר בבדיקת עראי יותר מעד שלא בדק כלל. והיינו דבאינו בדוק כלל (אף שהי' מקום צנוע כו') הרי זה ספק שקול (לענין מאכולת בפחות מכגריס). משא"כ כשבדקה העד אף דרך עראי שוב אין הספק שקול עכ"פ. עוד יש לעיין לפ"מ ששמעתי שכעת מצניעי' העדים בכיס. דגם מאכולת לא שכיחי שם כלל. א"כ גם באינו בדיק כלל יש לומר דטמאה משום כתם עכ"פ גם בפחות מכגריס. אמנם לפ"ז לכאור' אין מקום כ"א להיות טמאה משום כתם מדרבנן. אבל מדאוריי' לא עדיף מכגריס ועוד בעד שאינו בדוק דודאי לא שכיח שעברה בשוק של טבחי' ולאו אדעתי' ועכ"ז תלינן משום דאין מוציאין האשה מחזקתה כל שנולד הספק קודם שבדקה א"ע כו' ע' בדברי מוח"ז רבינו ז"ל סי' ק"ץ סקע"א ובקו"א דסי' קפ"ז סקכ"ב. וא"כ ה"ה בנ"ד אחר שאנו אומרי' שלענין משהו אינו ודאי גמור שלא הי' על העד מקודם שבדקה א"ע אין להוציא האשה מחזקתה כו' ולכאורה עלה ע"ד לומר דלא דמי עפ"י מ"ש מוח"ז רבינו ז"ל שם בקו"א דסי' קפ"ז סקל"ג (ד' מ"ג ג') לחלק בין הא דאמרי' דילמא עברה ולאו אדעת' דאף דלא שכיח מ"מ לא חשיב רובא דאדרבה דמים שבשוק של טבחי' רבים מדמי המקור משא"כ במאכולת שתחת הכר (יש לומר) שדמי המקור רבים מהם ורובא עדיף מחזקה כו'. אבל זה אינו לכאור' דהתם בעד הבדוק שהניחתו תחת הכר הא דמחלקינן בין כגריס לפחות הרי הוא מצד שלענין שוק של טבחי' ה"ה כבדוק בודאי. אף גם לענין פחות מכגריס. אלא שבפחות