דברי נחמיה יורה דעה רפ

ממוצע ביניהם מצד עצם איכות הבדיקה לומר שבדיקה כזו יצא' מכלל אינו בדוק שבגמ' ופוסקי' (שהוא הבינוני). ולכלל בדוק לא בא (והכל לא מצד דבר שנתחדש בו כ"א שכן משפט עצם בדיקה זו). ע"כ כל כה"ג ודאי חידש הוא ולכאור' קשה לסמוך ע"ז להקל בדאוריי'. ועוד קשה הדבר בעיני. דודאי עכ"פ דבר זה ניתן לשיעורין וגבולין דהכל תלוי לפי ערך קוטן הטיפ' הנמצא. ואיזה שיעור וגבול ניתן לזה דודאי לא שייך ע"ז שיעור כגריס כלל ואף לא שיעור כחרדל או כנקודה (דגם כל נקודה סובלת החלוקה) וכ"ש שתלוי ג"כ לפי ערך מהירות הבדיקה דלא כל העיתים והמהירות שוות. וא"כ הי' ראוי שהמורה יצטרך לדבר עם האשה עצמה ולחוקרה היטב ולדקדק מאד איך וכמה ומתי כו'. (וכ"ש בנ"ד שלחה האשה שאין רצון האשה להעמיד על דעתה)

ב ומעתה יש לראות בגוף הסברא,. דלכאורה מאחר דלפה"נ סברא טובה הוא. דבבדיקת עראי בהעברה בעלמ' בלי עיון הראוי) לא תרגיש בכתם כנקודה קטנה. וכמעט שהחוש מעיד ע"ז. והרי החוש לא יוכחש. וא"כ למה תהי' טמא' כשמוצאות עליו דם כ"ש הרי לענין זה ה"ה כאילו לא נבדק העד מקודם שבדקה א"ע בו. איברא שלענין גוף הדין למעשה דמשמע ודאי לכאורה מדלא אישתמיט שום פוסק מן הראשוני' והמחרוני' להשמיענו (חידש) דין זה. שלא רצו להקל בכך. לא נפלאת ולא רחוקה היא לומר שלפי שדבר זה ניתן לשיעורין וגבולין ותלוי לפי ערך גודל וקוטן הנקידה ולפי ערך מהירות הבדיקה כנ"ל. השוו מידותיהם ולא רצו להקל בכך וכעין לא פליג. והוא דבר המצוי בכמ' דוכת' ומהם ע' רסי' ל"ג גבי ב' עורות דושט זה שלא כנגד זה דבגמ' אמרי' משום זימנין דמתרמי אהדדי וכ' הט"ז בשם רש"ל ופר"ח ושאר אחרוני' דאף אי זה למעלה וזה למטה דא"א דליתרמי אהדדי אפ"ה אסור שאין ליתן ד"ח לשיעורין אם לא במילתא דפסיקא. ולא פליג. גם יש לומר שלא רצו ליתן נאמנות להאשה ע"ז. שאף שתאמר שמיהרה בבדיקת העד כ"כ עד שאף אם הי' נקודה זו ממש אז לא היתה מרגשת בה. חיישינן אולי טועת בזה. מאחר שהוא דבר התלוי באומד הדעת ולפי ערך המהירות כו'. ואף שהתורה האמינתה כדכתי' וספרה לה. וכן נמי קי"ל בס"פ כה"י ובטוש"ע סי' קפ"ח סק"י נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתי'. והוא ג"כ דבר התלוי בדמיון ומ"מ לא חיישינן שמא טועה בדמיונו' וכמ"ש הרשב"א שם. (והא דאינה נאמנת לומר כזה טיהר לי חכם פלוני היינו או משום דאיכא ריעותא לפנינו דהרי חזינן דלדידן לא איברר כמ"ש הרשב"א או משום דלא סמכי' עלה היכא דאי' לדם דאפשר לברורי דנחזי אנן כדפרש"י. אבל בנ"ד ליכא ריעותא. וגם ליכא לברורי בלעדה כו'). מ"מ יש לומר דאין כל הדמיונות שוות ומובן דנ"ד קשה יותר לשער. דהתם אינה צריכה רק לשער אם דם זה שלפני' דומה לאותו הדם הנאבד שהוא דבר גשמי ומוגבל אבל הכא צריכ' לשער אופן המהירות והסחת הדעת שהי' לה אז אם הי' בו כדי לדלג ולא להכיר בנקודה זו. ויש בקושי זה ב' צדדי' א' מצד שיותר קשה לשער באיכות דבר אחד. כמו בנ"ד איכות המהירות והסה"ד (לענין הכרת נקודה כזו). ממה שיש מן הקושי לשער באיכות ב' דברים אם הם שוים ודומים זל"ז (אף גם כשהא' אינו לפני' כעת כו' ע' רא"ש פ' התינוקת ססי' ג'. וע' ס' ח"א בבנ"א שער בה"נ סי' ה' דדיקא כשמביא' דם אחר ואומרת כזה ראיתי כו' אבל בלי דם לפנינו אמרי' דטועית בדמיונו' בימי הגמרא עכ"פ שהי' חילוקי' במראות כו' ע"ש). וה"ב מצד שענין הכרה בדמיון הדמים הוא ענין גשמי הנתפס בראות. משא"כ נ"ד הוא ענין רוחני ופורח באויר לשער אילו הי' נקודה זו בעת שראתה העד אם הי' בכח אופן הראיה ההיא להכירה כו' (והנ"מ בין ב' הסברות הללו הוא אם תנסה עתה לראות בעד באיכות הראי' הקודמת. דלפי הסברא הא' נרא' דבכה"ג הרי זה דומה לענין הדמין בדמים הנ"ל. משא"כ מצד סברא ה"ב עדיין יש לומר דלא דמי כו'). אמנם כ"ז יתכן לענין גוף הדין מה שיש להחמיר למעשה אבל מה שלפמשנת"ל משמע שגם בדיקת עראי נכלל בדין עד הבדוק ממש שבגמ' והיינו לומר שתהי' טמא' ודאי מדאוריי' גם בכ"ש כשנמצא מיד (כמו באותיום דמתני'. וכמו גם בטחתו בירכה להרמב"ם ורא"ש. וממילא בנמצא מיד או הנחיתו בקופסא הכל מודי' כו' כשנת"ל). לכאורה אין הטעמי' הנ"ל מספיקי' לזה. דלכאורה בדאוריי' לא שייך לאסור דבר המותר משום סברת לא פליג הנ"ל. וע' פ"מ רסי' ל"ג שכ"כ בפשיטות גבי ב' עורות דוסט. ולא משום חשש טעות בדמיון ואומד הדעת הנ"ל. אבל אינו מוכרח כ"כ דמצינו בכה"ג גם בדאוריי' איסורים שאינם אלא משום גזירות והרחקות ע' רמב"ם פ"ז מה' גניבה ה"ג שהמשהא בביתו מדה חסירה עובר בל"ת כו' שמא יבוא מי שאינו יודע שחסירה וימדוד בה. וכן שם רפ"א אסור לגנוב דרך שחוק כו' שלא ירגיל עצמו בכך. ומשמע דהיינו נמי מדאורייתא ע' ק"א דרבינו ז"ל ריש ה' גניבה (אות ב')

ג והנה כ"ז הטורח הוא אחר ההנחה שהחוש מעיד שיש עכ"פ במציאות בדיקת עראי שלא תרגיש על ידה כ"א בכתם גדול ולא בקטון. עד שיהי' נחשב כבדוק לענין זה ולא לענין זה. אבל עדיין יש להתיישב בזה גופ' ואינו ראוי לסמוך בזה על עצמינו להקל בדאוריי' ובפרט נגד משמעות הגמ' ופוסקי'). והי' ראוי עכ"פ להביא ראי' לזה ממקומות אחרים. והנה מה שעלה על דעתינו לכאורה להביא ראי' ודוגמא לזה מכיבוד דשוקי ירושלים. דקי"ל בנדה (דף נו) דאין חזקתו מתכבד ממילא לענין שרצים (אלא דחזקת' בדוק בכוונה). אף דלענין מעות חשיב כבדוק. ז"א לא מיבעי לפמ"ש בתוס' שם בתירוץ א' דלענין מעות רגילים לעיין ולחפש כו' הרי אין חילוק כלל בין מעות לשרצים דבשניהם אין חזקתו מתכבד ממילא אלא דחזקתו בדוק בכוונה כו' אלא אף לפמ"ש התוס' בפ"ק דפסחים (ד' ז') לחלק דשרץ שהוא בכעדשה אינו מתכבד כ"כ כמו מעות. מ"מ אין להביא ראי' מכיבוד לראיית העין דאף אם בכיבוד עראי אינו פועל כ"א לדבר גדול ולא לקטון מ"מ בראיית העין יש לומר שתופס ומרגיש הכל בשוה אלא שמ"מ מלשון התוס' בנדה שם בתירוץ ב' וכ"ה בתוס' דב"מ (כ"ו) הי' נרא' קצת ראי' לנ"ד. שכתבו דכיון שבודקין (בכוונה) לשרצים שלא יהא אפי' כשעורה או כעדשה גם אם הי' מעות הי' נמצא ומדהוצרכו להא דכשעורה וכעדשה מכלל דסברתם דגם בבדיקה בכוונה הבודק לדבר גדול אינו רואה דבר הקטון ממנו. אלא שבאמת גם מזה אין ראי' דיש לומר דהיינו דיקא כשאינו מתכוין כלל כ"א לדבר זה ולא לד"א כמו לשרצים ולא למעות אז יש חילוק בין גדול לקטן. הבל בנ"ד מסתמא הכל יודעים דלדינא אין חילוק בדם ב רב למעט יש לומר דממילא הכל נרגש בשוה (ויתבאר עוד אי"ה): ולכאורה הי' נרא' ראי' ודוגמא לדבר מבדיקת סכין של שחיטה שהזהירו הפוסקי' הרבה שתהי' במתין ובכוונת הלב דאל"כ לא ירגיש בפגימה דקה. וכמ"ש הב"י ושו"ע סי' ח"י פי"ז בשם הררי' הלא תרא' כי יבדוק אדם פעמים ושלש ולא ירגיש בפגימ' דקה ואח"כ ימצאנה כי הכין לבו באחרונה ובחי' חוש המישוש כפי כוונת הלב עכ"ל וכנודע ג"כ מעובדא דרש"ל שהובא באחרוני' שם. ואין זה מצד חומרא וחששא בעלמא כ"א דין גמור כ' לשון מוח"ז רבינו ז"ל שם סי"א בסק"ב דאף בין שחיטה לשחיטה יבדקו לאט לאט ובכוונת הלב ולא במהירות שזו אינה בדיקה כלל כו' ע"ש. ומשמע דהיינו דאף בדיעבד אם בדוק בכה"ג ונמצא הסכין פגום לבסוף טרפינן אף הבהמה הראשונה וכמ"ש