דברי נחמיה יורה דעה רעט

שאלה להרה"ג מוה' שלמה מ"ץ ד"ק דובראוונא

[סי' ק"צ] על מה שמצוי בנשים שלפעמים מוצאי' על העד מראה אודם משהו. ואם ישאלנה המ"ץ אם בדקה היטיב את העד מקודם שבדקה א"ע עד שברי לה שלא הי' זה מקודם. משיבה שעם היות שפתחה אותו וראתה בו לא שמה על לבה לדקדק ולעיין בעיון היטב עד כדי להכיר במשהו. וממילא לפי דעתה יכול להיות שהי' זה מקודם ולא הרגישה

א תשובה הנה מה שכת"ר מיקל רק מצד שאומרת שלא דקדקה לעיין. היטב כ"כ. (וכן רגיל להורות בכה"ג). וס"ל לכת"ר דלענין דם כ"ש כזה לא חשיב עד הבדוק כ"א כשבדקה אותו בעיון טוב ואומרת ברי לי שלא הי' מקודם. משא"כ בדיקה קלה כנ"ד כלא חשיב' לענין זה, לכאורה קשה הדבר לסמוך להקל למעשה בדאוריית' מסברא חיצוניות שלא נזכר בשום סופר. והרי בגמ' (פ' כה"י ד' י"ד) וכל הפוסקי' מבואר דין עד הבדוק ושאינו בדוק. וא"כ עד דנ"ד איזה שם נקרא לו. דודאי רצה לומר שנקרא אינו בדוק שהרי בדקוהו. ממילא ע"כ נכלל בשם בדוק שבגמ' ופוסקי' ואף אם נרצה לומר דענין שם בדוק אינו סובל כ"א ענין העיון והדקדוק היטב. ולא ראי' בעלמ' (וכענין בדיקת הסכין דשחיט' וכה"ג. וכענין אותו מקום בדוק הוא). ושע"כ נאמר דכה"ג דנ"ד ממילא נקרא אינו בדוק שבגמ' ופוסקי'. ע"כ אאל"כ שהרי באינו בדוק קי"ל כר"ח דגם בכגריס ועוד אינה טמא' כ"א משום כתם. ובכה"ג דנ"ד נראה ודאי דבכגרים (וכיוצא) טמא' נדה שהרי לזה ודאי א"צ דקדוק ועיון רב להכיר והרי זה בדוק ודאי לענין זה. וע"כ נצטרך לומר שלא דברו בו כלל בגמ' וכל הפוסקי' ושהוא ממוצע בין בדוק לאינו בדוק וקשה הדבר להאמר כן. כי שתים זו שמענו ג' לא שמענו ואעפ"י שבגמ' אינו מפורש בהדיא דין עד הבדוק ונמצא עליו דם מיד או הנחיתו בקופסא. דטמא' ודאי בכ"ש. ולא איירי כ"א בדין עד הבדוק וטחתו בירכה ובדין עד שאינו בדוק והנחיתו בקופסא. ולשיטת התוס' ורשב"א (שהיא דיעה א' בסתם בשו"ע) מיירי הכל בכגריס ועוד אף הך דעד הבדוק וטחתו בירכה. וא"כ אף אי נאמר דמשמע דגם בדיקת כל דהו דעד קרי לה עד הבדוק אכתי אין ראי' כ"כ שיהי' נקרא בדוק לענין דם כ"ש היכא דנמצא מיד או הנחתו בקופסא דדין זה כתב הב"י דנלמד מדיוקא מדפליגי באינו בדוק מכלל דבבדוק לכ"ע טמא'. ולכאורה הרי הפלגת' איירי בכגריס. וצ"ל דזה ידעי' מסברא דבבדוק אין חילוק בין כגריס לפחות. וא"כ יש לומר דהיינו דוקא בבדיקה טובה אבל בבדיקת עראי הסברא נותנת לחלק ביניהם. ואף אי נאמר שדין עד הבדוק לטמא בכ"ש נלמד ממתני' דאותיום דמדפרכי' עלה וניחוש דילמא דם מאכול הוא ע"כ ס"ל דמדסתם איירי גם בכ"ש. מ"מ הרי מתני' לא ידעי' דאיירי בבדוק כ"א מסברא כמ"ש הרשב"א א"כ ה"ה דיש לומר מסברא דאיירי בבדיקה טובה דוקא. מ"מ מאחר דלשיטת הרמב"ם וטור לדעת הרא"ש דס"ל דהך דטחתו בירכה שבגמ' מיירי בכ"ש, שפיר משמע לפי הנ"ל דבדיקת עראי חשיב' בדיקה גם לענין כ"ש אפושי פלוגת' לא מפשינן בדבר דלא פליגי בהדיא. ועוד הרי דעכ"פ מדברי כל הפוסקי' וטוש"ע שפירשו כל דיני עד הבדוק ושאינו בדוק גם לענין כ"ש. שפיר משמע הדיקדוק הנ"ל גס לענין כ"ש: ואף שמצינו כה"ג שהפוסקי' כבר הוסיפו על הנזכר בגמ' עד שלישי ואמרו שהאי אינו בדוק שבגמ' הוא בינוני. קשה ללמוד מזה. חדא דדוקא להם ניתן הכח הזה. ואילמלא לא כתבוהו זה גדולי הראשוני' ז"ל אפשר שגם בזה לא הי' לנו הכח לומר כן להקל גם באינו בדוק לגמרי בכגריס ועוד. ועוד בזה מלבד שיש להם ראי' מהגמ' וסברא (דאם לא בבינוני לא הי' מטמא רבי משום נדה) גם לשון הגמ' סובל זה. עכ"פ. ואדרבה קצת מוכיח כן כמ"ש הריטב"א שבב"י והיינו מדקאמר אינו בדוק משמע רק השלילה שיצא מחזקת בדוק אבל ג"כ לא בא אל גדר ההיפוך להיות בחזקת מלוכלך, (וגם לפ"ד הרשב"א שהובא באחרוני' דהאי בינוני היינו שנטלו ממקום המוצנע ומשמע דהיינו שיש לו חזקת בדוק. אלא שלא נבדק בבירור בשום פעם ע' ס"ט סקס"ז (ד' כ"ה ע"א) וע"ט ס"ק ס"ג ובכמ' דוכת. (ועי' שו"ע רבינו מוחז"ל). ולכאורה זה שלא כד' הריטב"א הנ"ל (ורמ"א בהג"ה סל"ה משמע לי' שהוא כד' הריטב"א. ובד"מ ט"ס הרשב"א וצ"ל הריטב"א). מ"מ סובל זה לשון הגמ' מחמת לשון עד כמ"ש הרשב"א בחדושיו ע"ש. והיינו לשון עד שאיני בדוק פי' עד דהיינו המונח במקום המוצנע בחזקת בדוק כסתם עדים של אשה. אלא שאינו בדוק דהיינו שלא בדקוהו בפ"מ). אבל כה"ג דנ"ד לומר שהוא מין עד חדש ולא נכלל לא בבדוק ולא באינו בדוק שבגמ' ואין לשון הגמ' סובל כן. דממ"נ אם לשון בדיקה הוא רק ענין ראיית העד וכמו לשון בדיקת סימנים דשחיטה וכמו בדיקת סימני גדלות כו' (כמו שנמצא לפעמי' לשון ראי' ע' רמב"ן) היינו בדוק. ואם לשון בדוק אינו כ"א העיון היטב דוקא היינו אינו בדוק. כ"ש אחר שכבר פירשו הפוסקי' דהאי אינו בדוק הוא בינוני קשה יותר לומר שיש עוד מין עד בינוני הממוצע בין בדוק להבינוני שבגמ'. וכ"ש שקשה הדבר להמציא זה מעצמינו ולהקל בדאוריית' (אף אם הסבר' כן). ובפרט שלפה"נ הוא דבר המצוי (ואולי רובם ככולם אין מדקדקים בבדיקת העד מקודם בעיון כ"כ). ואיך לא הי' מישתמיט אף שום א' מהאחרוני' להשמיענו כזאת: ואי קשה שגם על מה שהוציא הס"ט סקנ"ה וסקס"ב בבדקה א"ע בחלוקה ולא בדקה החלוק מקודם (אף שבדקוהו קודם שלבשה אותו). להקל בפחות מכגריס והתם נמי ע"כ אין לו דין עד שאינו בדיק לגמרי רק לענין פחות מכגריס ומשום דשכיחי מאכולת. אבל כשיש כגריס ועוד ודאי נראה דיש לו דין עד הבדוק לענין זה שתהי' טמא' ודאי ולא ספק. וא"כ הרי זה ג"כ ממוצע בין עד הבדוק לבין הבינוני שבגמ' ופוסקי'. וקשה ג"כ לכאורה הדקדוקי' הנ"ל. ז"א דלא דמי דהתם בגוף בדיקת החלוק (קודם הלבישה) ה"ה ככל עד הבדוק אלא שנשתנה דינו מצד דבר שנתחדש בו אח"כ היינו הלבישה על בשרה דשכיחי מאכולת ואין בזה מן הקושי כ"כ גם אם הוא דין חדש שלא דברו בו הגמ' ופוסקי', דהם לא איירו כ"א כשבדקה א"ע תיכף לבדיקת העד או שלא בדקה כלל העד מקודם (והוא דבר הנהוג בכל הדינים שהאחרוני' מחדשים דינים במציאות חדשים). גם באמת אין זה חדשות (כ"כ). דנוכל ללמוד זה בפשיטות מדין עד שהי' נתון תחת הכר שבגמ' ר"פ הרואה ובכל הפוסקי'. דמה לי תחת הכר או שלבשה על בשרה דידוע שבחלוק הלבוש שכיחי מאכולת (יותר). ואף דהתם מיירי שניתן העד תחת הכר אחר שבדקה א"ע. ודאי ה"ר אם הי' ניתן תחת הכר מקודם שבדקה א"ע. ולא בדקה את העד כ"א קודם שנתנוהו תחת הכר. דחד טעמא הוא. ואדרבה ק"ו נמי הוא לענין הקולא בפחות מכגריס דטפי יש להקל כשנולד הספק בעד קודם שבדקה א"ע בו. מנולד הספק אח"כ כמ"ש רבינו מוחז"ל סקע"א ע"ש. משא"כ דין החדש דנ"ד שהוא מצד עצם איכות הבדיקה דעד איכא תרתי לריעות'. חדא דנרא' שאין לנו מקום בגמ' ופוסקי' שנוכל ללמוד זה בפשיטות. ועוד שמלבד שלא נזכר זה בגמ' ולא בשום פוסק. הוא ג"כ מנגד למשמעות פשטות דבריהם. שדברו בעד הבדוק ושאינו בדוק משמע שאין עוד כ"א או בדוק או אינו בדוק (דהיינו בינוני הנ"ל). ולא שיהי' עוד