דברי נחמיה יורה דעה רעז

תילת' וב' תילת' כו'. והשתא אתי שפיר (קצת) מ"ש הרמב"ם כן רפ"ז בסתימות דמשמע ודאי דבכל אדם הדין כן גם מלשונו שכתב שהתנו בפירוש שיהי' כו' בשוה משמע ודאי דא"צ שיהי' הלשון סובל או פלגא. והרי בגמ' א' רב עיליש גברא רב' כו' ומשמע דמשא כ בשאר אינשי כו' וכדפסקו באמת הטוש"ע כ"ד כהרמ"ה שבטור. וגם משמע דאף בגבר' רב' בעי' שיהי' לשון השטר סובל הפי' או פלגא כפרש"י ע' תשו' הרא"ש כלל פ"ח ס"ז. אבל לפי הנ"ל י"ל דס"ל להרמב"ם דמה שא' רב עיליש גבר' רבא כו' ר"ל דממנו למדנו דע"כ בכל אדם כשמתנים וכותבי' בשטר' פלגא בשכר ובהפסד היינו שכן הוא החלקים דמלוה ופקדון מצד עצמ' ולבד השכ"ט שתות בב' הצדדי' (בתק"ח ומנהג' שהי' אז בסתמ' כו'). ואף לשאר פירושים י"ל שעד"ז יהי' הפי' בגמ' וכמו לפרש"י שהפי' או פלגא כו' יש לומר ג"כ דמרב עיליש שמעי' שיש לפרש כן בלשון השטר וממילא ה"ה בכל אדם כו' דאל"כ באמת לא הוי לי' לרב עיליש לכתוב כן ולסמוך שיובן כן משום דגבר' רב' הוא כו'. ומה גם שסתם שטר היינו שהעדים כותבי' כו' אלא שמדשתק רב עיליש ע"ז למדנו שמותר לכ"א לכתוב כן שסובל הפי' או פלגא כו' (כיון דכפשוטו איסורא הוא אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן כו'). אך לפי הנ"ל דא"צ כלל לפרש בשטר פי' זר או פלגא כו' נרא' דאתי שפיר טפי לומר דמרב עיליש למדנו כן בכל אדם כו'. ועיקר הדבר דלענין שכ"ט מיני' ובי' סומכי' אתק"ח ומנהגא לכאור' גם הרי"ף ורא"ש שלא הביאו עובדא דרב עיליש יש לומר ג"כ שמפרשי' כנ"ל שאין חילוק כו' אלא שיש לומר (ג"כ) יותר בהיפוך דא"כ ודאי הוי לי' להביא כו' אלא לפי שז"א רק בגבר' רב' כרב עיליש אפשר דס"ל דעכשיו אין לנו גבר' רב' כרב עיליש וכמ"ש מהריק"ש לדינא ע"ש

וגם לפי' זה בכ"מ. הא דסיים דלהרמב"ם ב' החלוקות דרבא שתיהן תק"ח. (לא קאי אהיכ' דסתמו לגמרי ולא אכגוונא דשטר' דרב עיליש אלא) ר"ל שיש קיום לכאו"א מאלו החלוקות בפ"ע ע"ד הנ"ל לפי' הא'. וז"ש בס"ד כמו שנתבאר לדעתו. וקאי אמ"ש בריש דבריו שכתב ומפרש רבינו אי פלגא הי' נוטל בעל הממון באגר' הוי לי' להפסיד ב' תילת' כו'. דמזה נשמע דכל היכ' דפירשו באגר' למחצה יהי' הדין בהפסד שסתמו תילת' למקבל וכשפירשו בהפסד למחצה יהי' הדין באגר' שסתמו ב' תילת' למקבל. וזהו הב' חלוקות מתק"ח כו'. ומזה נמשך הפלוגת' שבה' ה' בדפי' צד א' ביותר או פחות ממחצה כו'. אלא שקצת צ"ע למה לא נזכר בפי' הדין בהותנה צד א' למחצה אלא שמכללא שמעי' בה' ה'. ואולי מ"ש בה"ד אא"כ התנו כו'. ר"ל מצד א' היינו בריוח למחצה. וכמ"כ מש"ש וכן אם התנו שיפסיד מחצה כו' ר"ל שרק צד זה התנו ומש"ש ואם יהי' שם שכר כו' ר"ל שממילא כן הדין. ואף אי כאן ר"ל שהתנו ב' הצדדי' ע"כ לאו דוקא כדמוכח בה' ה' דגם בהותנה צד א' כך הדין כו' ומחלוקות אלו ממילא מכללא שמעי' להיכ' דסתמו לגמרי ב' הצדדי' יהי' השכ"ט בחלק שתות בב' הצדדי' כו' וזהו הדין שברמב"ם ה"ג הכל כנ"ל לפי' א'. אלא שבשטר' דרב עיליש לפי' א' מפרשי' השטר או פלגא כו' כדפרש"י ושאר פוסקי' ולפ"ז נזכר בו ב' החלוקות הנ"ל וע"כ שניתן הברירה לרב עיליש כו'. ולפי' הב' הפי' בו כפשוטו אלא שזהו לבד השכ"ט שאפי' בכה"ג שכתב בפירוש בשכר והפסד למחצה אמרי' שהרי זה כמו בדסתמו לגמרי דג"כ פלגא מלוה כו' מצד החלקים מצד עצמ'. אלא שמחלק הפקדון נוטל השכ"ט מיני' ובי' (שכן תק"ח ונתפשט המנהג בסתמ' כו') כמ"כ בדפירשו כנ"ל ע"כ הכוונה לבד השכ"ט חלק שתות משני הצדדי' כו'. ולפ"ז מבואר יותר בדרך ק"ו דבסתמ' כך הדין. והוא הדין שבה"ג ואולי נכלל בזה ג"כ היכ' דפי' שכר והפסד למחצה דזה ג"כ דומה לסתמ' דפלגא מלוה כו' וז"ש רפ"ז כמו שביארנו כו' דהכל שוה כו' וע' ריטב"א שגם לפירושו כתב דבדפי' שכר והפסד למחצה שוה לסתם כו' (ואתי שפיר יותר לפ"ז הא דהקדים הרמב"ם דין סתמ' לגמרי שבה"ג קודם הדינים בדפירשו צד א' שבה"ד ה'. ולפי' א' יש לומר הא דהקדים הדין דסתמ' לגמרי דאדלעיל קאי בה"ב שכתב ת"ח בסתמ' דפלגא מלוה כו'. וכתב שלפ"ז א"א כו'. וכיצד יעשו כו' ר"ל שאם ירצו שיהי' בשוה ע"כ צריך לפרש בתחי' כו' לפמשנת"ל וכאן בה"ג מ"ש ועוד תק"ח כו' היינו שבא לסיים התקנה דלעיל בסתמ' היכא שלא רצה ליתן השכ"ט כפ"ב (בתחי' כו'). שכבר כתב שא"א שיהיו החלקים שוין בכל בא לפרש כאן איך יהי' דין החלקים מתק"ח בסתמ' לגמרי דאיירי בי'. ואח"כ כתב הדינים בדפירשו צד א' כו'. וז"ש בה"ג ולא התנו שום תנאי כו' ר"ל דאפי' צד א' לא פירשו כו'). והגד"ת שהפליג לתמוה וכתב שלא מצא ידיו ורגליו כו'. היינו לפי שהבין דמ"ש הכ"מ דלהרמב"ם שתי החלוקות דרבא הן מתק"ח אסתומ' לגמרי דאיירי בה הרמב"ם כאן בה"ג קאי. וכמו מ"ש שלהראב"ד וכן להטוע' שבה"ד חלוק' א' היא מתק"ח דהיינו בסתומ' לגמרי כו'. אבל הפריז על המדה לתמוה כ"כ. דנרא' דבקל יש לומר דמ"ש דלהרמב"ם שתיהן תק"ח. היינו כנ"ל שיש קיום לכאו"א בפ"ע. ר"ל בדפירשו צד א'. דאי פלגא באגר' ר"ל שפירשו כן. אז הדין מתק"ח בהפסד שסתמו תילת' למקבל ואי פלגא בהפסד פירשו כו'. וזה שסיים הכ"מ כמו שנתבאר לדעתו. ר"ל מש"ש בריש דבריו דמפרש רבינו אי פלגא הי' נוטל בעל הממון באגר (ר"ל שכן התנו) הוי לי' להפסיד ב' תילת' ר"ל מתק"ח כו' כנ"ל. וכבר הארכתי יותר מדאי

כח ונבוא לדברי השו"ע שלפה"נ מורכב מדברי הרמב"ם ודברי הטור. דבתחילת ס"ב אחז (במעין) דברי הטור. וכבר נתבאר (אות י"ג) מה שיש לגמגם ולדבר בזה. ואפשר היינו דלפ"מ שפוסק בס"ג כהטור וכתירוץ א' שבכ"מ וב"י בדברי הרמב"ם. דלפ"ז דכאן איירי בדלא פסק השכ"ט מתחי' לשון הרמב"ם יותר אינו מדוקדק כו') ואח"כ כשהגיע לשכ"ט שבכל יום כו' שבק דברי הטור ואחז לשון הרמב"ם עד סוף הסעיף. והיינו משום דבפי' כפ"ב לא ס"ל כהטור וכמ"ש בב"י ואחז לשון הרמב"ם שהוא סתום בזה כלשון הגמ' כו'. וכן בענין מציאות הוי לי' עסק אחר פשט' משמע דס"ל דהיינו אפי' אינו ממין עסק זה (כמ"ש הש"ך סק"ו) דמבואר בב"י דס"ל שכן משמע מרי"ף ורא"ש וכן מרמב"ם ודלא כנרא' בטור כו'. ומ"מ אפשר ג"כ דכאן בשו"ע חזר בו או נסתפק בלשון הרמב"ם דיש לומר דמש"ש להתעסק בו עם מעותיו של זה כו' ר"ל שעסק א' לשתיהן כו' כדס"ל להגד"ת ברמב"ם וכדלעיל (אות כ"ג). ושלכן סתם הלשון כהרמב"ם כו'. וכבר נתבאר (אות י"ז) מה שיש לדבר בזה בדברי הרי"ף ושאר פוסקי' וכן כבר נתבאר (אות כ"ב) מה שיש לדבר בענין שלישו או עשיריתו בשכרך שברמב"ם. (אך השו"ע אחז בגירס' שלישי והיינו שהוא הולך בכאן עפ"י תירוץ א' שבכ"מ וב"י בדבר הרמב"ם כמשי"ת בסמוך. ולפ"ז יש מקום לגירס' שלישו כמ"ש בס' מקור מ"ח כדלעיל שם ובפרט לפמשנ"ת כסמוך שלהכ"מ הא דהצריך הרמב"ם תילת' וב' תילת' הוא מתק"ח ממש (דלא כנרא' בב"י דזהו רק משום דיד המקבל על העליונה) אתי שפיר דאפי' שלישו בשכרך דהיינו פלגא בהפסד וב' תילת' באגר' למקבל יש איסור ממש באין לו עסק אחר. אם לא הותנה בתחי' כו'. דהרי זה שכ"ט (מצד א' בלחוד כו'). ומ"ש בס"ג בד"א בשלא פסק כו' ודאי עיקרו הוא מדברי הטור (דברמב"ם לא דיבר בהדיא בענין פחות מכשיעור דתקנת' א' דכפ"ב כו'). אלא שמ"מ ודאי משמני (כאן וכ"ש בס"ד) דאזיל ע"ד תירוץ א' שבכ"מ וב"י בפי' דברי הרמב"ם. דלפ"ז מיירי הרמב"ם בה"ב הכל בלא הותנה מתחי'. ועכ"פ ליכא סתיר' לדין הטור. דאילו לפי תירוץ ב' משמע דהרמב"ם בה"ב מיירי הכל בהותנה ושעכ"ז בעי' כפ"ב בכל יום דוקא באין לו עסק אחר. דבהא