דברי נחמיה יורה דעה רעו

דהא באמת בשטרא דרב עיליש לא פירש (לפ"מ שפי' בו רבא) בב' החלוקות כ"א א' מהצדדים היינו או פלגא באגרא או פלגא בהפסד. אבל הצד הב' מב' חלוקות אלו סתום. לכן ס"ל דרק בכה"ג הוא תק"ח בשיעור שתות דוקא. ר"ל שהתקנה כולל ב' דברים (שהן א') שהעיקר היינו דבסתמא יהי' יפוי כח למקבל בשיעור שתות לשכ"ט. ונכלל בזה ב' אופנים אם רק צד א' הוא בסתימות והצד הב' פירשו. סגי בשיהי' זכות למקבל בשיעור שתות באותו צד שסתמו בלבד. והרי זה נחשב כשכ"ט דכפ"ב כו' לכללות טרחו כו' וזהו שדן רבא בהך שטרא דרב עיליש שהוא כפי תק"ח בכה"ג כו' ע"ד הנ"ל ומזה הוא ג"כ הדינים שברמב"ם ה"ה שמבואר משם דבהותנה רק צד א' בעי' שיעור בצד ב' כו' ואם סתמו לגמרי בשני הצדדים. אז (ע"כ) ממילא בעי' היפוי כח בשתות בב' הצדדים ומטעם הנ"ל. וזהו דברי הרמב"ם בה"ג ולפי"ז הרי מכל זה אין ראיה להיכא דפירשו בתנאי שני הצדדים וס"ל להרמב"ם דבזה אין צריך שיעור כלל (אלא שודאי צ"ע מנ"ל הא כו' וענין אחר הוא וכדלעיל דבאמת יותר הי' נכון שההגירסא להיפוך כנ"ל)

כז והשתא נראה דגם דברי הכ"מ יבואו על נכון עד"ז במ"ש שלהרמב"ם ב' החלוקות דרבא שתיהן מתק"ח (ולא כדלעיל עפ"י מ"ש בב"י דיד המתעסק על העליונה דלפ"ז קאי אהיכא דסתמו לגמרי (וכן בגוונא דשטרא דרב עיליש כו') לומר שדינא הוא שהמקבל יברור אי פלגא כו' או כו' דלא משמע כן בכ"מ שלא נזכר מזה כלל וגם כבר נתבאר שיהי' הפי' ברמב"ם עד"ז קשה הדבר להעמיס כו' וגם שקשה על זה ממה שכתב פ"ז הלכה ב' ואף בגמרא דוחק הפי' עד"ז. אלא כפשוטו) דר"ל דשתי חלוקות אלו יש קיום לכאו"א בפ"ע מתק"ח. והיינו שתלוי לפ"מ שהתנו. (אלא שלהרמב"ם א"א לומר בשהותנו ב' הצדדים כו' דא"כ א"צ שיעור כלל אלא צ"ל לפ"מ שהתני) בצד א' כו' וזה שא' אי פלגא באגר ר"ל שהותנה כן. אז הדין תילתא בהפסד למקבל. ואי כו'. וממילא ה"ה בשטרא דרב עיליש לפ"מ שההכרח לפרשו דאו פלגא קאמר. הרי מבואר בשטר זה ב' החלוקות הנ"ל וע"כ ר"ל שניתן הברירה למקבל כו'. ומכללא שמעינן ג"כ דהיכא דלא פירשו כלל אפי' צד א' דינא הוא בתילתא וב' תילתא כו' כנ"ל. אמנם אחר העיון בדברי הכ"מ בריש דבריו שם נראה דס"ל בפי' דברי רבא עוד בענין אחר (קצת) וז"ל שם ומפרש רבי' אי פלגא הי' נוטל בעה"מ באגרא הוי ליה להפסיד בהפסד ב' תילתא ואי כי' וכן פרש"י ומשמע לרבינו דהכא פי' כיון דכתיב ביה כו' א"א לפרשו כפשוטו כו' ע"כ לפרושי בגוונא דלהוי היתירא וכתק"ח דשתות כל הריוח הוי למתעסק כו' וכן אינו פורע שתות ההפסד וכן משמע ממ"ש רבינו בתחלת פ"ז עכ"ל הכ"מ. ולכאורה אין דבריו מובנים כ"כ ואין להאריך. והנלפע"ד דבגמ' הגירסא אי פלגא באגר תרי תילתא בהפסד אי פלגא בהפסד תרי תילתא באגרא. ולפרש"י קאי אשטרא דרב עיליש ור"ל דע"כ הכ' פי' השטר אי פלגא יקבל הנותן באגרא יקבל עליו ב' תילתא בהפסד. ואי פלגא בהפסד כו' ר"ל ואם ירצה רב עיליש יקבל עליו פלגא בהפסד וב' תילת' באגר וכתבו התוס' דלפ"ז קאי רישא אנותן וסופ' ארב עיליש המקבל ואי גרסי' כו' עד אז קאי הכל ארב עיליש. ושוב הקשו וכי שוטה הנותן כו' וי"ל דשמא זמן קבעו כו' א"נ רבא הי' תמי' על לשון השטר דאי פלגא באגר הוי לי' לכתוב תרי תילת' בהפסד כו' (ור"ח גרס כו' והשתא מדקדק כו' ע"ש שזהו פי' ג'). והנה לפי הא"נ לא נודע מה הורה רבא אשטר זה דרב עיליש רק שהי' תמי' כו'. (ונשמע מזה דבעלמ' ראוי שיפרשו בשטר' או פלגא באגר ותילת' בהפסד למקבל או כו'. ואף לאידך הפי' נשמע כן כו'). והנה לשון הכ"מ שכתב ומפרש רבינו אי פלגא כו' הוי לי' להפסיד כו' (ול"כ יפסיד כו') מובן שזהו לשון תמי' כפי הא"נ שבתוס' (אלא שבתוס' כ' דאי פלגא כו' הוי לי' לכתוב תרי תילתא כו' דלפ"ז היינו דהוי לי' להתנות כן בפי' כו' והרי הרמב"ם ס"ל דבהותנה א"צ שיעור לכן שינה הכ"מ וכתב הוי לי' להפסיד כו' ר"ל דבסתם צד ההפסד כו'). ולא לשון פי' בשטר דרב עיליש כפרש"י ומ"ש וכן פרש"י ע"כ לא קאי אלא אמה שפי' רישא דקאי אנותן וסיפ' אדרב עיליש שזה דוחק קצת לכן סיים ע"ז שכן פרש"י ג"כ. אבל בגוף עיקר הענין ודאי הפי' בשטר' דרב עיליש אינו כפרש"י. ותדע שהרי מיד אחר שכתב וכן פרש"י כתב ומשמע לרבינו דהכ' פי' כי' הרי מזה מובן דפי' רבינו אינו כפרש"י. אלא שגוף הפי' בהך שטר' דרב עיליש שכתב הכ"מ דע"כ לפרושי בגוונא דליהוי היתיר' וכתק"ח דשתות כל הריוח כו' וכן כו' דה"ז תילת' וב' תילת'. לכאור' הדבר קשה להבין איך אפשר להעמיס זה בשטר זה שאף לפ"מ שמפרשי' בו דהרי זה כאילו הי' כתוב בי' פלגא באגרא או בהפסד. אכתי בצד א' הוא פלגא עכ"פ (ובתחי' הייתי סבור דר"ל שיתפרש השטר ע"ד פרש"י ושהברירה בשתי החלוקות יהי' לרב עיליש בעת החלוקה ונמצא שהרי זה כתילת' וב' תילת' כו' אבל לפי הנ"ל ז"א דמשמע דלהרמב"ם אין הפי' כפרש"י אלא כא"נ שבתוס' כו' גם הרי הכ"מ בא לפרש וסתם ולא פי' איך יפורש בשטר בגוונא דהיתיר' כו'. גם הא דסיים שכן משמע ממ"ש הרמב"ם רפ"ז אינו מובן כלל כוונתו בזה לכאור'. לכן נלפע"ד (כעת) שמ"ש הכ"מ ע"כ לפרושי בגוונא כו' דשתית כל הריוח כו' וכן הרי ודאי כו' אינו ר"ל שזה יהי' מובן ומתבאר מתוך השטר. אלא דעיקר דבר זה הוא מכח שכן הוא תק"ח וז"ש וכתק"ח דשתות כל הריוח הוי למתעסק כו' (ולא כתב יהי' למתעסק דהוי משמע דהשטר מורה ע"ז אלא הוי למתעסק מתק"ח כו') אלא לפי שפשוטו של שטר סותר לזה ע"ז כתב דכיון דרב עיליש גברא רבא כו' ע"כ לפרושי בגוונא כו' ר"ל שלא יהי' סתירה מהשטר לתק"ח דשתות כו' הוי למתעסק כו' (מבחוץ). והוא דמ"ש בשטר פלגא באגר ובהפסד (עם שהוא כפשוטו כו') הייני רק מצד גוף החלקים דמלוה ופקדון דמשמיענו השטר שיהי' מחצה מכל המעות שייכי' לרב עיליש במלוה כו' אשר ממילא ודאי היינו ששייך לו פלגא באגר ובהפסד כו'. אבל אינו סותר למה שעפ"י תק"ח שתות כו' הוי למתעסק כו' וכן כו' והיינו מחלק דפקדון השייך להנותן כו' שזה א"צ לפרש שכן הי' ידוע תק"ח ומנהגא כו' (ומשא"כ שכ"ט כפ"ב הוי לי' לפרש כו') והרי זה כמו בדסתמו לגמרי דג"כ קי"ל דהו פלגא מלוה כו'. ועכ"ז אדרב' מזה גופ' ידענו שעפ"י תקנת' דרבא הוי תילת' וב' תילת' וכדאסבר' לה הרמב"ם כאן בה"ג דמש"ה נוטל ב' תילת' באגר' חצי הריוח כו' שהן מלוה ושתות הריוח בשכר כו' וכן בהפסד ביאר שהרי הוא חייב בחצי כו' מלוה כו' ויש לו שתות בשכרו כו'. הרי דמה שנקרא מחצה מלוה אשר מש"ה ודאי שייך מחצה לזה ומחצה לזה בריוח ובהפסד אין זה סתיר' להא דעפ"י תק"ח ניטל תילת' וב' תילת' כו' אדרב' הא בהא תליא דלפי דמחצה מלוה ומחצה פקדון ע"כ בצירוף השתות מב' הצדדי' הוי תילת' וב' תילת'. (והיינו אי לא אמרי' כדלעיל (אות כ"א) עפ"י מ"ש בשערים. דענין מלוה הוא רק לענין אונסי' שלא מצד העסק כו') וה"ה והיא הטעם בשפירשו פלגא באגרא ובהפסד וכיון שא"א כפשוטו ר"ל שיהי' כן בפ"מ) אמרי' דלא הוסיפו ולא גרעו בזה על סתמ' דג"כ הוי הכי פלגא מלוה כו'. אלא דזהו מכח החלקים מצד עצמ' וממילא כשמצרפי' לזה השתות דשכ"ט יעלה תילת' וב' תילת'. וז"ש הכ"מ שכן משמע ומ"ש הרמב"ם רפ"ז והיינו ממש"ש הנותן כו' סתם כו' או שהתנו בפי' שיהי' השכר וההפסד ביניהם בשוה כו'. הרי שהשווה שניהם יחד כו' והיינו משום דכספי' דשכר והפסד יהי' בשוה. ע"כ הפי' ע"ד שבסתמ' הוא פלגא מלוה כו' מצד עיקרי החלקים כו' ועם השכ"ט דין שניהם