דברי נחמיה יורה דעה רעה

אם לחלק הפקדון או לחלק המלוה לכן נחלקו בזה. ונמצא שכשפי' השכר (או ההפסד) למחצה התועלת מזה נגד סתמא בדבר א' היינו שהסירו השכ"ט מצד זה ר"ל כשיהי' ריוח (או כשיהי' הפסד) כו' אבל בענין כמה הוא המלוה והפקדון לא שינו כלום. והיינו שטר' דרב עיליש אבל כשפירשו השכר או ההפסד ביותר או פחות ממחצה עשו בזה ב' פעולות נגד סתמ' א' דאמרי' דזהו חלק המלוה ושינו ממה שסתמו הוי פלגא מלוה והב' שהסירו השכ"ט מצד זה כו' והארכתי קצת בזה מצד שבלא"ה הצריך ביאור אבל לענין הקוש' הנ"ל סגי במ"ש דגם התקנה ומנהג הכל לפי החשבון שתות שהוא שליש מחלק פקדון או מלוה כו'

כו וכל זה לפ"מ דמשמע לכאורה בפנ"י דהתקנה תילתא וב' תילתא בסתמא אינו מעיקר דין רבית כו'. אבל נגד"ת מבואר בהדיא דזהו מעיקר דין רבית עי"ש במ"ש בשטרא דרב עיליש דודאי הפי' שמשני מיני שכר שמ"ך שתק"ח כו' תרי תילתא אגרא ותילתא בהפסד כי היכי דלא ליהוי רבית מתנין עתה כו' (וכן משמע ודאי פשטות דברי הרמב"ם בה"ג) אלא דמ"מ ס"ל דמהני תנאי לגרוע כו' (ואפשר יש להעמיס גם בדברי הפנ"י עד"ז). ולפ"ז יתכן יותר משנ"ת לתרץ דברי הרמב"ם שב"ה ה'. שלפ"ז ודאי (י"ל) דשיעור תילתא וב' תילתא הכל ע"פ חשבון מדוקדק כדי שיהי' לעולם למקבל בשכ"ט שתות שהוא שליש אם בחלק הפקדון או מחלק המלוה. לכל מר כדאית ליה כנ"ל (משא"כ אם הא דתילתא וב' תילתא אינו מדין רבית כ"א (תקנה שלא נודע הטעם כו' או) מנהג כו' לא אתי שפיר שיהי' בזה דקדוק החשבון כ"כ). אבל לענין קושיא א' הנ"ל (דמלבד שקשה להבין הטעם כיון שלפ"ז הך דתילת' וב' תילתא מדין רבית הוא מאי מהני תנאי לאיסורא. יותר קשה לרבותיו ממ"נ אם מהני תנאי לגרוע גם בפחות משתות יהי' שרי ואם לאו למה מהני תנאי דליסגי בפלגא ותילתא כו' לכאור' לא שייך לתרוצי ע"ד שנת"ל. דאעפ"י דלא אשכחן דמהני תנאי כ"א בהא דרב עיליש שהוא לגרוע מצד א' כו' מ"מ זיל בתר טעמא. כיון דחזינן דעם היות דבסתמא בעי' תילתא וב' תילתא דהיינו שכ"ט מב' הצדדים כו' ועפ"ז מהני תנאי לגרוע צד א' ה"ה לענין שיעור שתות כו' מ"מ אכתי י"ל ע"ד הנ"ל דנראה דיש למצוא טעם לחלק בין גרעון השכ"ט דצד א' לבין גרעון גוף השיעור דשתות. דלענין ההפרש בין שכ"ט מב' הצדדים לבין מצד א' שפיר יש סברא לחלק בין הותנה ללא הותנה. והיינו בשנאמר שבאמת אף שיהי' השכ"ט זו רק מצד א' סגי ויהי' נחשב ושקול כשכ"ט דכפ"ב כו' (ויותר) אשר משני הצדדים דידוע דלפעמים אדם טורח הרבה (מוציא הוצאות) על צד ספק שמא יעלה בידו (אופן) שירויח (הרבה) ויחפוץ בזה יותר לפעמים ממה שיתנו לו דבר קצוב (נכון) עבור טורח זה בין שיעלה בידו הריוח ובין לא יעלה יפה כו'. ושוב ראיתי מעין זה בס' ש"ד ע"ש סס"ב בענין מותר שליש כו') וה"ה זה שניתן לו בשכרו תוספ' חלק שתות בריוח בלבד. הגם שזהו רק מצד א' והרי זה ספק דשמא יהי' הפסד ואז אין לו שום יפוי כ כלל. מ"מ י"ל ששקלו חכמים ששכר זה שמצד א' עם שהוא ספק נחשב כשכ"ט דכפ"ב בכל יום לכללות העסק והטורח כו' דהרי זה כנ"ל דלפעמים אדם טורח הרבה על הספק כו' וכמו"כ כשהשכר הוא לגרוע שתות (שהוא שליש כו') מחלק ההפסד השייך עליו דהרי זה ג"כ כריוח אז מצד א' הזה כו' כמובן. אמנם זה יתכן כשהותנה כן מתחילה דאז אעפ"י שלבסוף לא עלתה בידו כאותו הצד שהותנה שבו יהי' שכרו מ"מ מתחילה על הספק נחית בכלל הטורח שמא יעלה כאותו הצד שבו יהי' שכרו (הרבה שליש כו') והרי זה כאילו יהי' השכ"ט מב' הצדדים ודומה לכל טורח האדם מתחילה על ספק ריוח כו' כנ"ל. אבל בלא הותנה כלום. אם לא יהי' לו השכ"ט כ"א מצד א' הרי פשלא יעלה כאותו הצד אין לו שכ"ט כלל (והולך לביתו ריקן כו'). לכן בזה ראוי שיטול שכרו בב' הצדדים והיינו תילתא וב' תילתא כו' (והגם דלכאורה י"ל דאם הי' תק"ח שיהי' השכ"ט מצד א' נאמר דע"ד כן נחית מתחי' על הספק כו' ולפה"נ ע"כ צ"ל כן להרמב"ם וסיעתו דס"ל בסתמא פלגא בהפסד ותרי תילתא באגרא וכמ"כ להסוברים בהיפוך כו'. מ"מ י"ל דלא שייך לומר שתק"ח לכתחילה יהי' עד"ז משום שאח"כ נאמר שאדעתא דהכי נחית כו' וגם הרי לאו כ"ע דינא גמירי ולהרמב"ן וש"פ הנ"ל י"ל דס"ל דמתחי' באמת הי' תק"ח להתנות כן שפירוש וכדלעיל שלדידהו כל הסוגי' מיירי בהותנה אלא שאח"כ כשנתפשט המנהג עפ"י תקנה זו שוב סמכו ע"ז גם בסתמא כו' והרמב"ם ורבותיו לא ס"ל כן אלא דבסתמא הי' תק"ח תילתא וב' תילתא כו'. ומעתה יתכן פלוגתא דרמב"ם ורבותיו ע"ד הנ"ל דרבותיו ס"ל כיון דלא אשכחן שהתירו עפ"י תנאי אלא בשטרא דרב עיליש. שהוא לגרוע השכ"ט שמצד א'. אין ללמוד מזה להקל גם בגרעון גוף השיעור דשכ"ט. די"ל דוקא בגרעון מצד א' מקילין בהותנה שבזה יש סברא לחלק בין סתמא להותנה כנ"ל ומשא"כ בגוף השיעור אין סברא לחלק וכיון דבסתמא בעי' שיעור כדי להסיר דין רבית כנ"ל אין מועיל תנאי לאיסורא. והרמב"ם לא ס"ל החילוק הנ"ל. לכן כיון דחזינן שהקילו עפ"י תנאי לגרוע מצד א' הגם דבסתמא בעי' מב' הצדדים מדין רבית ה"ה שיש ללמוד מזה להקל גם בגרעון גוף השיעור (וכבר נתבאר דבאמת קשה להבין טעם החילוק בין סתמא להותנה בדבר איסור כו' ושבאמת יותר הי' מתקבל אם הגירסא להיפוך כפה"נ בריטב"א (והשגת הראב"ד) דהרמב"ם הוא המחמיר וביאר טעמו שאין תנאי מועיל לדבר איסור ושמש"ה באמת כתב דלא נראה לו כרבותיו שלא נודע טעם לדבריהם כו'). ובאמת השתא דאתינא להכי (דבענין ההפרש בין שיהי' שכ"ט זו משני הצדדים לבין מצד א'. יש סברא לחלק בזה בין הותנה ללא הותנה אף לענין עיקר דין דרבית כו'). י"ל ג"כ בשינוי מעט מהנ"ל. והוא דמ"ש הגד"ת שהתקנה הי' רק דבסתמא יהי' תילתא ב' תילתא. והא דא' רבא או פלגא כו'. זהו רק פי' דשטרא דרב עיליש ושזה מותר מכח תנאי כו'. לא כ"כ אלא אליבא דהרמב"ם דס"ל דעפ"י תנאי מותר לגרוע מהשיעור לגמרי כו' אבל לשיטת רבותיו י"ל באמת הפי' בענין אחר והוא דא' רבא אי פלגא כו' היינו שכן הי' עיקר תק"ח ר"ל להתנות כן בפי' או פלגא באגרא ותילתא בהפסד או להיפוך. כדי שיהי' למקבל יפוי כח מצד א' עכ"פ בשיעור שתות ויהי' זה שכרו לכללות טרחו בחלק הפקדון וחשיב' זה כשכ"ט דכפ"ב דמתני' כו'. (וכדלעיל דגם מתני' מיירי הכל בהותנה) אלא שנכלל בזה ג"כ דכשלא הותנה מתחילה ממילא ע"כ יהי' אח"כ תילתא וב' תילתא כדי שיהי' שכ"ט בב' הצדדים דאיזה צד שיעלה בידם בין ריוח ובין הפסד. אם לא יהי' למקבל יפוי כח אז הרי אין כאן שום שכ"ט כו' כנ"ל. ובשטרא דרב עיליש כיון דגברא רבא הוא דן בי' רבא דע"כ הפי' או פלגא כו' והרי ב' החלוקות הן כעיקר תק"ח. אלא שבשטרא זה ניתן הברירה לרב עיליש לבחור א' מהחלוקות בזמן שקבעו כמ"ש התוס' (או אף בעת מו"מ הראשון כו'). ובאמת נראה שזהו פי' מרווח יותר בגמרא מהפי' שבגד"ת. אלא לפי שא"כ הרי נשמע מכאן דאף בהותנה בעי' השיעור דשתות מצד א' עכ"פ. לכן הוצרך הגד"ת לפרש בענין אחר לשיטת הרמב"ם שמיקל דעפ"י תנאי לא בעי' כלל לשיעור כו'. אמנם לפע"ד נראה דגם לשיטת הרמב"ם י"ל הפי' במעין הנ"ל ושיתוקן בזה גם דברי הכ"מ). והוא הפי' הא דא' רבא אי פלגא כו' הוא כנ"ל דב' החלוקות היינו שכן הוא עיקר תק"ח ושלכן דן בשטרא דרב עיליש שהפי' או פלגא כו' שזהו הב' חלוקות דתק"ח ושניתן בהך שטרא הבריר' בזה לרב עיליש כו' כנ"ל. ושנכלל בתק"ח ג"כ דבסתמא יהי' תילתא וב' תילתא ככל הנ"ל. אלא דסברת הרמב"ם הוא.