דברי נחמיה יורה דעה רע

המשנה ה"ז אסור אפילו באמר לי' כן בתחילת השותפות (וצ"ע לכאורה למאי כ"כ). ואח"כ האמוראים עשו תקנה והתירו זה אפילו בסתמא כו', וה"ז קולא יתירא מדינר דעכ"פ גם לדין המשנה הי' מותר בקוצץ מתחילה כו' (ולפ"ז מ"ש הטור בס"ה או כיוצא בזה שנותן לו דינר כו' ה"ז זו ואצ"ל זו כו') ואין סדר הטור מורה ע"ז. וכ"ש שלא מצינו בזה בשום פוסק (והגם דלעיל אות י"א נתב' שי"ל בד' רמב"ן וסיעתו שעפ"י תקנה ב' דרבא נתחדשה הלכה להתיר ליתן עיסקא בסתמא מה שמדין המשנה הי' אסור כו' לא דמי דהיינו מכח מנהגא אחר שכבר תיקנו ונהגו כך בימיהם נתחדשה הלכה להתיר לסמוך ע"ז בסתמא ולומר דמסתמא כך הכוונה כו'. אבל לד' הב"ח היינו שהאמוראים הקילו אח"כ ממש במה שאסרה המשנה כו' זה לא יתכן לפה"נ ובפרט לפי הנ"ל בהך דפלגא ותילתא דמדין המשנה הי' אסור אפי' בהותנה כן מתחילה בפי'. והאמוראים התירו זה אפילו בסתמא כו')

כא ועתה אבוא לדברי הרמב"ם ושו"ע כו'. (ואכתוב מעט אף במה שאינו שייך לנד"ד דכולי האי ואולי וכו'). הנה לשון הרמב"ם ה"ב שכתב תק"ח שכל הנותן כו' יהי' חצי הממון בתורת הלואה כו' והחצי כו' הי' משמע לכאורה שיש חיוב ותק"ח שכל הנותן כו' יתן באופן זה דוקא (וכמש"ל בריש דברי שכן משמע פשטא דההיא דנהרדעי ובמש"ש עבדו רבנן מילתא דניח"ל כו'). אך מהיות לא משמע כן מכל הפוסקים וגם מרמב"ם גופא בה"ד ה'. לכן ע"כ דכאן ר"ל דבסתמא יהי' כך הדין פלגא כו'. וכמ"ש הכ"מ. אלא שמ"ש שכן פרש"י בא"נ. לכאורה שם במתני' ודאי איירי בדפירש חלקי השכר למחצה. וכן פרש"י גם בהך דנהרדעי דפ' המקבל. וברמב"ם לא נזכר זה ונראה דאיירי בדסתם לגמרי רק נתן סתם להתעסק בתורת עסקא כו'. ויותר הוי ליה לומר שכן פי' הרי"ף בהלכות (והרא"ש) פ' המקבל. אך הלשון שכתב הרמב"ם שם ולפי תקנה זו א"א שיהי' השכר או ההפסד של כל הממון לאמצע בשוה כו' הוא קשה ההבנה. דלפה"נ ר"ל שלפי תקנה זו א"א שיהי' הכל בשוה אלא שיהיו חלקי ההפסד בשינוי מחלק השכר וכההיא דרבא שיתבאר בה' ג' ד'. והרי כיון שכל עיקר עניינה של תקנה זו שיהי' פלגא כו' בשכר ובהפסד בשוה. איך שייך לומר שלפי תקנה זו א"א שיהי' כן כ"א בע"א והרי זה ביטול התקנה מיני' ובי' כו' וכך הוי לי' לומר דלפי תקנה זו (דבסתמא דנין פלגא כו') א"א ליתן בסתמא אא"כ יתן שכרו כו' וכמ"ש הרי"ף ורא"ש ובשלמא לפמ"ש הכ"מ דמשמע לכאורה דר"ל דמיירי ע"ד שפירש"י בדפי' למחצה שכר כו' הוי קצת מקום לומר דמ"ש הרמב"ם א"א שיהי' השכר או ההפסד כו' או או ממש קאמר ור"ל דלפי התקנה שכל שפירשו השכר בלחוד יהי' הדין גם בהפסד כך (ומסתמא כמ"כ להיפוך אם פי' ההפסד יהי' גם השכר כן) לכן א"א שיהי' השכר או ההפסד כו' בשוה. פי' דא"א שיתן ויתנה אפי' רק על השכר לחוד או על ההפסד לחוד. דממילא ה"ז עפ"י התקנה כאילו הותנה בשכר והפסד שניהם בשוה כו'. אבל לפי הנ"ל דאיירי בסתמא לגמרי א"א לומר כן. ובשגם שבאמת פי' מ"ש שיהי' השכר או ההפסד כו' לאו או או ממש קאמר. אלא ה"ז כאילו כתב בין בשכר ובין בהפסד (רק מפני שהשכר וההפסד לא יבואו שניהם בבת אחת ע"כ לא נקט כפשטי' השכר וההפסד כו'. וכן כתב עוד בסמוך אם רוצה להיות השכר או ההפסד לאמצע כו' דג"כ ר"ל שניהם בין זה ובין זה כו' (לכאורה קצת י"ל עפ"י מ"ש רמב"ן וסיעתו דעיקר הך דנהרדעי פלגא כו' לענין ההפסד בלחוד איתמר כו' ולפ"ז הי' שייך (קצת) לומר דלפי תקנה זו א"א שיהי' השכר וההפסד שניהם בשוה (בסתמא ובלא שכ"ט) אלא שהשכר ישתנה כו' תילתא כו' אבל הרי הרמב"ם ס"ל בתקנתא דרבא (בסתמא) תרי תילתא באגרא ותילתא בהפסד כו' כמ"ש בה"ג. גם ממ"ש כאן הב' ולפיכך יהי' שכר זה החצי כו' של בעל הממון. משמע דס"ל דגם חלקי השכר מן התקנה שיהי' למחצה ודלא כרמב"ן כו'). גם בלאה"נ הלשון ולפי תקנה זו א"א שיהי' השכר וההפסד בשוה משמעו דמשא"כ אילולא התקנה הי' אפשר שיהי' השכר וההפסד בשוה (גם בלי שכ"ט) והוא תמוה לכאורה. והנה כבר עלה ע"ד דענין הך דנהרדעי היינו דאתי לאשמעי' דלא נימא דהאי עיסקא כל המעות מעורב ומורכב ממלוה ופקדון יחד וממילא אין כאן לא פקדון ולא מלוה ממש כלל וכדאמרי' בעלמא (קידושין נ"ט א') הני זוזי לא למלוה דמי ולא לפקדון דמי כו' ולפ"ז לא הי' ראוי לאסור כלל (אפי' בדפירש השכר וההפסד בשוה כו'. דכיון דאין כאן מלוה ממש אפילו במקצת הממון לא שייך מחזי כרבית כו'. ע"ז משמיענו שאינו כן אלא האי עיסקא כו' פלגא מלוה ופלגא פקדון. ר"ל כאילו המעות מחולקין ויש כאן מלוה ממש במקצתם (היינו בכל פרוט' כו' ע' שערים). ומש"ה יש איסור אא"כ נותן שכ"ט (או כדרבא כו'). וכן הי' נראה מלשון הטוש"ע שכתב בזה"ל שהנותן מעות בתורת עסקא דהיינו שחצי האחריות כו' אסור שכל עיסקא פלגא מלוה כו'. דאם הכוונה במ"ש היינו שחצי האחריות כו' לומר שפירשו כן וכמ"ש בעל ח"ד בפי' דברי הטור דרישא מיירי בדפי' השכר וההפסד למחצה ודאי קשה מה זה שכתב לנתינת טעם שכל עיסקא פלגא כו' דהיינו הך דנהרדעי אם ז"א אלא להשמיענו איך לדין בסתמא בחלוקת השכר וההפסד. והרי כאן כבר פירשו כו' לפי הנ"ל. ואף אם בנותן בסתם למחצה שכר (כמ"ש בשו"ע ס"ג) מ"מ כיון שכבר כתב דהיינו שחצי האחריות כו' אסור לא שייך שוב לחזור ולומר אח"כ שכל עיסקא פלגא כו' דהיינו הך. ואילו זהו נתינת טעם למ"ש דהיינו שחצי האחריות כו' הוי ליה להסמיך זה למ"ש דהיינו כו' ואח"כ לפסוק הדין דאסור. משא"כ עתה שכתב אסור שכל עסקא פלגא כו' משמע דזהו נתינת טעם לאיסור והרי כבר כתב דהיינו שחצי האחריות כו'. אבל אם הפי' בהך דפלגא מלוה ע"ד הנ"ל אתי שפיר כמובן. אלא שא"כ לא משמיענו נהרדעי כלום לענין דין חלוקת השכר וההפסד ולא אתי שפיר הא דא' עלה דעבדי רבנן מילתא דניח"ל כו' ומאי נ"מ למלוה ולוה אם הי' זה כהרכבה ממלוה ופקדון ביחד או שמחלקין להיות פלגא כו'. ואף גם לשון הרמב"ם שכתב תק"ח כו' יהי' חצי כו' והרי המתעסק חייב באחריותו כו' ע"ש משמע הכל שזהו תק"ח בענין דין החלוקה. אמנם עדיין לכאורה הי' מקום לומר ולפרש הך דנהרדעי (להרמב"ם) בענין אחר. והוא שנא' דענין אחריות אונסין (וגם גניבה ואבידה) וענין הפסד שני ענינים מחולקין הן. דהפסד היינו הנמשך מצד גוף העסק כיוקרא וזולא וכה"ג וכמו ריוח כו'. ואחריות אונסין (וגניבה כו') היינו הבא עפ"י סיבה מצד אחר. ולפ"ז י"ל דהך דנהרדעי אשמועינן דפלגא מלוה כו' לענין אחריות הבא מצד אחר כו' בלחוד. ואינו שייך לענין הפסד. וא"כ יכול להיות זה אפילו בעיסקא הנעשה עפ"י תקנתא דרבא. ויתורץ קושית רמב"ן וסיעתו. דכיון דהא דבתקנה זו בעי' שיהי' חלק השכר למקבל יותר מבהפסד היינו רק לשכ"ט (אפשר) סגי במה שבהפסד הבא מכח העסק יופחת עליו אעפ"י שבאונסין וכה"ג הבא מצד אחר יהי' (כחלקי השכר) למחצה. ולפ"ז אתי שפיר דברי הרמב"ם שז"ש תק"ח כו' יהי' חצי הממון בתורת הלואה והרי המתעסק חייב באחריותו כו' באונס והחצי האחר כו' היינו רק באונסין (וכן גניבה כו') הבאים מצד אחר וז"ש ולפי תקנה זו א"א שיהי' השכר או ההפסד של כל הממון לאמצע בשוה כו'. ר"ל דאילולא התקנה הנ"ל אלא היו האונסין (וגניבה כו') הכל על הנותן (אפשר) הי' שרי שיהיה השכר וההפסד הבא מצד העסק לאמצע בשוה (דאין כאן מלוה ממש כלל ויש לעיין בפוסקים בזה וע' בטוש"ע ס"ו דמשמע דבלא קצץ דבר ידוע רק מחצה שכר שרי לכ"ע וע' ח"ד סק"א וצ"ע עוד בפוסקים ואין פנאי). אלא שלפי התקנה שהאונסין וכה"ג שמצד אחר לחצאין א"א שיהי'