דברי נחמיה יורה דעה רסט

ועשירית האחריות כו' וכו'. ובאמת אני תמה ע"ע בזה ובפרט שראיתי שהגאוני' ח"ד ומקור מ"ח העתיקו דבריו ושתקו לו. והגאון בעל ח"ד הוסיף ופי' בעצמו מעין זה ג"כ רק שתיקן לומר שהטור בריש' שכתב דבעי' כפ"ב (בסתמ') מיירי בדפירשו חלקי השכר וההפסד למחצה. ובסיפ' מיירי בדלא פי' כלום. ונרא' שבא לתקן שלהט"ז צ"ל דריש' מיירי בעת החלוקה אחר שנודע החשבון דאז (לא מהני אפי' תרי תילת' באגר' ע' ח"ד. אלא) בעי' דוקא כפ"ב. וסיפ' מיירי קודם החשבון (לח"ד או קודם שמתעסק למקור מ"ח כו'). או דריש' ר"ל מדין המשנה וסיפ' מתק"ח כו' וכ"ז ס"ל לח"ד לדוחק ע"כ לתקן זה הוסיף דריש' מיירי בדפירש למחצית שכר והפסד כו'. אבל בריפ' נרא' דגם לדידי' הפי' ממש כט"ז (אלא שלפ"ז נרא' דאף בסיפ' מיירי גם אחר שנודע החשבון כמו הריש' וצ"ע דבסק"ה לא משמע כן). וכתב שפירושו בטור הוא שלא בדוחק כלל. ומה אעשה שבעיני כ"ז תמוה מאד מטעמי' הנ"ל ועוד טעמי' נלאיתי להאריך עוד. וכבר עלה ע"ד לתקן קצת בשנאמר שאין הכוונה לומר שד' רבא עצמו הם שלא בדוקא. אלא שרבא מיירי בעת החלוקה אחר שנודע החשבון והרי"ף ורא"ש וטור מיירי קודם החשבון (או קודם שנתעסק כו' כנ"ל). אבל גם זה לא נתקיים אצלי ובפרט מהא דרב עיליש והטור בהביאו זה ודברי רמ"ה וכן כל הפוסקי' דפליגי בחשבון השיעור כשפירש חלקי השכר ולא ההפסד כנ"ל. הכל משמע שכל שנכתב בשטר כן (או הותנה בע"פ בעת גמר השותפות). דנין מיד עפ"ח דפלגא ותילת'. ומה גם שמדברי הט"ז לא משמע כן אלא שר"ל שדברי רבא עצמו לאו דוקא איתמר כו' (ובפרט לפי דעת בעל ח"ד דמשמע דר"ל לפירושו מיירי הטור גם אחר החשבון כו' כנ"ל). והב"י עצמו ודאי שלא עלה ע"ד לומר עד"ז רק שעיקר יסוד דבריו לחלק בין סתמ' דבזה ודאי דברי רבא בדוקא. להותנה בעת שקיבל העסק שבזה ר"ל דמ"ש הרי"ף ורא"ש פוסק כדרבא הוא לאו דוקא כדרבא ממש אלא כעין כו'. וגם פ"ז כבר נתבאר הגמגומים שיש ע"ז והבו דלא לוסיף כו'. ומדברי הח"ד הנ"ל שכתב לפרש הריש' דטור בדפירש למחצית שכר והפסד וא"כ מ"ש הטור וה"מ שלא פסק עמו כו' לא קאי אלא על פסיקת השכ"ט בלבד. וכתב שזהו שלא בדוחק כלל. יש חיזוק למשנת"ל (אות י"ד) מה שי"ל בפי' דברי הטור במ"ש ותק"ח למי שנותן כו' סתם ואינו פוסק ג"כ קאי רק על השכ"ט שסתם בזה ולא פסק שכ"ט. ומ"ש שיקח ר"ל שיתנו כן כו' שעפ"ז יהי' עכ"פ יסוד לדברי הטור מדברי הרא"ש כנ"ל שם ויתוקן כמה גמגומי' (וכמ"כ להיפוך יש חיזוק למשנת"ל (אות ט"ו) שי"ל בפי' דברי הרא"ש להיפוך דמ"ש לא פסק תנאי לא קאי רק על תנאי החלקים אבל השכ"ט פסק כו'). ובפרט לפ"מ שעפ"י דרך הט"ז צריכי' ג"כ לסבול דוחק גם במ"ש הטור סתם ואינו פוסק דר"ל רק קודם שקיבל העסק לא פסק אבל אח"כ פוסק וז"ש הטור שיקח כו' צ"ל שיפסוק כן קודם החשבון או קודם שיתעסק כו'. ונוסף ע"ז דוחק במ"ש הרי"ף ורא"ש ואי בעי למיפסק כו' היינו אחר שקיבל העסק כו' מה שהטור קורא זה אינו פוסק ודאי נרא' דיותר קל לפרש בטור כנ"ל שאינו פוסק השכ"ט תק"ח שיפסוק ויתנה שיקח כו'. וכ"ש שעפ"ז נפטר עכ"פ מכמה גמגומים כו'

ואגב ראיתי בב"ח שכתב (ג"כ) אמ"ש הטור וה"מ שלא פסק כו' שכ"כ כל הפוסקי' והובאו ב"י שמה ששנינו כו' כפ"ב כו' בכל יום כו' אינו אלא בנותן עיסקא בסתם אבל אם פסק כו' בדינר כו'. ותמיהני שלא ראיתי באחד מהפוסקים שבב"י שכ"כ בפי' דהרמב"ם לא דיבר בפי' כ"א בענין פחות מכשיעור בתקנת' דרבא. וכמ"כ מ"ש הב"י בדרך דיוק מדברי רש"י ג"כ אינו אלא בענין זה. וסמ"ג וכן בעה"ת בשם הראב"ד לא זכרו כלל חילוק בין תחי' לסוף אלא סתם מקילים בדבר קצוץ (ובב"י גם זה לא נזכר בשם הראב"ד כ"א לענין תקנת' דרבא. ואעפ"י שבשט"מ נזכר בשם הראב"ד שצידד לומר כדברי הב"ח. אבל לא הובא מזה בב"י ושניהם נרא' שלא ראו זה). וכמ"כ הסמ"ג אף לפ"מ שתופס הב"י בדעתו. עכ"פ לא נזכר רק סתם להקל בדינר. וכבר נתבאר מה שיש לדון בכ"ז. ואף גם בדברי רי"ו גמגם הב"י הרבה וג"כ לא נזכר בדבריו שהובא ב"י שמחלק בין החי' לסוף. ואף לא שמיקל בפי' בדינר כו'. (אלא שבאמת ברי"ו עצמו כ"כ לפה"נ וכמשנת"ל) ועכ"פ הטור לא ממנו לקח כו'. וא"כ איך כתב הב"ח ליסוד ומקור לדברי הטור בפשיטות כ"כ שכ"כ כל הפוסקים ושהובאו ב"י. והוא פלאי. תו כתב הב"ח בפי' מ"ש הטור ותק"ח הוא כו' או כיוצא בזה. שנותן לו דינר כו'. דר"ל דאחר המשנה באו האמוראים ותקנו להקל גם בנותן עסקא בסתם. או בפלגא ותילתא ושהברירה בזה למקבל כו' (ומשמע דזהו אפילו אחר שנודע החשבון כו') והיינו הך דרבא. או בקיצץ דינר. והיינו ההיא דשמואל (וצ"ל דס"ל דאע"ג דפלוגתא דרב ושמואל הוא בדאית ליה בהמה כו' מ"מ שמעי' בדלית ליה בהמה שניהם מסכימים שקוצץ לו דינר וסגי בהכי וכן הוא באמת בתשו' הרי"ף). וס"ל דרב ושמואל מיירי בנותן עסקא סתם ובעת שבאו לעשות חשבון קוצץ לו ד נר כו'. וכן הא דרב מיקל במותר שליש בדאית לי' בהמה ג"כ מיירי בעת שבאו לעשות חשבון. וז"ש הטור ה"מ כו' בחנווני כו' אבל כו' לא בעי אגרי' כולי האי כגון רועה כו' ר"ל דבכה"ג דאית ליה בהמה דטירחא א' לשניהם סגי בשכ"ט מסופקת כגון מותר שליש כו' (ואפשר דבזה לאו דוקא שליש כו'. משא"כ הא דפלגא ותילתא בדלית ליה בהמה משמע לכאורה דדוקא פלגא ותילתא ואי הברירה למקבל גם אחר שנודע החשבון כנ"ל ה"ז כתילתא ותילתא כו' וכמו להרמב"ם. והנה בפי' לשון הטור הי' נלפע"ד זה יותר נכון מכל מה שראיתי בפוסקים בפי' מ"ש או כיוצא בזה כו' ומה שהקשה הט"ז ע"ז דא"כ מאי קאמר שמואל לא מצא מותר שליש ילך כו' והלא כבר מצא כו' נראה דהב"ח תיקן זה במ"ש שבעת שבאו לעשות חשבון מיירי. ור"ל שבאו לעשות ועדיין לא עשו החשבון (וכדלעיל אות יו"ד בפי' דברי הב"י וכ"מ). אלא שצ"ע דא"כ אין יסוד ומקור מוצא לדברי הטור מדברי הפוסקי' וכמ"ש הט"ז שאין דרכו של הטור לחלוק מעצמו על פרש"י ותוס' בההיא דרב ושמואל שמיירי קודם שנתן העיסקא ואני מוסיף איך יחלוקו (בסתימות) על הרי"ף והרא"ש אביו במ"ש אי בעי למפסק כו' כדרבא כו' דודאי משמע דהיינו דוקא שפוסק מתחילה וכדלעיל (והט"ז ששתק בזה הוא מפני דגם לשיטתו צ"ל דהרי"ף ורא"ש לא איירי בפוסק קודם שנותן העיסקא אלא אח"כ כו' ובודאי הוא דחוק ורחוק כו' וכדלעיל). ועוד והוא העיקר מה שלפי' הב"ח האמורים בתקנתם באו להקל ולדחות מה שאסרה המשנה (ודלא ככל התנאים שבבריי'). והכל בסתימות דרך אגב ולא נזכר כלל שום טעם ע"ז. הוא דבר זר. ואיני יודע אם נמצא כה"ג בשום מקום ולפה"נ אין זה בכחם כלל. ואף על הטור קשה לפ"ז דא"כ למה ה"ל להביא כלל בס"א ב' ג' דין המשנה ללא צורך לדינא. כיון שאח"כ נשתנה הדין עפ"י תק"ח שאחר המשנה שהביא ס"ד ה'. וגם הוא לא כתב שום טעם על שהקילו אח"כ נגד המשנה. וגם הל"ל עכ"פ בס"ד שזהו מדין המשנה אבל אח"כ תק"ח כו'. גם ה"ל להקדים תחילה היתר הדינר גם בדלא פסק כו' דבהא איירי בס"ג להצריך בזה לפסוק מתחילה דוקא ע"ז הל"ל הל"ל דזהו מדין המשנה אבל אח"כ תק"ח שגם בסתמא סגי בדינר. ולכתוב אח"כ ועוד תק"ח כו' לאשמעי' ההיא דרבא. דזהו עוד קולא יתירה (ובדרך לא זו אף זו) לפ"מ שנראה מדברי הב"ח ס"ג דמדין המשנה אף בתחילת השותפות בעי' דוקא דבר קצוב וידוע כו' אפי' בדינר כו' אבל אם אין שכרו ניכר וידוע קצבתו כגון שאין לי' שליש השכר כו' יהי' שלך בשכרך ה"ז אסור עכ"ל. הרי שליש השכר בשכרו ה"ז תרי תלתא באגרא למקבל וכתב דמדי