דברי נחמיה יורה דעה רסח

ושכ"כ הרא"ש. הוי סגי לי' שזה יהי' יסוד ומקור לדברי הטור במ"ש לחלק בדינא דמתני' דה"מ שלא פסק כו' אבל כו' בדינר כו'. וגם במ"ש הרי"ף ורא"ש פוסק כדרבא לא הוי חשיב' לדוחק לומר דר"ל כעין דרבא כו'. אלא משום דלפ"מ דפשיט' לי' בדינא דמתני' אוקמוה הרי"ף ורא"ש בסתמ' הוי דחיק' לי' לומר דמ"ש וה"מ בחנווני יהי' קאי ע"ז. דא"כ מי שיש לו עסק אחר אף בסתמ' סגי בפחות. ובגמ' בההיא דרב ושמואל משמע דהיינו בהותנה כן. לכן הי' נרא' לי' דע"כ מ"ש וה"מ בחנווני כו' ראוי לומר דקאי רק אמ"ש ואי בעי למיפסק כו' פוסק כדרבא. דאיירי בהותנה. וא"כ ע"כ דהך כדרבא ר"ל בדוקא כדרבא ולא פחות כו'. וז"ש הב"י שם דממ"ש וה"מ בחנווני כו' נרא' לכאור' דהם ס"ל כרבותיו של הרמב"ם. אבל אחר שהוכיח דכל הפוסקי' ס"ל כהרמב"ם מסיק דע"כ גם בדברי הרי"ף ורא"ש צ"ל דמ"ש כדרבא ר"ל כעין דרבא כו'. ומ"ש וה"מ בחנווני כו' אדינא דמתני' דאיירי בסתמ' קאי. ולסבול הדוחק מה שלפ"ז צ"ל דההיא דרב ושמואל לא איירי בהותנה תחי' ממש. אלא כשבאו לחשבון כו'. ואפי' אם נפרש כו' מ"מ שמעי' כו' קיל טפי כו'. וזהו ענין הראי' מ"ש שכ"כ סמ"ג דהרי"ף אדינא דמתני' קאי. ר"ל לאפוקי ממה דהוי ס"ל מעיקרא לדוחק לומר דקאי ע"ז משום דאיירי בסתמ' כו' כנ"ל. וכן זהו ענין הראי' מגמ' וז"ש בזה"ל והכי משמע בגמ' דלא בעי' כפ"ב אלא בדלית לי' עסק אחר כו' (ולכאור' לא ידעתי מאי קא' הרי זהו דברי הרי"ף ורא"ש עצמם אלא) דר"ל דלא כדהוי ס"ד דההיא דכפ"ב כיון דאיירי בסתמ' ע"כ לא קאי ע"ז מ"ש הרי"ף ורא"ש לחלק כו'. (ואף סוף לשון הב"י יש לתקן קצת עפ"ז. דר"ל דאי כפ"מ דהוי ס"ד דקאי רק אהך דרבא. אין ראיית הרי"ף מוכרחת כ"כ דשיעור' דרבא אינו מוכרח שהוא שקול יותר מדינר קצוב ואף לא ממותר שליש כו' וכיון שלא נזכר חנווני מנ"ל שיש חילוק בין הנושאים דילמא הכל שוה ושרי זה או זה כו'. ומ"מ דוחק). וכ"ז לתקן מעט דברי הרב"י ז"ל. אבל מ"מ זה גופ' תמוה ביותר מנין פשיט' לי' ז"ל כ"כ בכוונת הרי"ף (גם בלא דברי הרא"ש) עד"ז היפוך הנרא' מפשטות דבריו ופשטות המשנה וגמ' ומלבד שכתב בפי' כדפסקו ומתנו אהדדי כו' ככל הנ"ל. ומלבד שארי הגמגומי' שנת"ל. וכבר הארכתי יותר מדאי

כ וכ"ז מה שיש לגמגם ולהתלמד בדברי הב"י. אבל ראיתי עוד בדברי הט"ז שלא די שתפס בהחלט מ"ש הב"י בפי' דברי הרי"ף ורא"ש במ"ש פוסק כדרבא דר"ל כעין ההיא דרבא כו'. אלא שהבין שהב"י ר"ל דגוף דברי רבא לאו בדוקא איתמר אלא בכעין זה וה"ה פחות כו'. ושאף בדלא פסק מתחי' כך הדין. וכ"ז תימ' רבה. ולא ניתן להאמר כלל לפע"ד מכמה טעמים. חדא דא"כ מה פסק רבא בעובדא לבני רב עיליש וכמו שהקשה הפנ"י על הב"י (לפ"מ שנרא' מדבריו לכאור' במ"ש על פרש"י שכוונתו ע"ד מ"ש הט"ז. אלא שבאמת הב"י ודאי כוונתו בפרש"י ע"ד מסקנת הפ"י שם וכדלעיל ש אות ט"ז. שזהו יסוד כללות דברי הב"י לחלק בין סתמ' להותנה כו'). ועוד דלכאור' אין סברא כלל לדון בסתמ' בלי שיעור מוגבל דבשלמא בתחי' י"ל שתלוי כפי שישוו ביניהם ואשמעינן דמותר בכמה שישוו אפי' בפחות מהשיעור דפלגא ותילת'. אבל אח"כ (אפי' קודם שנודע החשבון). למי ניתן הברירה דלכאור' יד המקבל על העליונה כמ"ש הפוסקי' שהוא המוחזק. וא"כ יוסיף לעצמו חלק בריוח בקבא רבא עד שלא ישאר לנותן אלא שמיני שבשמינית כו'. ולומר שיש שיעור למעלה תילת' כו' ואין שיעור למטה הוא דבר זר ומנלן כו'. ואף אם ניתן הברירה לנותן ג"כ לא יתכן לכאור' דלמה יקילו כ"כ (נגד המשנה) שיתן לו חלק קטן (יותר) א' מאלף כו' (ולמה יהא עדיף חלק בריוח כ"ש מדבר קצוב כ"ש כו' ע' מש"ל סוף אות ט"ו). ואיך שייך ע"ז מ"ש הט"ז. ובההיא הנאה קא טרח ברצון כו'. וגם אם נאמר שתלוי כפי שיסכימו שניהם ולאשמעינן דשרי כו' ג"כ לא יתכן כ"כ למה יקילו כ"כ (אחר שקיבל העסק בסתמ'). וגם לענין תקנה בסתמ' משמע דהיינו שכן ידונו הב"ד ביניהם וכמ"ש הט"ז בהדיא קודם שמקבל העיסקא יכול להתנות עמו כפי מה שירצה אפי' בדינר א' וא"צ לזה תק"ח כו' וכו' עד לבסוף כתב משא"כ כשכבר קיבל העסק כו' ויש חילוק ביניהם בשכ"ט לזה הוצרכו לתק"ח עכ"ל משמע שלא הושוו והסכימו ברצון (ובאמת בזה נרא' כסותר א"ע במש"ל ובההיא הנאה קא טרח ברצון כו'. ואגב אומר שיש עוד כסתיר' בדבריו וצ"ע בכוונתו שבתחי' עשה ג' חלוקות א' קודם שקיבל העסק בזה סגי בדינר כו'. ב' אחר שקיבל ועדיין לא התעסק. ג' אחר העסק בשעת חלוקה וכתב שבב' חלוקות אלו לא מועיל דבר קצוב אלא כפ"ב מדין המשנה. אלא שחכמי התלמוד עשו בזה תקנה כו' כעין דרבא כו'. משמע דתקנה זו מועלת לב' החלוקות הללו, והיינו אפי' בשעת חלוקה כו'. וא"כ איך שייך מ"ש אח"כ והוא סובר דירויח הרבה. ואף את"ל שזה יש לתרץ בדוחק דמ"ש בשעת חלוקה ר"ל כשבאו לעשות חשבון ולחלוק ועדיין לא נודע החשבון וכן נרא' שפי' הח"ד ע"ש סק"ג וסק"ה. אבל עדיין קשה מ"ש ובההיא הנאה קא טרח ברצון כו' דלא שייך זה אחר שעסק. אע"כ נרא' דכאן ס"ל דאין זה מועיל כ"א בחלוקה ב' הנ"ל אחר שקיבל קודם שנתעסק. וכן משמע ממ"ש אח"כ שהטור מפרש דברי הרא"ש שפוסק תחי' קודם שמתעסק והח"ד כתב שזה לאו דוקא כו' ודוחק גם עדיין קשה מ"ש קטרח ברצון כו'. אלא נרא' דחוזר ממש"ל וס"ל דאינו מועיל רק בחלוקה ב' כנ"ל וכן ראיתי שתופס דבריו בס' מקור מ"ח ע"ש). ועוד (העיקר) שדבר זה נרא' מנגד לכל דברי הפוסקי' דפליגי בענין תקנה זו שיש ב' צדדי' אי פלגא באגר' ותילת' בהפסד או להיפוך שי"א שהברירה בזה לנותן. וי"א הברירה למקבל וי"א דבסתמ' דנין פלגא באגר' וכו' ואידך עפ"י תנאי מקודם כו' וי"א דבסתמ' דנין פלגא בהפסד ותילת' באגר' ואידך מכח תנאי. וכתב הב"י שכן דעת הרי"ף ורא"ש (גופייהו ואף דעת הטור גופ' כו'). ע' ב"י דק"ל סע"ב וביה"ג סקי"ט. ונרא' דהיינו ודאי לומר שדנין כן פלגא ותילת' בדיוק. וכן מנגד להפוסקי' שדקדקו בפי' בחשבון דפלגא ותילת' ונתקשו בהשיעורים שאינם שוים כו' כהראב"ד שבשט"מ פ' המקבל וריטב"א שם ורמב"ן שבשט"מ פ' א"נ וכן פליגי כל הפוסקי' איך לחשוב החשבון דפלגא ותילת' היכ' דפירשו חלקי השכר ולא ההפסד או להיפוך. אם חלק שליש מחלק הפקדון או חלק שליש מחלק המלוה ויש בזה ד' שיטות לראשוני' כמבואר בב"י (דקל"א ע"ד). ומזה ודאי מבואר שהשיעור פלגא ותילת' הוא בדיוק ואיך נייחס להטור לומר דס"ל דשיעור מוגבל לפלגא ותילת' לא הי' ולא נברא אלא משל הי' בכעין כו'. ולא עוד אלא שהרי מדברי הטור גופ' בהביאו הדין דבני רב עיליש (שם) בשטר שכתב בו פלגא באגר' ובהפסד שכתב דבאדם גדול דנין להתיר לומר שאם יטול חצי הריוח יקבל עליו ב"ח מאחריות כו' וכן כתב שם (בשם רמ"ה) דאם כתב בשטר פלגא באגר ולא הזכיר הפסד יטול מלוה חצי הריות ואם יהי' הפסד יקבל ב"ח כו' וכן אם כו'. וכן האריך שם איך דנין כשיש סכסוך בין הנותן למקבל בב' צדדי התקנה (המרומז בשטר באדם גדול) למי ניתן הברירה כו'. מבואר מכ"ז שהשיעורים הם בדוקא. ואף ממקומו מוכרע שכתב ותק"ח הוא למי כו' ואינו פוסק שיקח המקבל חצי הריוח כו' שליש האחריות ונמצא שתות כו' הוא שכ"ט או שלוקח ב"ח הריוח כו' הרי האריך בזה והביא ב' צדדי התקנה ונחית לחשבון שנמצא שתות כל הריוח בשכ"ט. ואיך נאמר שסותר כ"ז עפ"י רמז במ"ש או כיוצא בזה שנותן לו דינר כו' לומר שכ"ז לאו דוקא כו' הלא טוב טוב הוי לי' לכתוב בקצרה צד א' שיקח חצי הריוח ושליש האחריות ולסיים או כיוצא בזה שיקח תשיעית הריוח