דברי נחמיה יורה דעה רסב

אלא פסיקת תנאי החלקים. והטור השמיט תיבת תנאי נרא' דהיינו משום דס"ל הפי' כנ"ל. אבל לפמ"ש ברא"ש פסק תנאי נרא' דאינו נופל הלשון פנאי על פסיקת שכ"ט כו'. וז"ש אלא בסתם הושיבו למחצית שכר ר"ל שרק חלק השכר פי' למחצה אבל חלק ההפסד סתמו. וזהו שיעור הלשון של הרא"ש והוא (ר"ל ז"ש בסמוך בתקנת' דכפ"ב (דאיירי בהותנה) דהיינו בכל יום כו') שלא פסק תנאי עמו (בענין החלקים) אלא בסתם הושיבו למחצית שכר (וכיון דבהפסד דסתמו אמרי' דמסתמ' ג"כ למחצה וכדפרש"י מהך דנהרדעי ולכן בעי' שכ"ט בכל יום דוקא) אבל אי בעי למיפסק לכל יומי דשותפות. יש יכולת ע"ז דפוסק כדרבא ומפרש החלקים פלגא ותילת' כו'. והא דהרא"ש השמיט זה היינו משום דהרי"ף כ"כ דרך אגב לפרש בזה הא דא' ר"מ בין מרובה ובין מועט. דר"ל שתלוי לפום ההוא עבידת' דבטיל מינ'. והיינו לשיטתו בפי' כפ"ב דמתני'. אבל הרא"ש נמשך בזה אחר פי' התוס' כמש"ש בהדיא כפועל בטל לגמרי והיינו דקאמר ר"מ בין מרובה כו' שכרו שוה כו'. והרי חולק בזה על הרי"ף בפירוש. אבל במאי דמבואר ממילא מדברי הרי"ף דרך אגב. דקאי בדאתנו מעיקרא. בזה ודאי מסתמ' אינו חולק. ונמצא לפ"ז שהרא"ש לא בא לחדש כלום. אלא ששינה קצת הלשון. (וע' ריטב"א שכתב בשם הרי"ף ג"כ בלשון אבל אי בעי כו'). והנה גם הב"י נרא' שהבין הפי' ברא"ש כנ"ל ולכן לא הביא כלל לשונו רק אחר שהביא דברי הרי"ף סיים סתם וכ"כ הרא"ש. (ובב"י שלפנינו כ' הרשב"א אבל הוא ט"ס כמובן ממ"ש בעלה קמ"ד כו'). ולפ"ז לא די שאין מזה יסוד לדברי הטור במ"ש וה"מ שלא פסק כו' אלא שיש מזה סתירה וקוש' שודאי משמע מדבריהם שב' התקנות מיירי בהותנה כן מתחי' וכפשט' דמתני' כו' וכנ"ל. והב"י שתק בזה ולא הביא שום יסוד ומקור למה שמחלק הטור בענין תקנה א' דכפ"ב דמתני' בין תחי' לסוף. אלא שלענין תקנה ב' דרבא (מה שהטור לא ביאר בזה דעתו בפירוש לחלק בין תחי' לסוף כו') הביא פלוגת' דהרמב"ם ורבותיו דלהרמב"ם יש חילוק בין תחי' לסוף דבהותנה מתחי' אפי' בפחות משתות יותר בריוח מבהפסד מהני. ולרבותיו לא מהני. וגם בזה כתב שמהרי"ף בשערים נרא' כרבותיו. ושכן משמע לכאורה מדברי הרי"ף ורא"ש פ' א"נ (אלא שכ' משמעות זו ממש"ש וה"מ כו'. והוא תמוה לכאור' למה לא ממ"ש ואי בעי למיפסק כו' פוסק כדרבא כו' ויתב' אי"ה). ושגם בדברי הרמב"ם יש סתירה בזה ממ"ש קודם לכן גבי הי' לו עסק אחר. שאם העלה לו דינר כו' או שא' לו כל הריוח יהי' לך שלישיתו או עשיריתו (דזהו פי' יותר שליש לשיטתו) הואיל ויש לו עסק אחר ה"ז מותר כו' דמשמע דבאין לו עסק אחר אסור. ותירץ ע"ז ב' תירוצים. א' דהתם בדלא הותנה מעיקרא אלא כשבאו לעשות חשבון א' לו אם יש ריוח שלישיתו או עשיריתו בשכרך או טול דינר כו'. והב' דאה"נ דגם שם מיירי בהותנה מעיקרא (אבל אם לא התנו מעיקרא שוב אין תנאי מועיל). וכתב תחי' דאם התנו שליש הריוח או דינר בשכרך אם ביש לו עסק אחר לכ"ע שרי ואח"כ כתב שבאין לו עסק אחר רבותיו אוסרי' והוא מתיר. ונרא' דלפי תירוץ ב' כיון דשם איירי ג"כ דוקא בהותנה מעיקרא א"כ הא דהעלה לו דינר כו' ודאי לכ"ע הוא דוקא ביש לו עסק אחר. דבזה לא אסיק פלוגת' רק בהותנה שיהי' חלק הריוח יותר מבהפסד בדבר מועט כו'. וגם באמת (פשטות) דברי הרמב"ם שהאריך תחי' תק"ח שכל הנותן מעות כו'. והאיך יעשו אם רוצה להיות השכר או ההפסד לאמצע בשוה יתן לו שכרו שבכל יום כו' כפ"ב כו'. ודאי משמע דאיירי בתחילת השותפות. וע"ז כתב ואם הי' לו עסק אחר כו' אפי' העלה לו דינר כו'. דמבואר דבאין לו עסק אחר לא סגי בדינר אפי' בהותנה כ"א כפ"ב בכל יום דוקא. רק במ"ש אח"כ וכן אם א' לו כו' שלישו או עשיריתו בשכרך הואיל ויש לו עסק אחר ה"ז מותר. ע"ז הוא שיש סתיר' ממ"ש אח"כ דגם באין לו עסק אחר ס"ל דמותר בהותנה מתחי' ודלא כרבותיו. וע"ז קאי הב' תירוצים דהב"י. אלא שלפי תירוץ הא' דההיא דשלישו ועשיריתו שהוא סיפ' דריש' מיירי בדלא הותנה מעיקרא. ע"כ גם מש"ש בריש' דביש לו עסק אחר בדינר סגי מיירי ג"כ בלא הותנה. וכן אף גם מש"ש תחי' באין לו עסק אחר דבעי' כפ"ב בכל יום ע"כ ג"כ הכל בלא הותנה. והוא באמת דוחק גדול. ונרא' דאף הב"י תפס זה לדוחק וז"ש בתירוץ ב' ועי"ל דאה"נ כו'. ר"ל דאה"נ דא"צ לדחוק ולהוציא מפשט' דמיירי גם שם הכל בהותנה מעיקרא כו' (וז"ש ג"כ אבל אם לא הותנה שוב אין תנאי מועיל. ומובן דר"ל אף ביש לו עסק אחר. ולכאור' לא הי' צריך לכך ואינו שייך כאן לחקירה באין לו עסק אחר אי סגי בהותנה בפחות כו'. אלא משום דלפי תירוץ א' באמת גם זה דוחק מה שלפ"ז צ"ל ביש לו עסק אחר הא דמותר שליש ר"ל שא' לו כן כשבאו לחשבון כו' ולא בתחילת העסק ופשטי' לא משמע כן אלא כדפרש"י כו'. ולזה לתירוץ ב' כתב דאה"נ דהכל כפשטי' גם בזה כו'. וכן משמע בב"י לקמן שם (ד' ק"ל ע"ב) במ"ש בפי' וה"מ בחנווני כו' (שברי"ף ורא"ש) דקאי על לא פסק כו' והראי' שהביאו ממותר שליש כו' פי' כשבאו לחשבון כו'. ולא הספיק הב"י א"ע בזה וכתב ואפי' אם נפרש דההיא דמותר שליש כשפסק עמו תחי' היא כו' ע"ש דאסיק הראי' לפ"ז בדוחק (גדול). אלא דזהו משום דודאי פשט' דא"ל מותר שליש משמע דקאי אתחילת השותפות כו'). וכיון שלתירוץ ב' מיירי הרמב"ם באריכות דבריו שבה"ב הכל בהותנה מעיקרא. ודאי משמע דהא דבאין לו עסק אחר האריך להצריך כפ"ב בכל יום ושרק ביש לו עסק אחר סגי בדינר כן הוא דעתו בהחלט. רק במ"ש אח"כ וכן כו' שלישו או עשיריתו כו' ע"ז י"ל לתירוץ ב' דמ"ש ע"ז הואיל ויש לו עסק אחר ר"ל דבכה"ג הכל מודים ובאין לו עסק אחר יש פלוגת' כדמסיק ע"ז בה"ד. אבל מ"ש תחי' באריכות לחלק בהדיא בין אין לו עסק אחר ליש לו. לענין דבזה בעי' כפ"ב בכל יום ובזה סגי בדינר. וגם בה"ד לא נזכר כלל פלוגת' ע"ז. ודאי כדקאי קאי בזה. והוצרכתי להאריך בזה לפי דהב"י כתב גם בתירוץ ב' בזה"ל וכתב תחי' דאם התנה עמו שליש הריוח או דינר בשכרך אם יש לו עסק אחר לכ"ע כו'. דלפי הנ"ל צ"ל דאגב שיטפי' כ"כ ולא ה"ל להזכיר כאן או דינר כו'. דזה לכ"ע דוקא ביש לו עסק אחר. לפי תירוץ זה (עכ"פ). ועוד משמע כן ממ"ש הב"י ומ"מ מבואר בדברי הרמב"ם שכל שרוח המתעסק יתר על הפסדו אפי' פחות משתות שרי ואפי' אין לו עסק אחר דמשמע דר"ל דהגם דלענין דינר הדבר ספק ותליא בב' התירוצים כו' כנ"ל. אבל זה עכ"פ גם לתירוץ ב' מבואר דכל שריוח המתעסק כו'. היינו כדפליג בהא על רבותיו כו'. וכן משמע עוד שכל השקלא וטרי' דהב"י באריכות דבריו כאן עיקרו הוא רק לענין אם הותנה שחלק המקבל בריוח יהי' יותר מבהפסד פחות משתות (באין לו עסק אחר) ולא לענין דינר. שהרי הוצרך לדייק מדברי הטור דס"ל להקל (מכח דקדוק חלוש כו') ואילו לענין דינר הרי מפורש בדברי הטור דשרי. (והגם דלפ"ז הרי יש כאן סברות הפוכות דלהרמב"ם לתירוץ ב' חלק קטן בריוח יותר מהפסד עדיף מדינר וא"כ להטור דסגי בדינר מה צריך לדיוקי לענין פחות משתות אין לחוש דיש לומר דלא ראי זה כו'. דיש מעלה בדינר שהוא קצוב וברור משא"כ כו' ויש מעלה בחלק מועט בריוח יותר כו' שיכול להרויח הרבה כו'. ומ"מ נרא' לכאור' דדבר קצוב בכ"ש. עדיף מחלק בריוח יותר בכ"ש כו'. גם לא א"ש לפ"ז בדברי הב"י מה שהביא ראי' מסמ"ק כו' ויתבאר אי"ה). והנה הגם שכתב הב"י שדרך הראשון (בדברי הרמב"ם) נרא' יותר ולפי הנ"ל הרי גם הב"י משמע שתפס זה לדוחק. לא קשה מידי דהרי סיים מפני שהוא מסכים לדעת קצת פוסקי' כו'. הרי שרק מהאי טעמ' אתי עלה. אבל בפשט דברי הרמב"ם י"ל