דברי נחמיה יורה דעה רסא

השומא דכפ"ב דוקא דאל"כ ה"ז כרבית כנ"ל (ואפי' יתרצה המקבל אח"כ לא מהני. ומ"מ צ"ע למה. ואולי באמת ס"ל דמהני ומ"ש בהתנו מעיקרא לאו דוקא אלא אורח' דמילת' נקטו והעיקר ר"ל דהשיעור הוא דוקא בשניתן העסק בסתמ' דשוב ממילא נתחייב ליתן לו עבור טרחתו כשיעור השומא דאם יפחות (בע"כ ה"ז כרבית כו' והכל דוחק). ואפשר שגם הכ"מ נתכוון עד"ז

יד והנה יש לראות מאין יצא יסוד דברי הטוש"ע. ובב"י אינו מבואר כ"כ. ולפה"נ דברי הטור (מסתמ') הם עפ"י דברי הרא"ש ודברי השו"ע (מורכב) עפ"י דברי הטור עם הרמב"ם. והנה ז"ל הרא"ש אחר שכתב פי' ענין כפ"ב ושצריך ליתן כן בכל יום כו' סיים בזה"ל והוא שלא פסק תנאי עמו אלא בסתם הושיבו למחצית שכר אבל אי בעי למיפסק לכל יומא דשותפות פוסק כדרבא דא' אי שקיל מלוה פלגא כו'. ולכאור' שהטור הבין שבא לחלק בשיעור השכ"ט בין תחי' לסוף. וז"ש שלא פסק תנאי כו' קאי על פסיקת השכ"ט. ור"ל דדוקא כשלא הותנה תחי' שום שכ"ט צריך אח"כ ליתן כפ"ב בכל יום. אבל אם רוצה למיפסק בתחי' א"צ כ"כ אלא סגי כדרבא כו'. ולפ"ז ע"כ ס"ל דהך דרבא אינה חשוב' כ"כ כדינא דמתני' אלא מה שהקילו נגד מתני' היינו משום דמתני' איירי בדלא הותנה בתחי' ותקנת' דרבא מיירי בהותנה מתחי' ולפ"ז הי' מתורץ ג"כ ענין שתי תקנות שונות כו' דזה בסתמא וזה בהותנה (אלא שזה להיפוך מרמב"ן דלעיל). ומזה למד הטור דגם בנתינת שכ"ט ממש. אם הותנה מתחי' סגי בדינר כו' א"כ (יותר נרא' לפ"ז) דס"ל להטור דמ"ש אבל אי בעי כו' פוסק כדרבא. הני ב' תיבות פוסק כדרבא אינם מחוברים זע"ז אלא ר"ל נגד מה שנת' ממש"ש תחילה כפ"ב שצריך ליתן דבר מועט בכל יום. ע"ז כתב והוא שלא פסק כו' (אז צריך שיתן הדבר מועט בכל (יום) אבל אי בעי למיפסק (בתחי' אותו הדבר מועט) לכל יומ' דשותפות פוסק (וראי' לזה) כדרבא כו'. והיינו דס"ל להרא"ש כנ"ל דהך דרבא קיל ממתניתין אלא דמתני' איירי בסתמ' ורבא בהותנה ושמזה נשמע דבדבר מועט לכל ימי השותפות סגי בהותנה. דהך דרבא כיון דספק שמא לא יהי' ריוח כלל לא עדיף מדינר כו'. וכן משמע ממ"ש הטור ברמזים (ששם ודאי דבריו הם קיצור ד' הרא"ש). וז"ל אא"כ נותן לו שום דבר אפי' כ"ש בכל יום כו' אם פסק עמו בדבר מועט לכל הימים סגי עכ"ל. מזה נרא' שתפיס דברי הרא"ש ממש כנ"ל. ואש"נ מה שהשמיט ברמזים הך דרבא. דלפי הנ"ל גם הרא"ש לא הביאו אלא לראי'. וכיון שהביא ברמזים גוף הדין שלמד הראש מזה דבהותנה סגי בכ"ש א"צ להביא הך דרבא דכיון דזהו בהותנה דוקא נשמע ממילא (במכ"ש) ממ"ש דסגי בדבר מועט וכ"ש. דודאי הך דרבא לא גרע מזה עכ"פ. וז"ש בטור ג"כ בסגנון זה ממש וה"מ שלא פסק כו' אבל אם רוצה לפסוק עמו על כל כו' ואפי' בדינר א' רשאי. אבל לפ"ז הדבר תמוה. דסמוך לזה סיים הטור ותק"ח הוא למי שנותן עסק' לחבירו סתם ואינו פוסק שיקח המקבל חצי הריוח כו' שליש האחריות כו' הרי משמע דס"ל דהך תקנתא דרבא הוא בסתמ' ג"כ. וזה הפוך מיסוד דברי הרא"ש לפי הנ"ל. וגם א"כ מנ"ל לחלק בין תחי' לסוף ולומר דמתני' איירי דוקא בסתמ' ושבתחי' סגי בדינר היפוך משמעות לשון המשנה (וכל הפוסקי' דלעיל) וגם א"כ הדק"ל איך שייך ב' תקנות שונות בסתמ'. (ודברי הב"י בכאן אינם מובנים ונוחים כ"כ לפע"ד ויתבאר אי"ה)

אך כ"ז הי' נלפע"ד לתקן. והוא דהא בלא"ה יש תימה רבה בדברי הטור במאי דסיים כאן או כיוצא בזה שנותן לו דינר כו' דמשמע דגם לבסוף (דאיירי כאן לפה"נ) סגי בדינר והוא (בודאי) היפוך המשנה והיפוך יסוד דבריו דלעיל שכ' לחלק בין תחילה לסוף ושלבסוף עכ"פ בעינן כפ"ב דמתני'. וכבר עמדו ע"ז כל הבאים אחריו וכל א' פי' בענין אחר ולא נחה דעתו בפי' זולתו כי באמת הכל דוחק גדול (וביה"ג אוקמ' בט"ס ע"ש סק"ו). ועוד יש דוחק גדול במ"ש כאן בתקנת' דרבא ב' הצדדים שיקח המקבל חצי הריוח כי' שליש האחריות כו' או שלוקח ב' חלקי הריוח כו' חצי האחריות כו' וכיון דאיירי לבסוף שכבר נודע אם יש ריוח או הפסד לא שייך כלל לשון ברירה עד"ז כמובן. והל"ל שלוקח ב"ח בריוח ושליש האחריות לפמ"ש הב"י דס"ל כהרמב"ם (וע' גי"ת דמהאי טעמ' תמה על הב"י. ופי' הוא דלהטור מיירי קודם שעתו חשבון או כמ"ש התוס' שקבעו זמן כו' או אחר שהתחיל להתעסק כו' והכל דוחק בסתימות לשון הטור). גם לשין קבלת עליו אחריות שבלשין הטור לא א"ש בעת שנודע החשבון. דהל"ל יקבל בהפסד כו' (ואף לפמ"ש הגי"ת לא א"ש כ"כ) דלשון קבלת אחריות שבכ"מ איירי בעת הגמר והקנין כו'. אשר ע"כ לתקן כל הנ"ל הי' נלפע"ד יותר נכון לסבול דוחק (קטן) אחד בדבריו. והוא דמ"ש ותק"ח הוא למי שנותן עסקא לחבירו סתם ואינו פוסק שיקח כו'. אינו ר"ל שנותן העסק' בסתימות לגמרי ושאז הדין שיקח אח"כ פלגא ותילת' כו'. אלא הסתימות הי' רק לענין פסיקת השכ"ט. ושאז צריך להתנות שיהי' החלוקה פלגא באגר ותילת' כו' או להיפוך. וז"ש ותק"ח הוא למי שנותן כו' סתם ואינו פוסק. ר"ל למי שסותם ואינו פוסק שכ"ט (שאינו רוצה בזה. תק"ח הוא לזה שיתנה עמו) שיקח כו' והא"ש מ"ש וכיוצא בזה שנותן לו דינר כו' דקאי אשעת נתינת העסקא. והגם דעדיין לא א"ש הכפל שכבר כתב זה (וכאן מיירי באינו פוסק שכ"ט) למה חזר וכתב זה. וגם מה הלשון אומרת או כיוצא בזה ושאין לו שום פי' כמ"ש הט"ז סק"ה ופירושו ג"כ לא יתכן לפע"ד ויתבאר אי"ה). אבל לפמשנ"ת דיסוד דבריי עפ"י דברי הרא"ש ושהבין בדברי הרא"ש שבא לחלק בין תחילה לסוף ושלמד זה מהך דרבא. א"כ י"ל שדין גרמא להטור שאחר שכתב דין דרבא חזר וסיים או כיוצא בזה שנותן דינר כו'. ר"ל דזה דומה ונלמד מזה. והוא מעין (סדר) דברי הרא"ש לפי הנ"ל. ועוי"ל שמ"ש שנותן לו דינר אינו ר"ל דינר קנוב אלא אדלעיל קאי ור"ל דדבר זה הרי הוא כאילו נותן לו דינר (עכ"פ) דאעפ"י שאיני מוגבל ולפעמי' לא יבוא לו עפ"ז רק דינר שרי. ולפ"ז מ"ש או כיוצא בזה י"ל דר"ל כגון ששינה חלקי הריוח וההפסד באופני' אחרים לפי ערך זה חשבון דפלגא ותילת' כו' וכמ"ש בשט"מ בשם הראב"ד פ' המקבל. וע' לקמן אות ט"ז). וע' ט"ז דאף עפ"י דרכו כתב בלשון הטור בזה בכה"ג)

טו אמנם עם היות שלפה"נ ההכרח לומר כן בדעת הטור אבל בעיקר הדין לחלק בין תחילה לסוף. שבתחילה סגי בדינר כו' צ"ע גדול לפע"ד. שכבר נתבאר שנרא' פשטות המשנה וגמ' דמיירי הכל בתחילה (ושאסור לסתום כו'). ושכן נראה דעת הרי"ף וכל הפוסקי'. וממילא רחיק הדבר לומר דהרא"ש חולק בסתימות ולא יזכר כלל דעת הרי"ף ובפרט שדבריו כאן הם מעין העתקת דברי הרי"ף ממש. והרי הרי"ף כתב סמוך לזה גם לגבי תקנת' דמתני' בזה"ל כדפסקו ומתנו אהדדי לפום ההוא עבידתא כו'. הרי משמע ודאי דמיירי בדהותנה מעיקרא (ומזה הוא שכתב הנמ"י ג"כ במתני' שיתנה עמו כפועל כו' וכדלעיל). וע"ז כתב ואי בעי למפסק כל יומי דשותפות פסקי' דרבא כו'. ומובן דהכל מיירי בתחילת העסק. אלא כלפי מ"ש תחי' גבי תקנת' דמתני' כפ"ב דלאו לכולי יומי דשותפות קאמר אלא בכל יום כו'. כתב עתה שיש אופן ג"כ למיפסק אכולי יומי דשותפות והיינו כדרבא. וא"כ הרא"ש שכתב ג"כ בסגנון א' ממש רק ששינה קצת הלשון במ"ש והוא שלא פסק תנאי עמו אלא כו' אבל אי בעי למיפסק כו' לא יתכן כלל שיכוון בזה (כלאחר יד) להפך ולחלוק על הרי"ף ולחדש דין גדול לחלק בין תחילה לסוף כו'. אלא נראה דלא בא הרא"ש לחדש כלום. דמ"ש שלא פסק תנאי אינו ר"ל פסיקת השכ"ט.