דברי נחמיה יורה דעה רס

בההיא דחדא עיסקא כו' דמיירי בדלא קצוב שכר דאז הוי פלגא בהפסד ותילתא באגר לנותן. ר"ל דאז ע"כ הותנה פלגא ותילתא כו'. וכן משמע ברמזים שם שכתב בזה סתם שיחלקו לפי תנאם (וכן הוא בטור ויתב' אי"ה). ואף גם בדברי רש"י נראה די"ל ככל הנ"ל דלא איירו כלל בדסתמו ההתירים. ומ"ש במתני' וגבי נהרדעי דסתם המקבל למחצה שכר מקבל חצי אחריות היינו דמש"ה צריך ליתן או לקצוץ בפירש השכ"ט כו' כנ"ל. ומ"ש גבי ההיא דחדא עיסקא כו' דסתם עיסקא פלגא בהפסד ותילתא באגר לנותן. ואינו ר"ל מי שנתן בתורת עיסקא בסתמא אלא ר"ל דסתם עסקות (עפ"י רוב וכאילו א' רוב עסקות ואף לשון הר"ן שכתב דסתם עיסקי מיני' ובי' שקיל נ' הפי' רוב עסקות) כה"ג הם והיינו שכן נהגו עפ"י הרוב להתנות כן. ומ"ש פלגא בהפסד כו' חדא מתרתי נקט ולאו דוקא דה"ה איפכא). וכן משמע דעת הראב"ד לפמ"ש בשמו הריטב"א ובשט"מ שם וז"ל האי עיסקא פלגא מלוה כו' וה"מ דיהיב לי' שכרו כפ"ב וא"ל יהיב ובעי למיפסק בהדיא לכולהו יומי דשותפות שקיל לוה תרי תילתי באגרא כו' ואי בעי נמי למיפסק כו'. וה"ז כלשון הרי"ף הנ"ל דמשמע דצריך למיפסק ולהתנות בתחילה דוקא. (ומה שבמקום אחר משמע להיפוך יתבאר אי"ה) וכן נראה בהדיא מדברי הנמ"י שכתב במתני' דפ' א"נ וז"ל אא"כ נותן לו שכר עמלו שיתנה עמו בפועל כו' ומיהו אם ירצה להתנות כי' פלגא באגר כו' הרי שכתב שיתנה כו' להתנות כו' הכל בלשון תנאי מתחילה בב' התקנות

והנה הנ"מ במשנ"ת דב' התקנות דמתניתין ודרבא מיירי בתחילת עשיית העסק'. הוא בתרתי חדא דלפ"ז משמע שיש איסור לעשות עסק' בסתימות או (אף) לפרש חלקי השכר (או חלקי ההפסד) בלחוד. אא"כ יקצוץ בפירוש השכ"ט דכפ"ב (וכמו שיש איסור לפרש חלקי השכר וההפסד בשוה בלי קצצות השכ"ט בפירוש. דה"נ בסתמא ה"ז כאילו פי' שהשכר וההפסד בשוה כו'. ואם עבר ונתן עסק' בסתימו' או פי' חלקי השכר (או ההפסד) בלחוד לא נתפרש דינו. ולכאורה יש לומר לפי הנ"ל שהרי זה כאילו פי' השכר וההפסד בשוה. ולא קצץ שכ"ט שדינו נתבאר בדברי רמ"ה שבטשו"ע סכ"ה ויתבאר אי"ה בזה. ובפרט זה הרי רמב"ן וסיעתו חולקים (לפה"נ) וכנ"ל דלדידהו שרי ליתן בסתימות או לפרש חלקי השכר (או ההפסד) בלחוד. בלי קצצות שכ"ט. ודייני' מסתמא בשכ"ט דמיני' ובי' לפי ערך פלגא ותילת' (זולת בהותנה יותר מג"ח בשכר למקבל דמ"מ אין למקבל בהפסד יותר מפלגא כו') כנ"ל וכמשנ"ת הפרטי' בדברי רמב"ן שבשט"מ פ' א"נ והנ"מ הב' הוא דממילא נשמע דאף שמתנה בתחיל' העסק קציצת השכ"ט לא סגי בדינר וכה"ג כ"א דוקא בשכירות לכל יום כפ"ב ולפי הפירושים שנאמרו בענין כפ"ב כו'). וכמ"כ בדפירשו השכר וההפסד עפ"י תקנתא ב' דרבא בעי' שיעור ההפרש בין שכר להפסד לפי ערך החשבון דפלגא ותילתא דוקא ולא סגי בבציר מהכי. ובפרט זה נראה דגם לרמב"ן וסיעתו כן הוא. דהא מתני' נאמר דלכ"ע מיירי בתחילת העסק דוקא. ושבלא קציצות השכ"ט אין מושיבין כו' דר"ל אסור אא"כ כו'. ואף תקנתא דרבא נראה לרמב"ן עיקרו מיירי בדפירשו בתחילת העסק' אלא דס"ל (לפי הנ"ל) דממילא נשמע משטרא דרב עיליש דגם בסתמא סומכים אמנהגא שנתפשט עפ"י תקנה זו הב' כו'. והראי' לזה מדברי הנמ"י שגם הוא עומד בשיטת רמב"ן בפ' המקבל ועכ"ז הרי פי' במתני' בלשון תנאי בתחילה בב' התקנות כנ"ל בסמוך שהובא לשונו

יג ועתה אבוא לדברי הטוש"ע שכ' בהיפוך מהנ"ל בתרתי מילי הנ"ל. דאחר שכתב (בס"ב) דינא דמתני' כתב (בס"ג) בד"א כשלא פסק עמו בתחילת העסק כו' אבל אם פסק כו' ואפי' בדינר מותר. הרי דס"ל דמתני' איירי בשנתן לו העסק בסתם למחצית שכר. אז הדין דאח"כ צריך ליתן לו שכ"ט כפ"ב בכל יום כו' דוקא. ולפ"ז משמע דמותר ליתן עסק' בסתימות כו'. ואם רוצה לפסוק בתחילה סגי אפי' בדינר כו' וכמ"כ בתקנת' ב' דרבא משמע שם (ובפרט בב"י דס"ל דזהו ג"כ בשניתן מתחי' העסק בסתימות. אבל אם מתנה בתחי' שיהי' חלק המקבל בשכר גדול מבהפסד אפי' בכ"ש סגי וא"צ שיהי' ההפרש לפ"ע החשבון דפלגא ותילתא דוקא. ועפ"ז נולד לנו המבוכ' איך שייך ב' תקנות שונות בסתמ' ולמי ניתן הבריר' כו' וכדלעיל. ובאמת לפע"ד לכאורה) הדבר תמוה איך אפ"ל דמתני' איירי בסתמא. דלשון אין מושיבין כו' ולא יתן מעות כו' אא"כ נותן לו שכרו. נראה ודאי פשט' דקאי אשעת נתינת המעות ולומר דאסור אא"כ נותן (או פוסק) לו אז השכ"ט. וכמשנ"ת שכן נראה בהדיא ג"כ מדברי כל הפוסקים הנ"ל וגם דברי הטוש"ע מצד עצמו נראה מגומגמים בזה לפע"ד דתחי' כתבו דאסור ליתן בתורת עיסקא כו' (ומשמע דהיינו סתמא ומש"ש דהיינו שחצי האחריות כו' ר"ל שממילא כך הדין מההיא דנהרדעי) והיינו כלישנא דמתני' אין מושיבין כו' ולא יתן כו'. וסיימו לפיכך צריך ליתן לו שכ"ט כו'. והי' נראה דכיון שכבר החליטו האיסור צ"ל דהאי לפיכך הכי פי' לפיכך כדי שלא יעשה איסור צריך ליתן (ר"ל לפסוק) לו בתחי' שכ"ט כו'. וא"כ איך כ' אח"כ בד"א כשלא פסק כו' וצ"ל לפ"ז דפי' לפיכך ר"ל לפיכך כדי לתקן האיסור צריך אח"כ ליתן שכ"ט. ואינו מובן דלפה"נ א"א לתקן האיסור למפרע דהא המלוה עובר משעת שומא (וכדלעיל אות י"א בשם המ' ל). וגם אם נאמר דר"ל לפיכך כדי לתקן האיסור להבא כו' ג"כ דחוק ורחוק דמשמע דלא ברשיע' עסקי' שעברו ונתנו שלא כדין. גם משמעות דבריהם בכל הסי' דליכא איסורא ליתן בסתימות. ואולי י"ל דמ"ש שלא פסק כו' ר"ל שלא פסק דבר קצוב אבל מ"מ בסתימות ע"כ א' לו שיתן שכ"ט כו' לסלק האיסור כו' ודוחק. (ולכאור' ע"כ צ"ל דמ"ש בתחי' דאסור ליתן בתורת עסקא ר"ל בדפירש השכר וההפסד למחצה וזש"ש דהיינו שחצי האחריות כו' ר"ל שפירשו כן. ומ"ש בס"ג אלא נתן לו למחצה שכר לאו דוקא אלא ר"ל למחצית שכר והפסד. (וכן משמע שהבין הפריש' והש"ך סקנ"ב. ושוב ראיתי שכן פירש בהדיא בח"ד סק"ג ד' הטור עי"ש). וע"ז כ' לפיכך ר"ל אם עברו והתנו כן צריך ליתן שכ"ט אח"כ כדי לתקן האיסור להבא. ונרויח בזה דלפ"ז לא נזכר בדבריהם בסתמ' אלא תקנת' דרבא כו'. אלא שא"כ יהי' פי' המשנה דלא כפרש"י (וכל הפוסקי') דמשמע דמתני' מיירי בדפירש רק השכר למחצה אלא שמכח ההיא דנהרדעי אמרי' דמסתמ' שגם דעתם חלקי ההפסד למחצה כו'. ומלבד דפשט' דמתני' במאי דתני אא"כ כו' משמע דקאי אשעת נתינת העסק כו' כנ"ל). גם גוף הדין מצד עצמו לומר שיש חילוק בשיעור השכ"ט בין תחילה לסוף צ"ע. דלפ"ז לכאור' צ"ל דמדין רבית בדינר (וכ"ש) סגי רק מדין ממון צריך שיעור דכפ"ב (דאמדי' דדעתייהו מסתמ' הוי להכי). ולכאור' כן משמע בכ"מ שכ' וז"ל שכיון שהתנה מעיקר' תנאי ממון הוא ואיסורא ליכא כיון ששכר המתעסק יתר על שכרו אפי' כ"ש. ולכאו' זהו כנ"ל. (וא"כ אם יתרצה המקבל בכ"ש אפי' אח"כ יהא שרי). והדבר תמוה שאם מדין איסור רבית סגי בכ"ש למה יהא חייב מדין ממון יותר ואיך יהי' אומדן דעתם ליותר מהצורך לדין רבית. ומלבד שודאי משמעות המשנה וכל הפוסקי' וטוש"ע גופ' דצורך שיעור כפ"ב הוא משום איסור רבית. אלא דצ"ל בדוחק דודאי צורך השיעור הוא מדין רבית דצריך לשלם לו עבור טרחתו בחלק הפקדון כפי השומא דכפ"ב דוקא ואם יפחת הרי יש כאן רבית. אלא שעכ"ז אם נתרצה המקבל בתחילה בפחות הרי יש רשות לאדם להשכיר א"ע בכמה שירצה (ואעפ"י דגם בחנם יש רשות לאדם לשעבד א"ע מ"מ יהי' מיחזי כרבית אבל אפי' בכ"ש יש היכר כו' ודוחק). אבל כשלא הותנה מתחי' שוב נתחייב לשלם לו עבור טרחתו כפי