דברי נחמיה יורה דעה רנט

בשינוי מהנ"ל. והוא דהגם דבתקנת' דמתני' ס"ל ג"כ כנ"ל. וכדמשמע (ודאי) פשט' דאין מושיבין כו' דאיסור' איכא להושיב סתמ' אא"כ נותן שכרו כו'. אבל בתקנת' ב' דרבא נראה דס"ל דנתחדשה הלכה עפ"י המנהג שנהגו אז כ"ע כתקנת' ב'. שוב יש היתר ליתן עסקא בסתמ' (בין בסתומ' לגמרי ובין כו') דהכל יודעי' דהכוונה אדעת' דמנהגא כו'. וי"ל שזה נלמד בשטרא דרב עיליש. דהא גם לפירושו דרבא דהכי קאמר פלגא באגר' ובהפסד כדיני' ומ"ש ובהפסד ר"ל או בהפסד פלגא כו'. והרי עכ"פ לא מפורש בו ענין תילת' כלל ואין זכר לזה אע"כ היו סומכי' בזה אמנהג'. דכל המתנה פלגא באגר' סתם יודעי' הכוונה מבחוץ דבהפסד תילת' למקבל. וכן כשמתנין פלגא בהפסד יודעי' דבאגרא תילת' לנותן. וממילא נרא' דה"ה בסתומ' לגמרי שרי שיודעי' הכוונה כנהוג כו'. ונמצא לפ"ז הנותן עסק' סתם לגמרי שיהי' למחצה השכר וההפסד בשוה ודאי צריך ליתן או לקצוץ עכ"פ בתחילה השכ"ט (ובפרט שלפי' הרי"ף וגם רמב"ן במלחמות פי' כפ"ב ובין מרובה כו' דר"מ היינו לפ"מ דאתנו בהדדי כו' לפ"מ שהוא אדם כו' ע' תשו' רי"ף שבשט"מ פ' א"נ). וכן היכ' דפירשו השכר (או ההפסד) ודעתם כנ"ל צריך כנ"ל. אבל אם דעתם לפלגא ותילח' כתקנה ב' א"צ לפרש כלל אלא שממילא דעתם כנהוג כו' וזהו שהקשה רמב"ן תינח היכ' דיהיב כו' כמובן. ותירץ דלעולם פלגא מלוה לענין הפסד דאי יהיב כו' (ר"ל שנתן בפ"מ או שקצץ בפי' כדינא דמתני' כנ"ל) ודאי הכי הוא דהכל למחצה. ואי לא יהיב (שלא נתן ולא קצץ בתחי') הכי דיינינן כו' ר"ל כנ"ל דבסתמ' דנין עפ"י הנהוג כתקנה כו'. ומפרש היינו פלגא בהפסד ותילת' באגרא ולא להיפוך דזה שמעי' מהך דנהרדעי כו'. וא"ש גם דברי רמב"ן שבשט"מ פ' א"נ גבי רב עיליש. שדן שם כל הפרטיי' עפ"י תקנה ב'. והיינו משום דכך הדין בסתמ' עפ"י מנהגא כו'. ומש"ש מפני שדין העסק הוא פלגא באגר ופלגא בהפסד ושיתן שכ"ט כו' ר"ל שכך הי' עיקר דינא דמתני'. אבל מ"מ אחר שנתחדשה תקנה הב' ששקלו זה ג"כ כשכ"ט דכפ"ב דמתני' ונהיג עלמ' הכי שוב דנין כן בסתמ' כל שלא פי' בפירוש שרוצים כדינא דמתני'. (ולדינא אין כ"כ חילוק בין לפמ"ש כאן לבין משנת"ל (אות ד' ו') לרמב"ן אלא היכ' שהותנה פלגא באגרא (או פחות מעט לנותן) דלמשנת"ל בכה"ג אמרי' דיסוד דפלגא מלוה חזק יותר כו' ודנין דגם להפסד למחצה ושיתן שכ"ט. ולפמ"ש כאן לעולם ק שלא נתן שכ"ט בתחי' כו' דנין בתקנת' ב' מכח מנהג' כו'. ולא מהני הא דאמרי' לעולם פלגא מלוה להפסד אלא להיכא דהותנה יותר מג"ח בשכר למקבל דמ"מ להפסד רק מחצה למקבל כמ"ש רמב"ן שם. וקצת צ"ע לפמ"ש כאן למה שביאר שם רמב"ן (ד' קכ"ב סע"ד) בהותנה פחות ממחצה בשכר למקבל דהי' ראוי שיהי' בהפסד למחצה משום היסוד דפלגא מלוה אבל כו' משום רבית כו'. ולפמ"ש כאן ה"ל לבאר כן גם בהותנה השכר למחצה דג"כ הי' ראוי כו' אלא כיון שלא קצץ שכ"ט הוי א"ר

יב והנה לכאורה נראה דאם דעת רמב"ן כן והרי הוא לא הזכיר שחולק בזה עם הרי"ף. משמע דס"ל שגם הרי"ף י"ל עכ"פ דהכי ס"ל והא דאסבר לה להך דנהרדעי בדנתן שכ"ט (מעיקרא כו') לא בדוקא הוא. אלא דאי יהיב כבר כו' ואי לא יהיב דיינינן בסתמא פלגא בהפסד ותילתא באגר כמ"ש רמב"ן. וחדא מינייהו (הפשוט יותר בלשון נהרדעי) נקט הרי"ף כו'. וכן גם לפמ"ש הרי"ף בתשו' דמיירי נהרדעי בדפירש חלקי השכר. וקמ"ל דגם חלקי ההפסד כן למחצה לשליש ולרביע כו'. י"ל ג"כ כיון שנזכר דבריו אלה בדברי רמב"ן דפ' א"נ שבשט"מ ולא זכר שחולק עמו. י"ל דס"ל דלאו דוקא הוא אלא דהיכא דקצץ לו שכרו מעיקרא כך הדין ובא"ל בסתמא יודה דפלגא בהפסד ותילתא באגר כו' והגם דהרי"ף כתב שם דזה עיקר דקמ"ל נהרדעי דחלקי ההפסד כחלקי השכר ובדקצץ שכ"ט בפירש מתחי' לכאורה קשה פשיטא כו' כבר נתבאר די"ל ע"ד תירוץ התוס' כו' (ועוי"ל (אילולי דברי התוס') דבאמת נהרדעי הוציאו זה ממתניתין דפ' א"נ וטעמא דמתני' קמ"ל. וכדפרש"י במתני' וטעמא דמילתא כו'. וא"כ לא שייך כלל להקשות פשיטא. דהיינו דקמ"ל מתני' וכמו שפירשו נהרדעי טעמא דכל שפירשו חלקי השכר דעתם שכן יהי' גם חלקי ההפסד ואשר ע"כ צריך ליתן או לקצוץ שכ"ט מקודם כו'). אבל מ"מ לדינא אם לא נתן שכ"ט מקודם י"ל דדייני' כנ"ל לרמב"ן. אחר שנתחדשה תקנה ב' ומנהגא כו' (וגם אין איסור במה שסתמו שיכולים לסמוך על המנהג שנתפשט כו'). ובפרט שכן משמע באמת מדברי הרי"ף בההיא דחדא עסקא ותרי שטרי שכתב בפשיטות וסתימות דמדינא שקיל מלוה תילת' באגרא כו' ומה גם שכן משמע באמת מהא דרבא בשטרא דרב עיליש כנ"ל ולפ"ז הי' נראה דגם בדברי רש"י י"ל כן ומש"ה כתב גבי ההיא דחדא עיסקא דסתם עיסקא תילתא באגרא כו' ור"ל דבסתמא דנין כן וכרמב"ן. אמנם מ"מ לדינא נראה יותר דהרי"ף לא ס"ל הכי אלא ס"ל דב' התקנות לא איתמרו בגמ' אלא בדמתנו הכי בתחילה ואילו בסתמא לא איירו כלל. והיינו שיש איסור לסתום וכדתנן אין מושיבין כו' וכדלעיל דמלבד שכן משמע ממה דמוקים לה להך דנהרדעי (בין לפמ"ש בהלכות ובין לפמ"ש בתשו') עפ"י תקנה א' דמתני' דוקא (דדוחק לומר לאו דוקא כו' כנ"ל) עוד משמע כן בהדיא ממ"ש פ' א"נ דלא הזכיר עובדא דרב עיליש כלל (דלפמשנ"ת לרמב"ן הרי מזה הוא שנלמד לומר דממנהגא נתחדשה הלכה לדון בסתמא עפ"י תקנה ב' ולא ה"ל להשמיט כו'). אלא כתב וז"ל ואי בעי למיפסק כל יומי דשותפות פסקינן כדרבא דאמר אי שקיל כו'. הרי משמע דוקא בדפסקו ומתנו הכי בפירוש. וכן בתשו' שבשט"מ אחר שביאר הטעם שהתירו בשכ"ט דמיני' ובי' כדרבא סיים בזה"ל ואם נתרצו שניהם בזה מותר. הרי משמע שאינו מותר אלא בשנתרצו שניהם בזה בפירוש. (ואילו בסתמא יש איסור או דעכ"פ לא מיירי הסוגיא בהכי כו'). ומשנת"ל שמתוך מה שדן רבא בשטרא דרב עיליש פלגא ותילתא מה שאין זכר לתילתא בשטרא כלל נשמע דבסתמא יש לסמוך אמה שידוע מכח מנהגא. י"ל דס"ל להרי"ף דדוקא בשטרא דרב עיליש דכתב בו פלגא באגרא ובהפסד כיון דא"א לפרשו כפשטי' מדלא נזכר בו שכ"ט כו' כמ"ש הרא"ש (וכה"ג) אע"כ פירושו או פלגא כו' (וכה"ג) ולפ"ז הרי יש בו גילוי דעת שאין חלקי השכר וההפסד שוין אלא שלא נתפרש שיעור ההפרש. בזה סמכי' על מנהגא עפ"י תקנה ב' שהשיעור הוא פלגא ותילתא. שכן היו נוהגין להתנות בפירוש. אבל כשאין שום גילוי דעת שאין החלקים שוין כגון בסתומה לגמרי וכן (אפי') בדפירש השכר אמרי' דמסתמא פלגא מלוה כו' בשכר ובהפסד כנהרדעי ושע"כ יש איסור בזה אא"כ נותן או קוצץ השכ"ט מתחילה כמתניתין דאין מושיבין כו' כנ"ל. וכן משמע עוד דעת הרי"ף ממ"ש בשערים ש"ח (והגם שי"א שאינו מהרי"ף כ"א מנכדו מ"מ מסתמא נמשך אחריו כו') וז"ל סוף סוף אינו מתקיים שיתוף זה עד שיקבל בעל הממון עליו תחילה א' מג' תנאים כו' (היינו א' שיתן שכ"ט או שיקבל עליו פלגא באגר ותילתא בהפסד למקבל או להיפוך). הרי בהדיא שבכל הג' תנאים המתירים הצריך שיקבל עליו תחילה כו'. ובלא זה אינו מתקיים השיתוף (ונראה דהיינו מחמת האיסור בטל השיתוף ומשמע דס"ל דאז (היינו בסתמא) כל הריוח למקבל ע"ד מ"ש הרמ"ה שבטור ושו"ע סכ"ה כו' ויתבאר אי"ה). ולפי"ז צריך לדחוק בדברי הרי"ף גבי ההיא דחדא עיסקא ותרי שטרי דר"ל בדהותנה כן. ומ"ש פלגא בהפסד ותילתא באגר לאו דוקא אלא ה"ה להיפוך ודוחק קצת). וכן י"ל בדברי הרא"ש (שגם בדבריו נראה יותר כמשנ"ת בד' הרי"ף ויתבאר א דמ"ש