דברי נחמיה יורה דעה רנח

במ"ש ס"ד ואם הוי לי' עסק אחר כו' דלמה הצריך כאן שיתן לו ב' תילת' באגרא ותילת' בהפסד הא בדהוי לי' עסק אחר סגי במותר שליש דלפי' הרמב"ם ושו"ע ס"ד היינו כתרי תילת' באגרא ופלגא בהפסד (ויותר ה"ל להקשות דאפי' בעשירתו סגי כמש"ש ס"ב). והניח זה בצע"ג ותמה על האחרוני' ששתקו כו'. ולפי הנ"ל לא קש' מידי דהיינו דקי"ל כאן בס"ד. דתקנה א' שבס"ב (ג') בין שכ"ט כפ"ב כשאין לו עסק אחר ובין דינר ומותר שליש (ועשירית) בדהוי לי' עסק אחר היא דוקא קודם שנודע החשבון אבל כשלא רצה אז שוב הדין דתקנה ב' דוקא. ובזה אין חילוק בין הוי לי' עסק א"ל (דחילוק זה נמשך מחנווני דמתניתין אבל בדרבא ועובד' דרב עיליש סתמ' איתמר כו' ע' ב"י סד"ה וה"מ). ולכאורה תמיהני על הגאון הנ"ל שהוא הביא שם כל לשון הכ"מ הנ"ל. והרי עכ"פ זאת מפורש יוצא מדבריו שם שפי' מותר שליש כו' היינו שבשעה שבאו לחלוק אמר לו. אם כשנעשה חשבון כו'. דמזה מבואר דהיינו (דוקא) קודם שנעשה החשבון. ובלאה"נ ענין אין לו מותר שליש שבגמ' ורמב"ם ושו"ע אא"ל כלל שזה אחר החשבון. דאי כשרואים שיש ריוח מאי קאמר שמואל ע"ז לא מצאו מותר כו'. ואי כשרואי' שאין ריוח לא שייך לומר אין לו מותר שליש כו' וה"ז כחוכ' כו' (וג"כ לא שייך לשון דשמואל לא מצא כו'). אך י"ל דהוה ס"ל דע"כ זה לאו דוקא לפי שהבין מ"ש וכשבאו לחשבון לא רצה כו' ר"ל דרך ברירה גם אחר החשבון כו' (וכדפי' הח"ד. הרי כתב ג"כ בהוי לי' עסק אחר לא רצה בדינר כו'). אבל לפי הנ"ל באמת לא קשה מידי. וע' ב"י (דק"ל ע"ב) במ"ש מותר שליש כו' כשבאו לחשבון קודם שידעו כמה ריוח כו'. ולפ"ז גם בדברי רמב"ן ונמ"י במ"ש אי יהיב כו' ואי לא יהיב הכי דיינינן כו' ג"כ הי' ראוי לומר עד"ז דר"ל אי יהיב קודם שנודע החשבון כו'. וא"ל אחר החשבון דיינינן בע"כ כתקנה ב' (היינו פלגא ותילת' כו' לשיטתו)

אך עם היות שזה נרא' נכון ואמת בפי' דברי השו"ע (ורמב"ם) לפמ"ש הב"י וכ"מ. אבל הדין מצד עצמו צ"ע ואינו מתקבל (ורחוק שיהי' כן הפי' ברמב"ם ורמב"ן הנ"ל). דלפ"ז משמע דעד שנודע החשבון נוהג תקנה א' שכ"ט דכפ"ב דמתניתין בדוקא. ואם לא נתרצה הנותן לזה עד החשבון אז חלה ע"ז התקנה ב' דמיני' ובי' בדוקא. ואין שום טעם נכון לדבר וגם לפה"נ אין שום יסוד וידים ורגלים לדבר בגמ'. ואין אלו אלא כדברי נביאות. וגם הרי יסוד דתקנת' הב' בעובד' דרב עיליש ורבא והרי שם משמע דמיירי בתחילת העסק כו'. ואף אם נאמר דעד שנודע החשבון נוהגין ב' התקנות והברירה לנותן כו' ואם לא נתרצה בתקנה הא' עד החשבון אז דוקא תקנה ב' ג"כ אין טעם ויסוד לזה. דהגם דזה נכון שאחר שנודע החשבון לא יהי' שוב הברירה לנותן וכמשנת"ל. אבל למה ישאר אז תקנה ב' דוקא ולא להיפוך. (איפכ' מסתברא. דקודם החשבון שיש ספק שעפ"י תקנה ב' יעלה שכ"ט הרבה. ע"כ מספק זה נחשב' כמו תקנה א' (דמתניתין העיקרית). ואח"כ דשוב אין ספק יותר הי' ראוי שאז תשאר תקנה א' העיקרית כו'). ולכאור' עלה ע"ד אולי באמת הפי' במ"ש וכשבאו לחשבון ר"ל דאז הברירה בתקנה ב' כו'. אך גם כ"ז בסתומ' לגמרי ועדיין לא נודע בדפירשו השכר א ההפסד) איך הדין בשתי התקנות. אם גם בזה כן. קשה למה כ' הרמב"ם ושו"ע ס"ד ולא התנו ביניהם שום תנאי כו' (והניח מה דאיירי בי' בס"ב י"ג) וה"ל לאשמעי' כזאת בתרווייהו ואם שם לעולם הברירה לנותן (כדעת הראב"ד דלעיל). כ"ש שאין טעם לפרטי חילוקים אלו מאין הרגלים והיסוד לזה בגמ'. ע"כ מההכרח אמרתי אסורה נא ואראה עד היסוד להיכן מטין דברי הגמ' (וראשוני') בזה. כולי האי ואולי. עי"ז יעזרני ה' שאוכל לירד ולעמוד על כוונת הפוסקי' בזה (עם כי לע"ע אינני רואה כו' לא עליך המלאכה לגמור ולא כו')

יא והנה התבוננתי שכל השערוריות דלעיל הוא לפ"מ דמשמע בטוש"ע דב' התקנות הן תקנת' הא' דמתניתין והן תקנת' הב' דרבא. הכל מיירי אחר שניתן העסקא בסתמ'. (אם בסתומ' לגמרי ואם בדפי' השכר כו') וא"כ קשה איך שייך ב' (או ג') תקנות שונות בסתמ'. ולמי ניתן הברירה כו' אבל באמת פשט' דמתניתין נרא' (לכאור' ודאי) דאיירי בעת התחלת עסק השותפות. ואיסורא דרבית אתי לאשמעינן דאסור לעשות שותפות בתורת עסקא (דא' נותן הממון והב' עוסק) אם לא שנותן שכרו. והיינו כדתנן בלשון שלילה ואיסור (פ' א"נ ס"ח). אין מושיבין כו' אא"כ נותן לו שכרו. דמשמע דבסתמ' אין מושיבין אא"כ כו'. והיינו דבשעה שעושה השותפות עושה איסור אף אם אח"כ יתן שכרו מ"מ גם אשומא דרבית יש איסור ע' ס"פ א"נ וד' ס"ב (ואף בא"ר כי האי המלוה עכ"פ אסור בשומא ע' מ"ל פ"ד מה' מו"ל ה"ב). והגם דרחוק לומר שיהא צריך להקדים לו שכרו בפ"מ (דהא כל המעות ביד המקבל) אבל מ"מ משמע דעכ"פ צריך לקצוץ לו השכירות מקודם (והגם דאפשר אם נתכוונו בדעתם שניהם או כו' וצ"ע אי"ה) על שכירות ג"כ הי' סגי אבל מאין נודע דעתם ולא איירי בהכי במתניתין עכ"פ). וגם תקנת' הב' דרבא הי' נרא' דמיירי ג"כ בתחילת העסק וכדמשמע בעובדא דרב עיליש שהי' כתוב בשטר' הנעשה בהתחלה כו'. ולפ"ז לא הי' קשה כלל שייכות ב' תקנות כו' דבאמת שניהם טובי' ומועילים להסיר איסורא דא"ר. ותליא ברצונם איך שהסכימו ואתנו בהדי מתחילה. ולענין הדין אם עברו וניתן בסתם ולא קצצו שכירות לא איירי כלל בגמ' (דלא ברשיעי עסקינן כו'). וההיא דנהרדעי דפ' המקבל דמשמע ובכל הפוסקי') דאיירי בסתמ' (אם בסתומ' לגמרי אם כו'). י"ל דהיינו רק לענין החלקים סתמו כו'. ושם לענין דררא דממונא בלבד איירי לענין האחריות וכו'. ובאיסורא לא מיירי שם. וי"ל דודאי כבר עשו כתיקון בזה שקצצו שכרו (וכה"ג כו'). וז"ש הרי"ף שם ולא מיתחזי כרבית' משום דשקיל אגרי' כו'. ר"ל דכבר שקיל כו' וכן משמע הלשון שכתב בדרך פשיטות משום דשקיל כו' ר"ל דמסתמ' ודאי כך התנו ועשו כתיקון כו'. ואף הרא"ש שכתב שם ובלבד שיתן שכ"ט כו' י"ל דג"כ ר"ל דמסתמ' כך הותנה כו' ותדע דבסמוך שם בההיא דחד עיסקא ותרי שטרי כו' כתב וז"ל מיירי כשנתן לו עסקא ולא קצב לו שכר כו' משמע דלעיל בההיא דנהרדעי מסתמ' מיירי בדקצב שכר. ובאמת הרי לפרש"י (וכן הרי"ף בתשוב') מיירי הך דנהרדעי בגוונא חדא עם מתני' דאין מושיבין (בדפי' חלקי השכר כו') וא"כ ודאי דאיירי הכל בדקצבו שכר כתקנת' דמתניתין וכנ"ל דבלא זה איסור' דא"ר איכא. וכמ"כ י"ל אף לפי' הרי"ף ורא"ש דאיירי בסתומ' לגמרי לענין החלקים מ"מ כיון דמסתמ' אמרי' דפלגא מלוה כו' היינו בין לשכר ובין להפסד למחצה. ע"כ היו צריכי' לקצוץ שכ"ט בתחי'. (ואעפ"י דלכאור' קשה דא"כ פשיט' שדעתייהו הי' לפלגא לשכר והפסד בשוה דאל"כ שכ"ט למה י"ל כעין תירוץ התוס' כו' וכדלעיל סוף אות א'. וכ"ש בסתומ' לגמרי ודאי דאיצטרך לאשמעינן פלגא דוקא ולא שליש ורביע בשוה כו'). והדבר מבואר לפי הנ"ל. דהא דמוקים לה הרי"ף ורא"ש להך דנהרדעי בדנותן שכ"ט דוקא שזהו עפ"י תקנה א' דמתניתין. והלא יש עוד תקנת' ב' דרבא. אלא שלפי הנ"ל דהכל מיירי בדאתנו כן מתחי' א"כ פשיט דהך דנהרדעי ע"כ לא מיירי שהתנו בפי' כתקנת' דרבא שזהו פלגא ותילתא כו'. וכאן דאמרי' פלגא מלוה כו' י"ל דמשמע להו דר"ל דהשכר וההפסד שניהם יהיו למחצה בדסתמו החולקים. וא"כ ע"כ לא מיירי כ"א בדהתנו עפ"י תקנה א' דמתני' כו'. אמנם הרמב"ן וסיעתו. הנה בקו' שהקשו תינח כו' י"ל דג"כ הוי ס"ל כנ"ל. אלא דלא נחה דעתו לומר דהך דנהרדעי דסתמא איתמר יהי' מיירי דוקא בשעשו עפ"י תקנה א' דמתני' כו'. אמנם בתירוצם נראה דע"כ ס"ל