דברי נחמיה יורה דעה רנז

הסברא זו ולא זכיתי להרגיש בזה לא טעם ולא ריח. ולא אאריך בזה דלדינא נרא' ודאי דז"א לפ"מ שמבואר בשו"ע ס"ג דדין המשנה וגמ' וכל הפוסקי' שדיברו בענין השכ"ט דכפ"ב הוא בכה"ג שנתן סתם למחצית שכר. ושוב ראיתי שהמריק"ש כ' דמיירי בס"ג בדפירש גם ההפסד למחצה. אבל ע"כ אזיל לשיטתו בס' כ"ה ע"ש. אבל לפ"ד השו"ע שם ע"כ כאן בדלא פירש ההפסד. ופ' במהריק"ש בסכ"ז שכ' בהדיא שהברירה לנותן דיתן שכ"ט. א"כ תמוה למה הוצרך בס"ג להוציא מפשיט'. וגם הרי רש"י ושאר פוסקי' פי' בטעמ' דמתניתין משום דאמרי' האי עסקא כו' סתם המקבל פרגמטיא למחצית שכר מקבל עליו אחריות חצי הקרן כו' וכן פי' בפ' המקבל בההיא דנהרדעי וכבר נתבאר דלפי"ז הא דאמרי' עבוד רבנן מילתא דניח"ל כו' היינו דניח"ל שיהי' חלקי ההפסד כחלק השכר וכ"כ הרי"ף בתשו' שבשט"מ דה"ה לשליש ולרביע אז גם חלקי ההפסד לשליש כו'. ואיך נאמר להיפוך דאנן סהדי כשפירש השכר כוונתם שיהי' ההפסד בענין אחר. ואי משום איסור א"ר הרי יש ב' אופנים כו' וכדכתב הרי"ף (ושאר פוסקי') שיתן שכ"ט כו'. לכן לפע"ד מאחר שנרא' דכאן נד הגאון ממ"ש שסברת הראב"ד זרה היא כנ"ל ואם גם זה אמת שמהרמב"ם מוכח דבסתומ' הברירה לנותן. הלא טוב לזווגם יחד ולהשוות המדות. באופן שבין בסתומ' ובין בדפירש השכר לעולם הברירה לנותן וכנ"ל. ובאמת גם מה שמחליט הדין בדפירש השכר (או ההפסד) שאז השכ"ט מיני' ובי' דוקא. מכח שרבו החולקי' על הראב"ד. ג"כ איני יודע כ"כ. דכמדומה שהוא לא הביא חולקים כ"א הרמ"ה שבטור ומ"ש והנמשכים אחריו נרא' שר"ל הטור שהביאו. (וע"ל שם (ד' נ"ה ע"ג) אחר שהעתיק ד' רמ"ה כ' גי' הני רבוות' כו' וע"כ כוונתו שם על רמ"ה וטור כו'). א"כ הרי נגד זה גם בעה"ת שהביא הך דהראב"ד משמע דהכי ס"ל. גם לפי הנ"ל אין ראי' מרמ"ה וטור שי"ל דמיירי כשאין הנותן רוצה בשכ"ט כפ"ב כו' וכמ"ש הב"י על הטור בריש הסי' וכדלעיל (וכאשר לפה"נ ההכרח לומר כן בשו"ע (בהביאו דברי רמ"ה ושאר פוסקי') בס' כ"ז שלא יהי' סותר למ"ש בס"ב וג' וכנ"ל). ובדברי תלמידי הרשב"א שבב"י אין הכרע איך פוסק לדינא (לפ"מ שהובא רק מ"ש דאפ"ת דאו האי כו' בדרך את"ל ומשמע שדעתו בענין אחר אבל איני יודע האיך) וריהטנא דלישנא דב"י משמע שפוסק לדינא כך דהברירה למקבל. וכבר נתבאר מה שיש לגמגם ע"ז. ועכ"פ כיון שא"י איך דעתו אין להעמיד יסוד כ"כ ע"ז לדחות לגמרי דברי הראב"ד. וכללו של דבר שיהי' הדין בזה בשכ"ט מיני' ובי' דוקא לא ראינו בשום פוסק בהדיא (וכ"ש שהטעם שכתב דאנן סהדי כו' כמדומ' שלא ימצא בשום פוסק). וא"כ כיון שמצינו הראב"ד ובעה"ת שהביאו ס"ל שהברירה להנותן בזה והרי ניחא להו לפ"ז דמה שנמצא בגמ' ב' התקנות (בדפירש השכר: דהיינו מתני' והההיא דרבא ברב עיליש) היינו לומר שזה וזה מועיל וטוב והברירה להצותן (בין בתחילה ובין בסוף). וגם להרמב"ם מצינו כעין זה בסתומה (לפי הנ"ל). יש לנו לייחס כזאת גם לשאר פוסקים (שלא כתבו בהדיא להיפוך) ולומר גם בדבריהם גופ' מה שנזכר בסתימות פעמים כך ופעמים כך הכוונה דזו"ז מועיל והברירה לנותן כו' כנ"ל. אך מהיות עדיין נשאר דוחק לפ"ז בלשון הרמב"ם ושו"ע דהכי קצרה יד לשונם לכתוב דרך ברירה ממש כו' (וכדלעיל אות ז' שאין פשטות משמעות לשונם כן כלל וכדמשמע נמי מדברי הגאון ח"ד גופא שהוצרך לעשות כלומר שהברירה בידו כו'). וכן הלשון דרמב"ן שבחידושי הר"ן דלעיל אי יהיב כו' ואי לא יהיב הכי דייני' כו' לא משמע דרך ברירה ממש כנ"ל (שם). וגם נשאר הקוש' שנת"ל (שם) דלפ"מ דמשמע בטעם שהקילו חכמי הגמ' כתקנתם דמיני' ובי' אשר לפ"ז לפעמים ליכא כלל שכ"ט היינו משום דלפ"ז לפעמים יעלה השכ"ט יותר מדינא דכפ"ב דמתני'. ועתה ראיתי שכן נראה מד' הראב"ד גופא שבבעה"ת ע"ש במ"ש סס"ה אעפ"י שלפעמים לא אירע כלל הפסד ונמצא זה מפסיד שכ"ט כיון דאי כו' שקיל תרי תילתא שרי ודין זה שוה הוא לדינא דמתני' עכ"ל. וא"כ קשה (טובא) דאי איתא דתקנתא זו הב' היינו לומר שהברירה בזה להנותן כסברת הראב"ד הרי אין בזה כ"א צד קולא נגד דינא דמתני'. דאם יהי' חומרא יברור בדינא דמתני'. ולמה הקילו נגד דינא דמתני'. דאף לפ"ד הרמב"ם ושו"ע דבין בשכר ובין בהפסד יש שכ"ט עכ"פ. אבל הרי לפעמים לא יהי' כ"א מעט. (וכשלא יהי' לא ריוח ולא הפסד ליכא שכ"ט כללא. וכ"ש לרמב"ן וסיעתו (שכן פסקו האחרונים) פלגא בהפסד ותרי תילתא באגרא דבהפסד לא יהי' שכ"ט כלל. (וכן) להיפוך להפוסקים פלגא באגרא ותילתא בהפסד. כשיהי' ריוח לא יטול שכ"ט כלל. ולמה הקילו כו'

י לכן נלפע"ד די"ל ג"כ בפירוש דברי הרמב"ם ושו"ע דבאמת אין ר"ל שיהי' הברירה ממש להנותן גם בעת החלוקה אחר שיודעים חשבון הריוח וההפסד כדס"ל להראב"ד (וכדפי' הח"ד). אלא ר"ל שאם מקודם (החשבון) לא רצה כו' שוב הדין שיהי' שכר המתעסק כו' דוקא. אפי' יעלה יותר מספ"ב כו'. והלשון שברמב"ם יפחתו או הותורו ולא רצה כו' יש לדחו' דר"ל ולא רצה (ל' עבר) כבר קודם לכן כו'. והל' שבשו"ע ס"ד וכשבאו לחשבון לא רצה כו' שפיר יש לפרשו דר"ל שבאו לעשות חשבון ועדיין לא עשוהו לא שכבר עמדו עליו. ע' לשון הב"י שכתב (ד' ק"ל רע"א) על הרמב"ם וז"ל ומ"ש אח"כ ועוד תק"ח כו'. היינו לומר שכשבאו לעשות חשבון כו'. וז"ל בכ"מ שם פ"ו הב' ה"מ דבעי' שהי' לו עסק אחר כשלא התנו מעיקר' אלא שבשעה שבאו לחלוק אמר לי אם כשנעשה חשבון כו' מותר שליש כו' או דינר כו' ומ"ש רבינו עוד בסמוך עוד תק"ח כו' ולא רצה כו' כלומר כשבאו לעשות חשבון ולא רצה כו' משמע בהדיא דר"ל שבאו לעשות חשבון ולא עשוהו עדיין כדרך שכתב בתחי' שבאו לחלוק אמר לו אם כשנעשה חשבון כו' דהיינו ודאי קודם שעשו החשבון. (וע' ב"י שכתב גם ברישא אלא כשבאו לעשות חשבון אמר לו אם כו') והמעיין שם היטב נרא' דזהו עיקר כוונתו במה שבא כאן לפרש מ"ש רבינו בסמוך ה"ג עוד תק"ח כו'. ולכאורה מה זה שייך לכאן. ומה בא לתקן ולחדש במה שעשה כלומר כו'. אלא לפי דהוי פשיט' לי' דמש"ש ה"ג ולא רצה כו' אינו דרך ברירה כו' דאין הלשון משמע כן כלל וכנ"ל. (גם י"ל דא"כ לפ"מ שהבין הוא דקאי שם אכל מ"ש בה"ב (ע' ביה"ג ססקי"ז) יהי' קשה קוש' בעל מקור מ"ח שיתבאר בסמוך אי"ה). אע"כ מ"ש ולא רצה כו' ר"ל דכבר לא רצה (לשון עבר כו') ולפ"ז הי' נרא' פשט' דקאי על תחילת השותפות דאז לא רצה. וכמ"ש בסמוך לזה ולא התנו ביניהם שום תנאי דזה ודאי קאי על אז. וא"כ לפ"מ שהעלה הכ"מ דבהותנה מתחילה אף באין לו עסק אחר סגי בדינר לכל ימי השותפות קשה למה כתב בה"ג ולא רצה ליתן שכר עמלו בכל יום כו'. לכן הוצרך כאן לפרש דמ"ש בסמוך עוד תקנו כו' ולא רצה כו' בכל יום כו' כלומר כשבאו לעשות חשבון כו' (ר"ל קודם שעשו) ולא על תחילת העסק קאי ומש"ה הי' צריך שכר עמלו בכל יום כו'. (וזהו שהוצרך הכ"מ לסיים ומתחילת השותפות לא התנו שום תנאי דלכאורה זה מפורש ברמב"ם. אלא שבא להפריד בין הדבקים דהא כדאית' כו'). ועכ"פ מכ"ז מובן דהפי' בשו"ע ג"כ במ"ש וכשבאו לחשבון לא רצה כו' ר"ל דאם בעת שבאו לעשות החשבון לא רצה בתקנה א' דשכ"ט כפ"ב (שבס"ב י"ג) שוב אחר החשבון הדין שיהי' החלוקה כפי התקנה ב' בשכ"ט דמיני' ובי' דוקא. (ולכוונה זו הוסיף בשו"ע הב' תיבות וכשבאו לחשבון דברמב"ם לית'). ובהא א"ש קוש' אלימתא שהקש' בס' מקור מ"ח על השו"ע