דברי נחמיה יורה דעה רנא

עד כאן מצאנו שכתב מהדורא תניינ' ולא נשלם. ושינה הדברים בסדר אחר. והגם שכל הדברים נאמרו במהדור' קמא. עכ"ז לא חדלנו להדפיס גם זה. יען שמסודר ומובן יותר. ויהי' כעין הקדמה ופתיחה לגוף הדברים הנאמרים במהדורא קמא. ומעתה נתחיל מראשית מהדורא קמא

א פ' המקבל (ק"ד ב') אמרי נהרדעי האי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון עבוד רבנן מילת' דניחא ליה ללוה וניח' לי' למלוה. הנה הגם דלכאור' לשון עבוד רבנן מילתא משמעו שיש חיוב ותקנת חכמים על האדם לעשות כן. וכן משמע מפי' הר"ר יונתן שבשט"מ לענין אונסין ע"ש. מ"מ לפה"נ בפוסקי' (לכ"ע) יש רשות ביד האדם להתנות באיזה אופן אחר שירצה והתנאי קיים. רק כאן אתי לאשמעי' איך דנין בסתמ' כו'. ולשון עבוד רבנן מילת' צ"ל דר"ל דמש"ה תקנו ופסקו הדין בסתמ' שיהי' פלגא כו' משום שזהו מילתא דניחא ליה ללוה ולמלוה ואמדינן דמסתמ' דעתייהו הי' כן. (ומ"מ ממילא נשמע קצת) דכן הוא הראוי והנכון עכ"פ לאדם לעשות כו' ובפרט במה שאמרו בשבת (דס"ג א') ומטיל בכיס יותר מכולן מסתמ' בכה"ג הוא פלגא דוקא וכדפרש"י שם למחצית שכר. אמנם ענין נותן עיסקא בסתמ' הא ודאי שאינו ר"ל שנותן לו מעות בשתיק' לגמרי דא"כ אמאי קרי לה עסק' (דילמ' מתנה הוא ע' ח"מ. [אאמ"ו לא ציין הסי'. ונראה דכוונתו על סי' רל"ב סק"א וסמ"ע שם] א"ו שפירשו ודברו דברים שמשמען שיהי' המעות בתו"ע ר"ל שזה המקבל יתעסק בהם במו"מ לטובת שניהם אלא שלא פירשו החלקים לכאו"א. ומ"מ יש בזה ב' אופני' בכלל. א' שלא פירשו כלל החלקים לא בריוח ולא בהפסד. והב' שפירשו בריוח ולא בהפסד (או להיפוך). והנה מפרש"י משמע דמיירי שפירשו בריוח למחצה. וע"ז פסקי' בהפסד שסתמו ג"כ למחצה. וזש"א האין עסקא ר"ל שנתן מעות לא' בתו"ע דהיינו שפירשו הריוח שיהי' למחצה. ובהפסד סתמו. שכן הי' הנהוג וע"כ נק' זה עסקא סתמ'. הדין שיהי' פלגא מלוה כו' ר"ל לענין הפסד. ויותר משמע כן ברש"י דפ' א"נ (ס"ח א') שכ' במתני' דאין מושיבין חנווני שכ' וז"ל וטעמ' דמילתא דאמרי' לקמן הך עסק' פלגא מלוה כו' סתם המקבל פרקמטיא למחצית שכר מקבל עליו אחריו' חצי הקרן באונסין וזולא כו'. ולפ"ז נראה דהא דפסקי' כן בהפסד לפלגא היינו לפי שכן הותנה בריוח. ואם התנו בריוח בע"א לשליש ולרביע וכה"ג. כן יהי' הדין בהפסד שסתמו כו' ולא אמרו פלגא מלוה כו' אלא היכא שהותנה למחצית שכר. ואולי היינו לפי שכן הי' הנהוג. וממילא נשמע להיכ' שהותנה השכר בע"א כו'. ועיקר הענין לפ"ז שבא לפסוק שיהי' דין ההפסד שסתמו כדין השכר שפירשו החלקים. ע' בעיטור דל"ה ע"א כ"כ בהדי' וכ"מ בראב"ן ד' צ"ט. ומש"א עבוד רבנן מילתא דניחא לי' ללוה ולמלוה. ר"ל דניחא להו מסתמ' שיהי' חלקי ההפסד כחלקי הריוח כו'. ולפי זה היכ' שנתן בתו"ע סתם ולא פירשו אף חלקי השכר. לא נתבאר מה דינו. וכן משמע מד' התוס' ד' ס"ח ד"ה אבל שמפרשי' כנ"ל לפרש"י. דאל"כ מאי קשה מתני' דאין מושיבין דשם פירשו למחצית שכר כו' וכ"מ מתירוצם דענין פקדון ומלוה הנזכר כאן הוא רק לענין ההפסד ע"ש. אמנם מד' הרי"ף ורא"ש משמע דמיירי בדסתמו גם חלקי השכר. אלא נתן סתם בתו"ע לטובת שניהם כו'. וזה נק' סתם עסק' בגמ' (שכן הי' נהוג) וע"ז פסקי' שיהי' פלגא מלוה כו' ר"ל הן השכר והן ההפסד יהי' למחצה. וז"ש הרי"ף דעבוד רבנן מילתא דניחא כו' דאי איתניס כו' ואי איכ' רווחא כו'. הרי דתקנת' דרבנן הוא גם לענין הריוח שיהי' למחצה וע"כ היינו בדלא פירשו הם. ויותר מפורש בד' הרא"ש שכ' הנותן כו' להתעסק בו בסתם תקנו חכמי' שיהי' חצי' מלוה ואחריותו כו' וגם הריוח כו'. וכ"כ עוד עבוד רבנן כו' שחולקין ביחד הריוח וההפסד הרי כנ"ל. ולפי"ז היכ' דפירשו חלקי השכר ולא ההפסד לא נתבאר דינו. אלא שאם פירשו השכר למחצה פשיטא דגם בהפסד כן אבל אם פי' השכר לשליש ולרביע לנותן (דאילו למקבל כו') קצת צ"ע לכאור' דיש לומר כיון דהא דאמרי' דניח' ליה ללוה ולמלוה היינו דגוף הדבר מצ"ע בין בשכר ובין בהפסד ניח' להם שיהי' למחצה. א"כ אף דפירשו השכר בע"א. ההפסד כדקאי קאי דאמרי' דניחא להו שיהא למחצה (וכן להיפוך אם פי' ההפסד בע"א השכר כדקאי כו')

והנה לב' פי' אלו הרי לכאור' תקנה זו היא נגד הדין דאיסור רבית כהא דאין מושיבין חנווני כו'. אלא דע"כ מיירי בשנותן לו שכר עמלו. וכנ"ז בד' הרי"ף ורא"ש בהדי'. וכן צ"ל לפי' רש"י ותוס'. והא דלא נזכר מזה בגמ' (ורש"י) משום דלא איירינן כאן בדיני רבית כו' וסמכו בזה אמתני' דאין מושיבין חנווני כו' אא"כ נותן לו שכרו כו'. אך יש לעיין אם צריך שיפרשו פסיקת השכ"ט מתחי' או דסגי בנתינת השכ"ט לבסוף (וית' אי"ה) ולכאור' לפרש"י (עכ"פ) ע"כ דא"צ לפרש מתחי' דכיון דלפרש"י סתם עסק' היינו שפירשו חלקי השכר עכ"פ אם איתא שפירשו נמי נתינת שכ"ט. הרי זה כמפורש שגם חלקי ההפסדה כחלקי השכר דאל"כ שכ"ט למה לי. וא"כ מאי קמ"ל דפלגא מלוה כו' פשיטא והגם שיש לדחות כעין שדחו התו' הראי' ממתני' דאין מושיבין כו' דיש לומר (דפקדון ר"ל חלק ההפסד דנותן הוא יותר מפלגא ופחות מתרי תילת' כו' דוחק גדול הוא (בפרט) בדברת בני אדם. ויותר נראה לכאור' דמהני שכ"ט לבסוף וכו' (כאן (עכ"פ) שבתחי' הרי לא פירשו כלל גווני דאיסור' ופלגא מלוה כו') אלא שאנן דיינינן דניחא להו שיהי' פלגא מלוה כו'. א"כ ה"ה דדיינינן להו דניח' להו בשכ"ט כו' ולא ניח' להו באיסור כו'). כללא דמילת' דלדינ' הי' נרא' מכל הנ"ל). בנותן מעות לחבירו בתו"ע כו' כנ"ל סתם לגמרי. (וכ"ש בדפירשו השכר למחצה) דיינינן שיהי' למחצה הן לשכר הן להפסד ושיתן לו שכ"ט כו'. שכ"ה לפי' הרי"ף ורא"ש לפי הנ"ל. ומפרש"י עכ"פ אין סתיר' לזה. ובשגם שאף לפירושו משמע שכן הי' הנהוג עכ"פ בעסקי' למחצה. והיכ' שפירשו השכר בע"א לשליש כו' לנותן. נרא' דאז דיינינן גם להפסד כן (ושיתן שכ"ט כו') דלפרש"י ודאי שכ"ה כנ"ל. וכדאי' בבעה"ע בהדי' כנ"ל (אך ע' סמ"ג פ"ב ד' נ"ז ע"א) ומפי' הרי"ף ורא"ש אין ראי' כ"כ להיפוך. דיש לומר ג"כ מסבר' דאז ניח' להו שגם בהפסד יהי' לפ"ע כו'. שוב ראיתי בשט"מ כ' א"נ פי' הכי בהדי'. (וגם נשמע שהנכון עכ"פ לאדם שיתן למחצה כנ"ל שגם לפרש"י כן הי' הנהוג עכ"פ. ובפרט במטיל לכיס דשבת הנ"ל וכנ"ל)

ב אך הרמב"ן שבחידושי הר"ן (ושט"מ). הנה מכח הקושי' שאיך דיינינן שיהי' השכר וההפסד למחצה הרי יש בזה איסור רבית. ולא ניחא להו לאוקמי בשנותן שכ"ט דוקא. דהא באמת יש עוד צדדי היתר בלא שכ"ט כההיא דרבא פ' א"נ אי פלגא באגרא כו'. וא"כ איך פסיק וא' פלגא מלוה כו' תינח היכי שההיתר הי' במה שנותן שכ"ט אבל היכי שאינו נותן שכ"ט וההיתר הוא שנוטל המקבל פלגא באגרא ותילתא בהפסד אין כאן פלגא מלוה כ"א תילת' דא"א שיקרא מלוה מה שאין אחריו' ההפסד עליו. לכן עם היות שנראה שתופסין עיקר כפי' הרי"ף בהא דמיירי בעיסקא סתמ' לגמרי. מ"מ בפי' מלוה ופקדון כאן ס"ל דעיקרו לענין אחריות ההפסד בלחוד איתמר וה"ק האי עיסקא (סתמ' לגמרי לעולם הוא) פלגא מלוה כו' לענין הפסד עכ"פ. ואם נותן שכ"ט אז גם הריוח למחצה. וא"ל אז הריוח ע"כ רק תילתא לנותן כו'. ואע"ג דבההיא דרבא פ' א"נ איכא עוד צד היתר פלגא באגרא ותרי תילתא בהפסד לנותן. ע"כ זהו רק התם מכח לשון השטר (דעל בני רב עיליש שם) הכי משמע לי' דאו האי או האי קאמר. אבל הכא דאיירי בעיסקא סתמא ע"כ לא דיינין הכי דא"כ לא הי' מחליט דעיסקא הוי פלגא מלוה כו' דבכה"ג דרק תילתא בהפסד למקבל א"א שתקרא פלגא מלוה כו' כנ"ל. והביא עוד ראי'