דברי נחמיה יורה דעה רנ

מחלק הפקדון דברשות' דמרי קאי וכמאן דאיעסק איהו דמי. אבל פשוט שז"א דלא מהני האי טעמ' כלל וצריך ליתן שכ"ט וט"ס בנמ"י (שמצוי בו יותר מברי"ף) במ"ש במאי דשקיל כו' וצ"ל משום דשקיל אגרי' כמ"ש הגי' ברי"ף. וא"כ מ"ש דאמרי' פקדון כו' הוא נתינת טעם לגוף הדבר שנוטל פלגא ברווח'. וע"כ בסתומ' מיירי. וד' הרא"ש יכריעו שמדבריו ודאי משמע דבסתומ' מיירי כנ"ל. וכן משמע בהדי' מד' השערים ש"ח ז"ל שכתב להסביר להא דניח' לי' ללוה ולמלוה. דאילו הי' כולו מלוה הי' הריוח וההפסד ללוה כו' ואילו הי' כולו פקדון הי' הריוח וההפסד למפקיד כו' לכן מיצעו חכמי' כו' שיחלקו הריוח וההפסד עכ"ל. ומעין זה הם ד' הסמ"ג עשין פ"ב (דנ"ז סע"א) הרי שהתקנה היתה גם לענין הריוח והיינו בסתומ'. וכן משמע בהדי' ברמב"ם פ"ו מה"ש ושותפין הב' שכ' תק"ח שכל הנותן מעות לחבירו להתעסק בהן יהי' חצי כו' ע"ש דמשמע שנותן בסתימו' וכמ"ש הכ"מ שם (ומש"ש שכן פרש"י לא דק בזה מפני שעיקרו אתי לאפוקי דלא נימא דר"ל שיש חיוב ליתן דוקא למחצה ולא בע"א. שבאמת כן משמע לכאור' פשטו' הלשון ברמב"ם וגם בגמ' ובפרט בהא דאמרי' עבוד רבנן מילת' דניח' לי' כו' וכן משמע קצת מד' הר"ר יונתן שבשט"מ שפי' כן. אלא שאין כן דעת כל הפוסקי'. וע"ז כ' הכ"מ שכן פרש"י ר"ל לענין שאין הכוונה לומר שיש חיוב כו' אלא שכן הדין אם נתן בסתמ'. אלא שלרש"י היינו בדסתם בהפסד בלחוד ולהרמב"ם בסתומ' לגמרי) לכן נרא' דגם ד' הרי"ף בהלכו' ודאי מתפרשי' עד"ז וכפשוטו. (וגם בתשו' מה שלא תירץ עכ"פ דהך דנהרדעי מיירי בסתומ' אולי זה רק מפני דלא ניח' לי' לאוקמי דוקא בכה"ג דס"ל (שם) שאין דרך כ"כ ליתן בסתומ' לגמרי. אבל לדינא מודה. ואפשר ס"ל דנהרדעי בכל עסק' קאמרי וכולל ב' המציאו' כו'). עכ"פ לדינ' נרא' נכון כמו שנת"ל בב' המציאו'. כיון דיש הרבה פוסקי' שמפרשי' במציאו' זה והרבה במציאו' זה ואינם סותרים זא"ז אלא דמר א' חדא כו'. ולא מצינו חולק והגם שראיתי בריטב"א פ' א"נ שכ' אמתני' וז"ל אין מושיבין כו' פי' למחצה שכר ולמחצה הפסד. ומעין זה הוא בשט"מ בשמו. נרא' דע"כ אינו ר"ל דמיירי דוקא בדפירשו בהדיא השכר וההפסד למחצה. אלא בא ליתן טעם לעיקר הדין דאיסור רבית בזה ור"ל דגם בדסתמו בהפסד מ"מ דינא הוא דהכל למחצה ושמש"ה אסור כו' ותדע שהרי בשט"מ סיים ע"ז משום דסתם עסק' פלגא מלוה כו' וכן אח"כ כ' והוי יודע שאין דין זה אלא בסתם עסק' כו'. וגם בריטב"א כ' אבל מקבלי' עגלים מבואר בהדיא דבשאר עסקים בסתמ' מקבל אחריו' למחצה וכסברת התוס' דלעיל. אע"כ הפי' כנ"ל

כלל הדברים המובן מהנ"ל. דמתני' (לכ"ע) מיירי במצאו' ב' הנ"ל בדפירשו הריוח למחצה ושה"ה לשליש ורביע כו'. והך דנהרדעי. י"מ לה ג"כ במציאו' הנ"ל. וי"מ לה המציאו' ג' הנ"ל היינו בסתומ' לגמרי וכלל הדיני' בזה הנה במתני' תרתי קמ"ל. א' (והוא העיקר) אתי לאורויי דכשא' נותן מעות לחבירו שיתעסק בהם (בחנות וכה"ג) ושיהי' זה בשותפו' למחצה ושליש כו' בריוח ובהפסד בשוה. יש בזה איסור רבית, דהחלק ששייך הריוח וההפסד למקבל הרי זה מלוה. ואידך הוי כפקדון (ולא אמרי' דה"ז כמורכב לא למלוה דמי ולא לפקדון דמי כנ"ל אות א'). ונמצא שעוסק בחלק הפקדון בשביל חלק המלוה. ולכן אסור. אא"כ נותן לו שכ"ט כו'. ודין זה הי' יכול להשמיענו במציאו' א' שבשאלה בדפירשו הריוח וההפסד למחצה ושליש כו'. אלא (שדרך אגב) בא להשמיענו דין ב' שגם במציאו' ב' הנ"ל דינא הוא שגם חלקי ההפסד ממילא יהי' כחלקי הריוח ושע"כ שוב דינו שוה למציאו' א' הנ"ל. ולפ"ז הך דנהרדעי להמפרשים לה במציאו' ב' הנ"ל הרי לכאור' לא חידשו כלום נגד מתני'. ולכן נדחקו בזה התוס' שם (דממתני' ה"א דבמציאו' ב' הנ"ל הוי חלק ההפסד למקבל טפי מחלקו בריוח אלא שאינו מגיע להשיעור דפלגא ותילת' כו'. ולולא דבריהם ז"ל הי' נראה דיש לומר דבאמת לא חידשו והוסיפו כלום. אלא הוציאו זה מהמשנה (וכעין טעמ' דמתני' קמ"ל) ונקטו כאן פ' המקבל רק מה שנוגע לדיני ממון והעיקר כדי לסיים ע"ז דהשתא דאמרי' פלג' מלוה אי בעי למשתי בי' שכרא כו'). ולהמפרשים לה דמיירי במציאו' ג' הנ"ל. טובא קמ"ל. ר"ל דבסתומ' לגמרי דינא הוא שיהי' הריוח וההפסד למחצה (שזה דין חדש ולא נשמע כלל במתני') ושממילא גם זה שוה למציאו' א' וב' הנ"ל לענין איסור רבית דהכל אסור אא"כ נותן שכ"ט. ולדינא נרא' דמר א' חדא כו' ולא פליגי (או דבתרווייהו מיירי כו') ולכן כל הג' מציאות הנ"ל חל עליהם דינא דמתני'. שיש בהם איסור א"ר אא"כ כו'

ג כ"ז מה שהי' נראה דרך כלל. ועתה יש לראות בפרטי הדברים שלפה"נ יש ספיקות ופלוגתות היינו בענין שיעור השכ"ט כמה הוא. ואם צריך דוקא ליתן או לפסוק השכ"ט בתחילת השותפו'. או דסגי אם יתן לבסוף. ואם יש חילוק בהשיעור בין כשיספוק תחילה לבסוף. גם אם יש חילוק בין ענייני מציאו' העסקים. וענין יש לו עסק אחר כו'. והנה המקור בגמ' מה שגורם להטיל ספיקו' וחילוקים ופלוגתות הוא. א' שבגמ' אמתני' הנ"ל בתחי' אמרי' בהחלט שהשיעור הוא כפ"ב של אותה מלאכה דבטיל מיני' (ויש בזה פירושי' שוני' בפוסקי'). ושוב אית' ת"ר כמה הוא שכרו בין מרובה ובין מועט דר"מ ר"י אומר אפי' כו' טיבל בציר כו' רשב"י אומר נותן לו שכרו משלם. וא"כ נולד ספק כמאן הלכה וכמאן אתי' מתני' ובזה תלוי הפי' בהא דאמרי' כפ"ב של אותה מלאכה כו' ובהא דא' ר"מ בין מרובה כו'. שכ"ז לשון מסופק וסובל פירושים שונים. ב' דבגמ' איתא עוד היתר חדש דא' רבא גבי עובד' דרב עיליש אי פלגא באגר תרי תילת' בהפסד ואי פלגא בהפסד כו'. דמזה נשמע לכאורה דכל שפירשו פלגא באגר' בלחוד ממילא דנין מסתמא דבהפסד יהי' ב' תילת' לנותן ותילת' למקבל וא"צ לשכ"ט. וא"כ זה סותר לגמרי למה שנת"ל עפ"י מתני' והך דנהרדעי דבכה"ג (שזהו מציאו' ב' דלעיל) דנין שגם בהפסד יהי' למחצה ושיתן שכ"ט כו'. וכ"ש אי נימ' דמהך דרבא נשמע דגם בסתומ' לגמרי (מציאו' ג' הנ"ל) דנין כן כדמשמע מקצת פוסקי'. א"כ מלבד שזה סותר לדינא דמתני' ודנהרדעי שנת"ל אלא שיש בזה גופ' ספק וצ"ע כיון שיש כאן ב' אופני' אי פלגא באגר ותילת' בהפסד למקבל או להיפוך א"כ איך נדון ולמי ניתן הבריר' כו'. ג' דשוב אית' בגמ' דגם בקוצץ דינר וריש עיגלא לפטומ' סגי ולפעמי' מותר שליש כו'. והרי זה ודאי קולא גדולה נגד דינא דמתני' (וגם נגד הך דרבא). ונראה דמכ"ז נמשך השערורו' ודעות שונו' שבפוסקי'. ואכתוב תחי' דעת הרי"ף ראש המדברים) בכ"ז. הנה בענין ספק א' הנ"ל. כ' בהדי' דהלכה כר"מ דסתם מתני' כוותי' כו'. ומהיות דכפ"ב דמתני' משמע שצריך ליתן איזה שיעור בכל יום ויום כו' (כדרך הפועלי') הוצרך לפרש דגם ר"מ לאו בכולהו יומי דשותפות' קאמר אלא בכל יום כו'. ומהיות עדיין לכאור' קשה לזווג הך דכפ"ב דמשמע שהוא דבר שיש בו שיעור עם הא דא' ר"מ בין מרובה ובין מועט דלכאורה משמע שא"צ שיעור כלל אלא תלוי כפי שיסכימו כו'. התיקון לזה מובן קצת ממש"ש בהלכו' וביותר ממ"ש בתשובתו שבשט"מ והובא ג"כ במלחמות בקצרה. דפי' כפ"ב מאות' מלאכה כו'. היינו כפי שהי' מתרצה ליקח בעד אות' מלאכה שהי' עוסק בה תחי' בעת שהי' יושב בטל כו'. ולפי שזהו דבר שא"א ליתן לזה גבול ידוע שתלוי לפ"ע המלאכה שהי' עוסק בה. וגם לפ"מ שהוא אדם שיש שיתרצה ליקח דבר מועט ולא ישב בטל ויש כו'. ע"ז א' ר"מ בין מרובה כו' דמשמעו כפי שיסכימו כו' אבל הסכמ' זו יש בה שיעור ואומד (שצ"ל) לפ"ע המלאכה (ולפ"מ שהוא אדם). וז"ש בהלכו' כדפסקו ומתנו אהדדי (שזהו לפ"מ שהוא אדם כו') לפום ההוא עבידתא כו'.