דברי נחמיה יורה דעה רמח

וכן נראה שהבינו הפרישה והש"ך סקנ"ב ע"ש (וית' אי"ה). אך לפ"ז צ"ע מ"ש שכל עיסקא פלגא מלוה כו' דזה נאמר בגמ' פ' המקבל (ק"ד ב') וכל הפוסקים על נותן עסקא בסתמא אם כאופן ב' הנ"ל שלא פירשו אלא חלקי הריוח כו' (כפרש"י) או כאופן ג' הנ"ל שסתמו לגמרי כו' (שכן נרא' ברי"ף ורא"ש) ואשמעי' הדין דבסתמא דנין למחצה כו'. אבל בדפירשו הריוח וההפסד למחצה. מאי צריך ואיך שייך לסיים ע"ז שכל עיסקא כו' הרי פירשו בהדיא כן. ונראה דצ"ל לפ"ז דמ"ש שכל עיסקא פלגא מלוה כו' אין הפי' בזה ע"ד הנאמר בגמ' ופוסקים אלא לשון מושאל הוא מלישנא דגמ'. ועיקר הכוונה דאתי לאפוקי דלא נימא גם בדפי הריוח וההפסד למחצה מ"מ כל המעות מבורים. וה"ז מורכב ממלוה ופקדון יחד אבל אין כאן לא פקדון ולא מלוה ממש. וכעין דאמרי' בעלמא וקידושין נ"ט) הני זוזי לא למלוה דמי ולא לפקדון כו' ולפ"ז לא הי' שייך בזה איסור רבית כלל כיון דליכא מלוה ממש כלל כו' וע"ז כתב דז"א אלא כל עיסקא פלגא מלוה כו' ר"ל כאילו המעות מחולקים ויש כאן מלוה ממש במקצתן (חלק בכל פרוטה עכ"פ ע' שערים) ומש"ה יש איסור רבית כו'. אבל זה דוחק. אם לא שמפרשי' גם הפי' בגמ' עד"ז. והרי זה דלא ככל הפוסקים (וגם לא יתכן פי' זה בגמ' לפה"נ וית' אי"ה). ולפ"מ דמשמע בבה"ג סק"ח וש"א מיירי בטוש"ע בנותן בתו"ע בסתמא לגמרי באופן ג' הנ"ל. או באופן ב' הנ"ל בדפי' חלקי הריוח בלחוד (וכן משמע בס"ג שכ' במד"א כו' למחצית שכר כו'). ולפ"ז מ"ש דהיינו שחצי אחריות כו' ר"ל דמסתמא כך הדין. וז"ש שכל עיסקא פלגא מלוה כו' ר"ל דהכי קי"ל בגמ' כו'. ומ"מ גם לפי"ז דוחק הלשון שכ' דהיינו שחצי אחריות כו' אסור שכל עיסקא פלגא כו'. דכיון דלפי הנ"ל הך שכל עיסקא כו' הוא נתינת טעם למ"ש דהיינו שחצי אחריות כו' ה"ל לסמוך זל"ז ואח"כ לפסוק הדין דאסור כו' עכ"פ לא נתברר כ"כ באיזה מציאות מהג' אופנים הנ"ל מיירי בטוש"ע. זהו צ"ע א'. ב' צ"ע במ"ש הנותן כו' אסור כו' לפיכך צריך ליתן לו שכ"ט כו' דלכאורה הי' נראה שבא להורות דבסתמא ר"ל בלי הזכרת כ"ט יש איסור ליתן בתו"ע. וא"כ מ"ש לפיכך צריך ליתן לו שכ"ט הי' נראה דע"כ ר"ל דלפיכך כדי שלא יעשה איסור צריך ליתן (או עכ"פ לפסוק) שכ"ט בתחילת השותפות. אבל ממ"ש ע"ז בס"ג במד"א כשלא פסק כו' מבואר לכאורה שז"א אלא שמ"ש צריך ליתן לו שכ"ט לא קאי אתחלת השותפות אלא דאח"כ (בעת החלוקה) צריך ליתן כו'. ולפי"ז צ"ע אם מ"ש ברישא דאסור היינו דוקא בשלא יתן אח"כ שכ"ט אבל כשיתן אח"כ השכ"ט נתקן האיסור למפרע אעפ"י שלא הזכירו מתחי' כלום מהשכ"ט. (וזה צ"ע דהא גם אשומא דרבית יש איסור כדאיתא ס"פ א"נ וד' ס"ב ע"א. ואף ר' נחמי' וראב"י דפרשי' שם דס"ל דוקא בשומא הבא לידי גבוי כו' לפה"נ ז"א אלא לענין מלקות ומשום דה"ל לאו הניתק עשה כו'. ואף בא"ר כי האי המלוה עכ"פ אסור בשומא ע' מ"ל פ"ד מה' מו"ל ה"ב בד"ה כ' הרשב"א כו'). א"ו דמ"ש ברישא דאסור הוא בהחלט ואין תיקון לזה במה שיתן אח"כ שכ"ט כל שלא הזכירו מזה בתחי' אלא דמ"ש לפיכך כו' ר"ל לפיכך בדיעבד אם עבר ונתן כו' צריך ליתן אח"כ שכט' כדי לתקן האיסור להבא ואיסורא דעבד עבד (וגם זה דוחק דפשט' משמע דלאו ברשיעי עסקינן כו' ובפרט במתני' דקתני אין מושיבין כו' אא"כ כו' ודאי לא משמע עד"ז כו'). וקצת יש לומר ג"כ דודאי צריך להזכיר בתחילת השותפות בדרך כלל וסתימות עכ"פ שיתן שכ"ט להסיר האיסור (וכעין מ"ש כת"ר כפי שיתפרשו כו'). ומ"ש בס"ג במד"א כשלא פסק כו' ר"ל שלא פסק דבר קצוב כו'. (וגם פי' זה דחוק ורחוק בכוונת הטוש"ע כמובן. ועכ"פ הרי לא נתברר כ"כ הכוונה גם בזה וזה צ"ע ב'. ג' צ"ע בעיקר הדין שכ' בס"ג שיש חילוק בשיעור השכ"ט בין תחלה לסוף. דבפסק מתחילה אפי' בדינר מותר ובדלא פסק בעי' שיעור כפ"ב בכל יום. דלכאורה לפ"מ דמשמע פשט' (בגמ' ופוסקי' וגם בטוש"ע) דהשיעור דכפ"ב בכל יום הוא מצד איסור רבית. לא הי' ראוי שיועיל תנאי לפחות בדבר איסור וכמ"ש הרמב"ם בה"ד אליבא דרבותיו. אלא צ"ל לכאורה שבאמת מדין רבית בדינר (וכ"ש) סגי רק שמדין ממון בעי' שיעור דכפ"ב בלא הותנה (דאמדי' דדעתייהו מסתמא כן הי') וכן משמע לכאורה בכ"מ שכת' בה"ב וז"ל שכיון שהתנה מעיקרא תנאי ממין הוא ואיסור' ליכא כיון ששכר המתעסק יתר על שכרו אפי' כ"ש כו'. ולפ"ז לכאורה אם יתרצה המקבל בדינר (וכ"ש) אפי' אח"כ יהא שרי. אלא שהדבר תמוה דאם מדין איסור רבית סגי בכ"ש למה יהא חיוב יותר מדין ממון. ואיך ולמה יהי' אומדן דעתם ליותר מהצורך מדין רבית. ומ"מ נראה לכאורה דע"כ צ"ל דעם היות דודאי צורך השיעור הוא מדין רבית דצריך לשלם לו עבור טרחתו מבחלק הפקדון כפי השומא דכפ"ב דוקא ואם יפחות הרי יש כאן רבית. מ"מ אם נתרצה בתחילה בפחות הרי יש רשות לאדם להשכיר א"ע בכמה שירצה (ואעפ"י שגם בחנם יש רשות לאדם לשעבד א"ע מ"מ יהי' מיחזי כריבית אבל אפי' בכ"ש יש היכר כו' ודוחק גם לכאורה למה לא יהי' זה בכלל האיסור דלא ישכור ממנו בפחות שברסי' קס"ו וע' ש"ך ססי' ק"ס וצ"ל דכאן קיל טפי כסברת התוס' (בק"ו) דס"ט ד"ה דאמרי אינשי וע' ט"ז סי' קע"ג סקכ"ד ובח"ד סי' קס"ז סק"ב וביאורי הגאון ושע"ד שם). אבל כשלא הותנה מחחי' שוב נתחייב לשלם לו שכ"ט כפ"ב דוקא דאל"כ הרי זה רבית כנ"ל. ואפשר שגם הכ"מ נתכוין עד"ז. ומ"מ גם לפ"ז צ"ע למה לא יהא מהני כשיתרצה המקבל אח"כ בדינר כו'. דהא יש רשות לאדם למחול ממון כו'. ולא דמי למוחל ונותן רבית כו' דכאן כבר נתחייב הנותן ליתן לו שכ"ט כפ"ב כו' אלא שהלה מוחללו המיתר על דינר וה"ז כמחילת ממון בעלמא (אך א"כ נאמר שיכול למחול גם כל השכ"ט שמגיע לו וכו' וצ"ע). ואולי באמת ס"ל דמהני ומ"ש בהתנו מעיקרא לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקטו והעיקר ר"ל שהשיעור הוא דוקא בשניתן העסק בסתמא דשוב ממילא נתחייב ליתן לו שכ"ט כפי השומא דכפ"ב ואם יפחות בע"כ ה"ז רבית כו'. והכל דוחק וצ"ע. ועוד צ"ע ד' (והוא העיקר אצלי) דעכ"פ ממ"ש ס"ב ג' מבואר דבסתמא בלא הותנה צריך ליתן אח"כ שכ"ט כפ"ב ואילו בס"ד פוסק דבסתמא יהי' השכ"ט באופן אחר שיהי' חלק המקבל בריוח יותר מבהפסד. וכ"ה בטור ג"כ במ"ש אח"כ ותק"ח הוא כו'. ואיך שייך ב' דינים ופסקי' מחולקים בסתמא. והגם שבח"ד פי' ע"ז כלומר שהברירה להנותן כו' לפע"ד צ"ע חדא שהלשון לא משמע כן כלל ע"ד ברירה. ועוד שלכאור' זהו דעת הראב"ד שבבעה"ת הובא ב"י ומשמע דקי"ל כהחולקי' עליו (ע' גי"ת שמ"ו ח"ג סס"ז שכ' על הראב"ד דסברא זרה היא כו' עי"ש) גם בסכ"ז משמע בהחלט שדנין לפחות חלק ההפסד כו'. וכן בטור שם בשם רמ"ה. ומ"ש כת"ר שדעת הראב"ד אינו נוגע לכאן למה סתם ולא פי' החילוק דלכאורה היינו הך. גם ראיתי מה שרוצה לחדש דבסכ"ז שאני דמיירי כשחלק המקבל קטן דוקא דבזה לא סגי בשכ"ט כפ"ב כו'. הנה מלבד שאין הסברא מתקבל לפע"ד (דהא השכ"ט נחשב מכללות העסק' ולא דמי להצריכות' שבגמ' כו'. גם כמדומה שלא מצינו מי שיאמר שתקנת' דרבא תילתא באגרא כו' יהי' לה עדיפת כח משכ"ט דכפ"ב דמתני' כו' מלבד כ"ז) מ"ש בסכ"ז כיצד כו' רביע כו' ל"מ כלל שיהי' זה בדוקא אלא משל הי' שהרי עיקר הדין כתב בתחלה בסתם דאם הותנה על חלוקת הריוח ולא על ההפסד כו'. משמע דאין חילוק אם יהי' חלק המקבל רב או מעט. ומה גם שיסוד דין זה הוא מהרמב"ם כמבואר בב"י ושם הוסד יסוד הדין בתחלה בשהותנה שיהי' חלק המקבל ג"ח בריוח כו' ע"ש. וגם בטור בשם רמ"ה נזכר הדין על פלגא באגרא כו'. ועוד יש