דברי נחמיה יורה דעה רמז

לא אסרוהו דה"ל כחוזר וקונה ממנו עכ"ל. נראה מפורש דהיינו הך דנדון דהצ"צ ממש אלא שצ"ע מנין הוציא זה ולמה לא הביא עכ"פ גם דרך מכר כגוונא דעובדא דרבינא מקור דין זה. (ואפשר שלזה נתכוין הח"א שם במ"ש עליו שלא הבין כוונתו ע"ש) וכ"ז לרווחא דמילתא כי לא אתינא להביא ראיות להצ"צ אלא דיינו אם לא יהי' סתירה כו'. אך לכאורה יש ג"כ סתירה מכאן. שהרי מציאו' הנדון דצ"צ והמנהג שבבכ"ש משמע שם לשם שבשעת הפירעון עכ"פ באים לחשבון לסלק הריוח לפ"ע המשכת הזמן. וה"ז כמפרש בשכר מעותיך כו'. והרי גם בדרך מכר שנזכר ברמ"א סיים בזה"ל מותר בכה"ג ור"ל במ"ש בכה"ג. שנותן סתם ואינו אומר בשכר מעותיך כו' כמ"ש הש"ך סק"ה. וכן מבואר מד' תה"ר שבב"י שכתב אבל הכא דמכר הוא כל שלא הזכיר לו בשכר מעותיו כו' וכ"מ מד' הנ"י דקאי הכל אשקלא וטרי' בנותן סתם שזכר מקודם אלא שגם בכה"ג יש אוסרים בשעת הפירעון וע"ז כתב אבל בתו' התירו כו' ע"ש. וכן מבואר לפמ"ש הב"י בבד"ה דאפי' ד' תה"ר ונ"י גם רש"י ורמב"ם לא התירו כ"א בדרך מכר. והרי דברי רש"י ברור מללו שעיקר ההיתר הוא משום שלא הזכירו בשכר מעותיך, מכ"ז מבואר שגם בדרך מכר אסור כשפי' בשכר מעותיך. (ולכאורה הי' מראה שמדברי הגמ' גופא מתבאר כן שהרי לקושטא דמילתא עובדא דרבינא היה בדרך מכר. וממה שא' אחולי כו' וכ"ש לגי' אזולי כו'. משמע שזהו עיקר ההיתר לפי שלא פסקו ע"ז ולא הזכירו בשכר מעותיו אינו כ"א מתנה בעלמא כדפירש"י (או שמוזיל כו'). אלא שאין זה מוכרח שי"ל ג"כ מש"א אחולי כו'. ר"ל רק לפי שלא פסקו והתנו ע"ז מתחילה ותלוי ברצונו כו' ע' רמב"ם שם. אבל מדברי כל הפוסקים הנ"ל וודאי מבואר כן). ולכאורה הלא הדברים קו' אם במכר גמור כההיא דרבינא שגם אלו הי' פוסק ומתנה מתחילה להוזיל בשביל הקדמת המעות לא היה בזה כ"א א"ר (בשו"ע מוחז"ל רז"ל סכ"ג) לא התירו להוסיף לבסוף גם בלא הותנה. כ"א במוסיף סתם דוקא כ"ז בדרך מכירה שבצ"צ דחמירא ואלו הותנה מתחילה הי' ר"ק. אין להתיר גם בלא הותנה מתחילה כל שמזכיר לבסוף בשכר ההמתנה כו'. אמנם אין זה קו' חזקה כ"כ די"ל ג"כ לאידך גיסא דדרך מכירה שבצ"צ קיל יותר מדרך מכירה דרבינא וכה"ג דבאמת לא ראי' זה כו'. דבעצם הענין ותוכו ודאי דרך מכירה דרבינא וכה"ג קיל יותר שהרי היא מכירה אמיתית כו'. ולכן אין בכה"ג ר"ק גם בהותנה מתחילה כו'. משא"כ בדרך מכירה דצ"צ שאינה אמיתית כו' כנ"ל. אבל בחיצוניות הענין וגלויו נהפוך הוא שבדרך מכירה דצ"צ הרי לפה"נ ונגלה אין כאן שום ריבית כלל שהרי מתחילה מכר לו ולבסוף חוזר וקונה ממנו. ואין בכה"ג שום צד ריבית במה שקונה ממנו ביוקר ממה שמכר לו מקודם. אלא שבאמת אין תוכו כברו. ולפי כוונתם אנו אומרי' שאין זה מכירה כלל כו' לכן כל שהותנה מתחילה דיש בזה איסור דאורייתא אנו הולכים בתר עצם הענין ותוכו. וה"ז ר"ק. אבל כל שלא הותנה מתחילה אלא שבעת הפירעון מוסיף. כיון דבכה"ג בלא"ה אין כאן כ"א איסור דרבנן דמחזי כריבית (כנ"ל מדברי הרא"ש) ע"כ אנו הולכין בזה אחר הנגלה והנראה בחיצוניו' שאין כאן ריבית בלל כנ"ל. (וכאשר הוכיח הצ"צ מדברי התו' ד"ה בשמשך דקנין שאינו אמת מועיל לסלק איסור מראית העין דריבית עכ"פ) משא"כ דרך מכירה דרבינא וכה"ג. עם שהמכירה אמיתי' היא אשר ע"כ לעולם אין כאן ר"ק גם בהותנה מתחילה (דגזה"כ הוא דריבית גמורה דרך מכירה שרי') אבל מ"מ ענין ריבית כאן כל שמוסיף סחורה לבסוף בשביל הקדמת המעות וכן במוכר בהקפה ומוסיף מעות לבסוף בשביל המתנת המעות. אלא שבמוסיף סתם התירו דאמרי' מתנה בעלמא יהיב לי' כו'. (אבל בדרך מכירה דצ"צ אף שמחשב לבסוף לפ"ע המשכת הזמן וה"ז כמזכיר בשכר ההמתנה מ"מ היינו רק לפ"מ שאנו דנין תוכיות הענין שאין כאן מכירה כלל אבל כשנלך בתר הנגלה מחיצוניות הענין (משום דסוף סוף אין בזה משום ר"ק כיון שלא הותנה מתחי' כו') הרי הוא קונה ממנו החפץ (לבסוף) במזומן. ורשאי להוסיף כמה שירצה מאיזה טעם שיהי' כיון שלא הי' כאן שום הלוואה לפה"נ ונגלה בחיצוניות כנ"ל)

אך עדיין הדבר צריך תלמוד מט"א. והוא כיון שלפה"נ הא וודאי מה שבאים לחשבון לבסוף ה"ז כאומר בפי' בשכר מעותיך. (ופי' הכוונה עכ"פ) כנ"ל. א"כ יש לעיין אולי בכה"ג בשעת הפירעון יש בו ר"ק דאורייתא דהלוואה ממש. (ואז ממילא ל"מ ענין דרך מכירה דצ"צ לפי ההנחה שנת"ל) דאף לפ"מ שנת"ל דמשמע מדברי הרא"ש דגם בשעת הפירעון אינו כ"א מאוחרת ומחזי כרבית י"ל דהיינו בסתם דוקא דעלה קאי אבל במפרש ובשעת הפירעון י"ל דהוי ר"ק. דהנה הב"י שם נסתפק ברבית מאוחרת שאחר הפירעון להאומר דגם בסתם סור היכא שפי' ואמר בשביל מעותיך כו'. אי הוי א"ר או ר"ק והניח שם בצ"ע. והגם דלדידן דקי"ל דאין איסור רבית מאוחרת כ"א במפרש שוב ל"ש להסתפק ולומר דלהוי ר"ק שהרי תלמוד ערוך הוא (דס"ב) דבמאוחרת אין מחזירין. ולדידן היינו במפרש. (וד' הש"ך סק"ח שהביא הצ"ע דהב"י אד' רמ"א וכן מה שהביא משם עט"ז אינו מובן כלל שהרי מפורש בב"י שלא נסתפק אלא להאוסרי' בסתם. אבל לדידן פשיטא כנ"ל) מ"מ בשעת הפירעון דקי"ל דגם בסתם אסור שוב שייך הספק הנ"ל במפרש. ולא עוד אלא די"ל כיון שהב"י לא כתב זה אלא גבי אחר הפירעון (ולהאוסרי' כו') משמע (קצת) דלענין בשעת הפירעון פשיטא ליה דהוי ר"ק במפרש (עכ"פ)

שאלה יג הנה בענין הנותן מעות לחבירו בתו"ע (ר"ל שיהי' זה עוסק במעותיו של זה לטובת שניהם) יש ג' אופנים במציאות. א' שמתנה בפירוש שיהי' הריוח וגם ההפסד לשניהם בשוה למחצה או לשליש ורביע כו'. ב' שמפרשים חלקי הריוח למחצה או לשליש ורביע כו' ובהפסד סתמו ולא דברו כלום (או להיפוך אלא שאינו מצוי עכשיו). ג' שסתמו לגמרי ולא דברו כלל בפרטי החלקים לא בריוח ולא בהפסד (אלא שבדרך כלל נותן לו שיעסוק לטובת שניהם). ויש בכ"ז ב' שאלות. א' בענין לכתחי'. אם כל הג' אופנים הללו יש בהם משום איסור א"ר אם לא שיפרשו בתחי' שיקבל המקבל שכר טרחו (בחלק השייך לנותן הנקרא חלק הפקדון וגם כמה יהי' השכ"ט אי סגי בדינר וכה"ג. או צריך בשיעור בפועל בטל בכל יום כו'. או שכל הג' אופנים הנ"ל מותרי' וא"צ כלל להזכיר בתחי' אודות השכ"ט. או שיש מאופנים הנ"ל שאסור ויש שמותר. והשאלה הב' בענין דיעבד. אם לא הזכירו בתחילה משכ"ט. אם שהי' זה בהיתר או שהי' זה באיסור (במזיד או בשוגג) שלא ידעו הדין או שלא שמו לבם ע"ז כו' איך יהי' הדין בזה בעת החלוקה. ואם שוין בזה כל הג' אופני' הנ"ל או שיש חילוק כו'. ויש עוד אופן ד' שמתנים בפירוש שיהי' חלק המקבל בהפסד פחות מחלקו בריוח (אבל להיפוך ודאי אסור לגמרי). וגם ע"ז נופל השאלה. אם זהו היתר גמור וא"צ שיעור בכמה יהי' חלקו בהפסד פחות מבריוח דאפי' בדבר מועט שרי. או שצריך שיעור. וכמה יהי' השיעור כו' (ולענין בדיעבד כו')

א הנה תחי' ארשום קצת מה שצ"ע בזה בד' הטוש"ע יו"ד סי' קע"ז (ושמש"ה אינו מספיק כ"כ מ"ש כת"ר שהשולחן ערוך לפנינו). א' מ"ש בס"ב הנותן כו' בתורת עסקא דהיינו שחצי האחריות כו' וצ"ע באיזה מציאות מג' אופנים הנ"ל מיירי. דלפמ"ש בח"ד סק"ג לפרש ד' הטור שהוא כלשון השו"ע בזה. מיירי באופן מציאות א' הנ"ל שפירשו הריוח וההפסד למחצה. ולפ"ז מ"ש דהיינו שחצי האחריות כו' ר"ל שפירשו כן (וצ"ע לפ"ז למה לא נזכר ג"כ חלקי הריוח. אלא שיש לומר דסתמא דמילתא כ"ה שמפרשים חלקי הריוח וז"ש בתי"ע כו' ודוחקו