דברי נחמיה יורה דעה רמו

לרבר"ה כס' התוס' הנ"ל דמשכנתא כמכורה כו'. ולכן חשיבא לא קץ ע"ד הנ"ל א"ד לית לי' הסברא דמשכנתא כמכורה ולכן דוקא בזביני נק' לא קץ כנ"ל ולא במשכנתא. (ואף שהפ"י כתב זה לשיטת התוספות ולא לרש"י לפמ"ש הלח"מ הנ"ל גם לרש"י י"ל ג"כ הפי' כנ"ל) עכ"פ כללא דמילתא היוצא מכ"ז דהא דחשיבא לי' לרבר"ה הך דאת ונוולא לא קץ להוציאו מר"ק היא בצירוף מה שהוא דרך מכירה וא"כ וודאי שוב אין סברא לומר שיהי' מועיל מה שהוא דרך מכירה להתירו לגמרי. כיון דזולת המכירה הי' בכה"ג ר"ק כנ"ל ונמצא שאין לדחות מכאן סברת הצ"צ עפ"י התוספות הנ"ל. (לא לשיטת הרי"ף וסיעתו ושארי פוסקי' ואף לא לשיטת התוס' ורא"ש הנ"ל וכמובן)

ו ומעתה אשובה למש"ל דבנידון שהצ"צ (והמנהג שבבכ"ש) גם זולת מה שהוא דרך מכירה ליכא ר"ק. דהיינו משום דבנדון זה הריוח הוא מעות שמשתלם לבסוף ומתחילה לא הותנה ולא נתחייב כלל די"ל דכה"ג הוי ריבית מאוחרת כו'. ולכאורה הא תינח לדעת רש"י וסיעתו גבי עובדא דרבינא הוי יהיב זוזא כו'. ושפכי לי' טפי (ע"ג) דס"ל שגם בשעת הפירעון כלאחר הפירעון דמי ויש לו דין ריבית מאוחרת לענין שאינו אסור כ"א כשפי' בשכר מעותיו כו'. אבל לדעת הרא"ש וסיעתו אין דין ריבית מאוחרת כ"א כשנותן אחר הפירעון דוקא ולא בשעת הפירעון והרי הכי קי"ל בסי' ק"ס ס"ד אך המעיין בדברי הרא"ש יראה דמשמע דלא אתי לפלוגי בין אחר הפירעון לשעת הפירעון אלא לענין דבשעת הפירעון אף בסתם אסור משא"כ לאחר הפירעון (דס"ל) שאינו אסור כ"א בשפירש בשכר מעותיך. אבל מ"מ הכל אינו כ"א רבית מאוחרת. ע"ש במ"ש הא דלא אסר רבית מאוחרת אלא בדא"ל כו'. היינו כו'. אבל אם בשעת הפירעון כו'. מתחזי כרבית כו'. משמע דעכ"פ הכל רק רבית מאוחרת ומשום מחזי כרבית בלבד. (וגם בדברי רמב"ן שבשט"מ שם אעפ"י שכתב מה לי קודם פירעון ומה לי בשעת פירעון אדרבה כו'. מ"מ מדסיים מחזי כריבית משמע דס"ל דהכל רק מאוחרת. דגם קודם הפירעון מאוחרת לשעת הלוואה כו'. כמ"ש הב"י סי' קס"ו לל"ק דהטור שם. אלא שהריטב"א שבשט"מ שם שכתב רבית גמורה היא משמע וודאי דלא נק' מאוחרת אלא שמ"מ י"ל גם לדידי' דלאו ר"ק דאורייתא ממש. כ"א רבית גמורה דרבנן קאמר ע"ד שפי' התוס' פרק איזהו נשך דס"ד ע"ב ובערכין (דל"א) סד"ה והתניא לשון הגמרא שם וגם מאי דמשמע מדבריהם דעכ"פ זה דוחק אפשר שהעיקר הוא ממה שאמר שם אלא שהתורה התירתו דמזה משמע דבעלמא איסור תורה יש בכה"ג) וכמדומה שכה"ג מצוי בלשון הפוסקים. עיין ב"י ר"ס קס"ד ולכאורה ע"כ לומר כן בלשון הריטב"א שהרי סיים ע"ז דה"ז כהלווהו ודר בחצירו כו'. והרי התם א"ר דרבנן היא כמ"ש הרי"ף ורא"ש בדס"ד ע"ב. וכ"ה בלבוש דרק משום חומרת ריבית ומחזי כו' והן אמת שמדברי הב"י סקס"ו ד"ה ומיהו דוקא. משמע דס"ל דלהרא"ש בשעת פירעון לא נק' מאוחרת (עכ"פ). אך כבר עמד ע"ז בס' שע"ד שם סק"ב וכתב שאין דברי הב"י מובן כלל די"ל הפי' ברא"ש ע"ד הנ"ל. ועיין לקמן אי"ה. וברסי' ק"ס כתב בפשיטות שמדברי הרא"ש משמע שגם בשעת הפירעון נק' מאוחרת בלבד ע"ש. וכ"כ בס' ח"ד סי' ק"ס סק"ב. בפשיטות לדינא (אלא שמש"כ משם הב"י צ"ע) וא"כ לפ"ז ממילא וודאי גם דברי הטוש"ע דסי' ק"ס ס"ד כוונתם ג"כ עד"ז דמ"ש אסור ר"ל משום רבית מאוחרת. ולאשמועינן דבשעת הפירעון אף בסתם אסור. אלא דלפ"ז דברי הב"י בשו"ע לא א"ש כ"כ לכאורה שהרי איהו העתיק שם בס"ו לשון הרמב"ם משמע דס"ל דכל רבית מאוחרת אף לאחר הפירעון אסור גם בסתם. א"כ למאי הלכתא איצטריך לאשמועינן בס"ד איסור בשעת הפירעון אם לא שר"ל אסור מדאורייתא. אבל באמת לק"מ שהרי חזינן שהטור כתב משם הרמב"ם ורש"י להתיר לגמרי ואף שבאמת זה תמוה לכאורה וסותר למ"ש איהו גופא בסמוך בשם הרמב"ם שאוסר גם אחר הפירעון בסתם הרי כבר עמדו ע"ז הפוסקים ויש שתירצו דס"ל שבשעת הפירעון קיל טפי מאח"כ. ע' מ"ל פ"ה מה' י"א מלוה הי"א באריכו' א"כ עכ"פ לק"מ מה שהוצרך הב"י בשו"ע להשמיענו איסורו לאפוקי ממ"ש הטור בשם רש"י ורמב"ם

ז והנה לכאורה לא די שאין סתירה מהך דסי' ק"ס ס"ד לדין דהצ"צ הנז"ל אלא שלכאורה מפורש יוצא דינו מכלל ד' הרמ"א בהג"ה שם שכתב ומיהו ואם לא היו המעות כו' רק דרך מכר מותר בכה"ג. ועם היות שודאי עיקר ענין דרך מכר שברמ"א נראה דקאי בגוונא דאיירי' בי' בגמ' בעובדא דרבינא הנ"ל. שמשם מקור ד"ז כמ"ש בב"י בשם תה"ר ונ"י. והיינו בנתן מעות על סחורה ולאח"ז כשנותן לו הסחורה הוסיף לו כו'. מ"מ מדסתם רמ"א משמע דבכל דרך מכר הדין כן. והגם שבס' ח"א כלל קי"ז ס"ו מחלק בהדי' דדוקא בכה"ג דעובדא דרבינא הנ"ל דבזה שייך לומר אזולי הוא דקמוזיל גבי' כו' אבל אם נתן לו סחורה בהקפה כו' ע"ש. ולכאורה דברים של טעם הם. מ"מ לפענ"ד מסתימות ד' רמ"א ודאי למ"כ. ושוב מצאתי בס' ערך לחם למהריק"ש שכתב בהדיא דה"ה בכל דרך מכר כיון שעיקרו מדרבנן עכ"ל. ונראה שדבר זה תלוי בחילופי גירסאות שלפי הנוסח שברי"ף ורא"ש ושארי פוסקים אזולי הוא דקא מוזלי גבך (אפשר) זה ל"ש כ"א בגוונא דעובד' דרבינא. (וע' בדברי ריטב"א שבשט"מ שם). אבל בגמרא ורש"י שלפנינו הגי' אחולי הוא דקא מחל גבך. וכ"ה בנ"י וב"י וש"פ. והכוונה דלשם מתנה בעלמא נותן ולא לשם ריבית כיון שלא פי' כו' וכדפירש רש"י וזה שייך בכל גווני. וכיון שהטור אליבא דרש"י ורמב"ם מיקל אפי' בדרך הלוואה ממש. וכן משמע בהדיא דעת התו' (שלפנינו) בד"ה ושפכי לי' טפי ע"ש (והיינו ע"כ דגרסי' אחולי כו' כגי' שלפנינו. או שגם לגי' הרי"ף ורא"ש י"ל דלאו דוקא כו'). לכן אף דאנן קי"ל להחמיר בהלוואה ממש כהרא"ש ותה"ר ונ"י. (ומשום דגם מרש"י ורמב"ם אין ראי' כ"כ להקל בהלוואה כמ"ש בבד"ה). מ"מ בכל דרך מכר דלא מצינו עכ"פ מי שאוסר בפירוש ראו הרמ"א ומהריק"ש להקל (במילתא דרבנן. כהטו"ר אליבא דרש"י ורמב"ם וכדמשמע מתוס' הנ"ל ובשגם שמלשון הנ"י בשם התו' המחמיר בהלוואה משמע עכ"פ שבכל דרך מו"מ שרי ע"ז וכגירסתו אחולי כו' כנ"ל). ומיהו באמת בגוונא דנדון דהצ"צ עדיין אין מכאן ראי' להקל. שהרי גם מהריק"ש שכתב וה"ה בכל דרך מכר. כיון דסיים כיון שעיקרו מדרבנן כנ"ל משמע שלא בא להוסיף כ"א כמו במוכר בהקפה ואח"כ מסלק לו יותר בסתם וכה"ג. שבזה אפי' במפרש שמוסיף בשכר ההמתנה ואפי' במתנה מתחילה קודם שנגמר המקח (ע' שו"ע מוח"ז רז"ל הל' ריבית סי"ח להרבות על המקח בשביל ההקפ' אין בו כ"א א"ר דרבנן (כמבואר ברמב"ם רפ"ח ע"ש) ובשו"ע מוח"ז רז"ל אבל בגוונא דהצ"צ שהמכירה בטילה על האמת ואילו היו מתנים מתחילה שמחוייב המוכר להחזיר, המעות עם עודף וודאי הי' זה ר"ק א"כ י"ל שבזה גם בשלא הותנה מתחילה ונותן יותר בסתם ג"כ אסור (משום רבית מאוחרת עכ"פ) וגם מסתימות דברו רמ"א אין ראי' כ"כ שכולל גם מכירה כזו (די"ל מ"ש דרך מכר היינו שעכ"פ מכירה אמיתית הי' שם אם בגוונא שבגמ' שנתן מעות על סחורה ומוסיף לו סחורה לבסוף או גם להיפוך שנתן לו סחו' בהקפה ומוסיף לו מעות לבסוף. שכ"ז מכירה ממש הוא ועיקרו מדרבנן גם במפרש ומתנה מתחילה כו'. משא"כ בגוונא דהצ"צ אין זה מכירה אמיתית כלל כו' וכנ"ל. י"ל דלא נכלל זה בלשון דרך מכר שברמ"א) אמנם בלשון הלבוש שכתב וז"ל אבל אם בדרך מו"מ באו לידו ואח"כ הוסיף לו בחזרת המעות