דברי נחמיה יורה דעה רמג

הנ"ל). וכ"ש שקשה מא איך החליט דכל תואר מכירה לא הקפיד' תורה. הרי לשיטת הרי"ף ורמב"ם ושו"ע שם הרי זה ר"ק. והיינו דס"ל דכל שמחויב להחזיר אין זה מכירה כלל כ"א הלוואה. ע' ריב"ש סי' תס"ד. ולא אמרו שכל דרך מו"מ הוי רק א"ר אלא במכירה אמיתי' רק שמוסיף בשביל ההקפה וכה"ג וכן הוא בהדיא בתשו' הרי"ף שבשט"מ גבי את ונוולא (ס"ז). אלא דהחולקים ס ל דגם בכה"ג חשיב' דרך מו"מ והוי רק א"ר ע' בדברי ראב"ד שבשט"מ שם. אבל איך ובאיזה אופן יהי' שייך לומר דשוב שריא לגמרי (מצד תואר מכיר' זו גופ' כנ"ל)

ב והנלפע"ד ללמד זכות על הצ"צ. ובפרט שנתקבל זה למנהג קבוע בימי קדם כנזכר בבכ"ש הנ"ל (ושאר פוסקים). והוא שיש חילוק גדול בין מציאות זה שהריוח הוא מעות וכה"ג שנותני' לבסוף. ומתחלה לא הותנה בפירוש בקציצה וחיוב ממש דבכה"ג נרא' דגם בהלוואה ממש שלא בדרך מכירה ליכא ר"ק כלל כ"א ריבית מאוחרת או לכל היותר א"ר דרבנן. לבין מציאות הדין שבגמ' ופוסקי' דסי' קע"ד הנ"ל דהתם הריוח היינו הפירות של השדה וכה"ג שאוכל הלוקח שהוא המלוה במשך שהלוה חייב לו. וגם מתחילה בשעת מתן מעות אדעתא דהכי ניתן המעות. דבכה"ג נראה דאם לא הי' נעשה בדרך מכירה כ"א דרך הלוואה ממש הי' זה ר"ק דאוריי' ממש לכ"ע. ולפ"ז אתי שפיר הכל. דמציאות שבגמ' ופוסקי' הנ"ל ודאי לא דמי כלל להסבר' של התוס' הנ"ל. דלאפוקי מר"ק ודאי לא סגי במכירה כ"ש שאינה אמיתי' להתיר' לגמרי לכ"ע אלא דלמר מהני מיהו לאפוקי מר"ק ולאקומי על א"ר ולמר לא מהני ולא מידי וכנ"ל. אבל מציאות הנדון דצ"צ לפי הנ"ל יש לומר דדומה לההיא דהתוס' הנ"ל דאף מכירה כ"ש סגי לאפוקי מאיסור ריבית כזה. דאף את"ל דכאן זולת המכירה הי' בזה א"ר ממש ס"ל להצ"צ דאין לחלק בין מיחזי כריבית לשאר א"ר דרבנן. והרי אין סתירה וראי' להיפוך. (ואפשר יש להעמיס בדברי המ"ז הנ"ל שכיון ג"כ לזה. ואולי יש שם איזה ט"ס. דמש"ש שאין דרך ההלוואה ממש צ"ל שאין דרך קציצה ממש כו' ע"ש). אך ראוי לעיין אם האמת כנ"ל בין במש"ל דבנדון דהצ"צ גם זולת המכירה ליכא ר"ק (כ"א ריבית מאוחרת כו') ובין במשל דבנדון דגמ' ופוסקי' הנ"ל זולת המכירה הי' ר"ק. ואתחיל בנדון שבגמ' ופוסקי' הנ"ל. הנה לכאורה יש סתירה לזה מהא דא' בסוגי' דאת ונוולא הנ"ל. א"ל אביי לרבה משכנתא מאי התם טעמ' מאי משום דלא קץ לי' ה"נ לא קץ לי' או דילמא התם זביני הכא הלווא'. א"ל התם טעמ' מאי משום דלא קץ כו'. הרי מבואר דבההיא דאת ונוולא איכא תרי טעמ' לטיבותא. דהיינו גם זולת מה שהוא זביני איכא נמי טעמ' דלהוי רק א"ר דחשיב' לא קץ. אך לשיטת הרי"ף וסיעתו דס"ל דלמסקנא דרבינא חשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר ר"ה. היינו משום דהוי ר"ק בין בההיא דאת ונוולא ובין במשכנתא. א"כ הרי ע"כ היא דקרי להו אביי לא קץ היינו רק אליב' דרבה בר ר"ה. והכי קמיבעי' לי' הא דס"ל לרבר"ה בעובדא דאת ונוולא דא"ר הוא. אם משום דס"ל דבכה"ג יקרא לא קץ. וא"כ ה"נ כו' או דילמא התם זביני כו'. פי' או דילמא טעמו דרבר"ה הוא משום דס"ל דזביני כ"ש כזו ג"כ מוציא' מר"ק דאוריי' כו' וא"כ אין ראי' למשכנתא כו' דהתם זביני והכא הלוואה אבל למסקנא דרבינא דפליג אדרבה בר ר"ה נדחה ב' הסברות שזכר אביי אלא ס"ל דבכה"ג נקרא קץ לי' וגם מכירה כזו לא מהני מידי לכן הרי זה ר"ק. וכן נמי לשיטת הפוסקי' (שיתבאר בסמוך) דס"ל דאף דרבינא אפיק בזביני דאסמכת' וס"ל דר"ק הוא מ"מ במשכנתא קי"ל דא"ר הוא. הרי ג"כ עכ"פ נדח' הב' סברות שזכר אביי כנ"ל אלא דמשכנתא טעמ' אחרינא איכא דס"ל דהוי ממכר גמור ליומי' שמקנה הגוף לפירות כו' ע' רמב"ם פ"ו מהמלו"ל ה"ז ובדברי תה"ר שבב"י ח"מ סי' ר"ז בשם הרז"ה וגם לשיטת הראב"ד שבב"י ובשט"מ דהא דרבינא אפיק פירי היינו רק במשכנתא ולא בזביני. הרי ג"כ למסקנא נדחה עכ"פ אותה הצד שזכר אביי דבכה"ג נקרא לא קץ. ולא נשאר כ"א הסברא דזביני כזו חשיב' לאפוקי מריבית דאוריי' אלא דלשיטת התוס' ורא"ש דס"ל דהא דרבינא אפיק פירי הוא רק בזביני דאת ונוולא ומשום מחילה בטעות בלבד. אבל מצד ריבית לכ"ע בין בזביני דאת ונוולא ובין במשכנתא לא הוו כ"א א"ר. א"כ הרי גם במסקנא קיימי הסברא דכל כה"ג נקרא לא קץ. וממילא הרי יש כאן תרי טעמי למעליותא היינו דגם זולת המכירה אין בזה כ"א א"ר דרבנן. ולסברת הצ"צ עפ"י התוס' הנ"ל א"כ קשה גם כאן למה לא נתיר לגמרי כו'. ולכאורה הי' נרא' דאין לחוש כ"כ כיון דלהלכה ראוי לפסוק כשיטת הרי"ף וסיעתו (לענין זביני דאסמכתא עכ"פ) שכן דעת רוב הפוסקי' כמ"ש הריב"ש בסי' ש"ה ותס"ד. וכדחזינן באמת שבשו"ע לא הובא כלל דעת החולקי' אלא פסק בפשיטות בסי' קע"ד דהרי זה ר"ק. וגם רמ"א לא הגי' ע"ז כלום. והגם שהש"ך כתב שם בסק"א וסק"ה דרמ"א סמך א"ע אמ"ש ססי' קס"ד. לפע"ד אין זה מוכרח. שהרי התם בהלוהו על שדהו וא"ל אם לא תתן לי מכאן ועד ג' שנים כו' ובשלא אמר מעכשיו כו'. לפה"נ בתוך ג' שנים אין כאן ענין לזביני כלל שהרי גם זולת דין אסמכת' הרי לא התנו כלל שיהי' מכירה לו כ"א אחר ג' שנים אם לא יסלק לו עדיין. אבל בתוך ג' שנים אין כאן כ"א משכנתא. אלא שאם התנו שגם בתוך ג' שנים יאכל המלוה הפירות היינו מתורת משכנת' (בלא נכיית'). וכן מבואר בלשון רמ"א שם שכתב דהוי כמשכנתא בלא נכיית'. וא"כ אין ראי' מהתם להכא דהוי זביני באסמכתא. דאף שלשיטת הרי"ף בשניהם הוי ר"ק ולא עוד אלא שלמד משכנת' בדרך כש"כ מזביני וכדמשמע בגמ' דכש"כ הוא. וכן להראב"ד חזינן דס"ל באמת דבמשכנתא הוי ר"ק ובזביני א"ר כנ"ל. ולהתוס' ורא"ש בשניהם הוי א"ר. וא"כ לכאור' כיון שפסק רמ"א במשכנתא דהוי א"ר ע"כ היינו כתוס' ורא"ש וה"ה או כ"ש בזביני. אבל זה אינו שהרי יש ג"כ מגדולי הראשוני' דס"ל להיפוך דזביני חמיר' ממשכנת' והא דרבינא אפיק היינו בההיא דאת ונוולא דהוי זביני דאסמכת' ומשום דהוי ר"ק. ומ"מ במשכנת' ס"ל דהוי א"ר (וכרבינא דר"פ (ס"ב סע"א) וס"ל דהיינו אף באתר' דמסלקי דסתמא א' כו'). והיינו האיכא מ"ד שזכר הרי"ף והוא ר"ח שנזכר במלחמות (והובא לשונו בהגמ"ר שם (דקנ"א סע"ב) ע"ש וידוע שדבריו דברי קבלה). וגם דעת הרז"ה אף שבמלחמות תפס דעתו ע"ד דעת התו' ורא"ש. דבשניהם הוי אבק ריבית רק בזביני אפיק רבינא משום מחילה בטעות. אבל לפ"מ שהביא ב"י ח"מ סי' ר"ז בשם תלמידי הרשב"א ונזכר בקצר' גם כאן בב"י סי' קע"ד משמע דס"ל כדעת ר"ח הנ"ל דבזביני הוי ר"ק. וכן מפורש שם בב"י בסוף דבריו סוף אות י"ג. וגם דעת הרמב"ם פ"י מהמו"ל כן הוא בשדה עכ"פ. ע"ש ה"ז במ"ש אין המשכונא דומה למי שמכר באסמכתא כו'. (והוא טוב טעם לדיעה זו אשר לכאורה יפלא איך ולמה יהי' משכנתא שהיא הלואה קילא מזביני כו'). וא"כ אף דמצינו שפסק רמ"א במשכנת' דא"ר הוא אין ראי' מזה לזביני דאסמכתא די"ל שפוסקים כהגדולים הנ"ל. שה"ז כהכרעה בין דעת הרי"ף וסיעתו לבין דעת התוס' ורא"ש. הגם שגם דעת הראב"ד היא כעין הכרעה להיפוך דמשכנתא ר"ק וזבינא א"ר נראה שדברי יחיד הם שלא ראיתי בפוסקים עוד מי שיסבור כוותי'. אבל ההכרעה הנ"ל דזביני חמירא ממשכנתא הלא היא דעת כ"מ גדולים כנ"ל. לכן סתם רמ"א בסי' קע"ד ולא הגי' כלום אמ"ש בשו"ע דה"ז ר"ק עם היות שבסי' קס"ד כתב שהעיקר כהאו' שא"ר הוא כו'. וכן נמי בסי' קע"ב ס"א שהביא י"א שאין חילוק בין אתרא דמסלקי כו'. משמע ודאי דגם בדמסלקי הוי רק א"ר וכדמשמע נמי ממה שסיים להתיר להלוות על ספרים ומקומות בה' כו'