דברי נחמיה יורה דעה רמב

והרע"ב פ"ד מ"ו דמעשר שני דהא דאין מוכרין מעשר שני היינו להוליכו לירושלים כו' אבל כשמוכרו שיצא לחולין ושיתחלל על דמי המכירה שרי. וא"כ ה"נ לפי הנ"ל שרי למכור עד"ז. והפנ"י בתוס' ד"ה אף במכר לקמן (נ"ג) כתב דמעשר שני אינו יוצא לחולין כ"א דרך חילול ולא דרך מכירה כדתנן אין מוכרין כו' כנראה דאשתמיטתי' דברי הר"ש והרע"ב הנ"ל. (אלא שהרמב"ם שם פ"ד פי' בע"א). גם מה שהקשה הפנ"י על התירוץ דאם יכול למכור למה אינו יכול ג"כ לקדש בו כו' עד אע"כ דאפ"ה קפיד קרא שיאכלם בעצמו ולא דרך קידושין דדמי' לסחורה. לבד מה שכ"ז נמשך לפי פירושו בדברי התוס' שגם בתירוצם הכל תלוי בדידה לחוד וכדלעיל וכבר נתבאר דז"א. עוד לא אבין כלל מה שנראה ממנו עתה שר"ל דהא דאינה מקודשת הוא רק משום דקפיד קרא שאינו מותר כ"א לאכילה ולא לקדש בו אשה והוא תמוה דא"כ כל דברי התוס' אינו מובן. גם מה בכך שלא התירה התור' לכתחילה כ"א לאכילה מ"מ יש לומר דמקודשת וכדאשכחן גבי שביעית שהתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה ועכ"ז בדיעבד מקודשת ע' תוס' (נ"ב) ד"ה המקדש. וכ"ז אינו ברור כ"כ ואכמ"ל. ובדברי התירוץ הנ"ל לכאורה יש לומר ג"כ דר"ל דאע"ג שיכול לקבל פרוטה (חולין) מ"מ כיון שהגוף ממון גבוה והוא מקדשה בגוף הדבר אינה מקודשת ויתבאר לקמן אי"ה מענין זה. וכל זה דרך אגב כו')

שאלה יב

מהרב המאה"ג חו"ב מפורסם כו' מו"ה שלמה נ"י מד"א מדובראונע. שביקש מהגאון המחבר ז"ל לעיין בתשובה שנשלח לו מהרב המאה"ג המפורסם כו' מוהר"י אייזיק נ"י מד"א מוויטעפסק. שלום לכבוד אהו' ידידי' הרב הנדול המפורסם חו"ב כ"ש מוהר"ר שלמה נ"י מ"ץ דק"ק דובראוונע

לסי' קסה פתח דברי יאיר לי אור סליחתו שלא נזהרתי להשיב מפני הכבוד. כי מכתבו הטהור הגיע אלי בעת שאפפו עלי טרדות שונות מענינים רבים לא נתנו לי השיב רוחי ממש. בטוח אני במדת חכמי' כי"ר בישראל שידינוני לכ"ז. ועל של עתה באתי לענין דשאילנא מכת"ר בנידון אשר ניתן דת הקיר"ה להוריד השער מרוכס"ף. כיצד ישלמו הלווים שלוו ברובל כסף. וחזיתי לדעתי' דמר שאם צירפו הרוכס"ף על אסיג' ותמור מאה רוכס"ף נכתב בהשט"ח שע"ה רובל. שמחויב לסלק ע"פ קורס דהאידנא שע"ה רובל. דברי מר דברי תורה הן. ולא עוד אפי' כתב בהשטר לסלק מאה רכס"ף ובעת ההלוואה חשבו בע"פ לסלק תמורתן שע"ה רובל מחויב לסלק כפי מה שחשבו בע"פ כמש"כ הנתיבות בס"ק ה' וכן מה שכתב כת"ר שאם נכתב בהשט"ח לסלק מאה רוכס"ף לזמ"פ כו' פטר נפשי' כשיסלק במנין שלווה. דברי' ברורי' המה ומה שכתב כת"ר מדעת הרשד"ם שהובא במחנה אפרים. ידוע לכת"ר שרבים פליגי עלי' כמש"כ הכה"ג בה"ג בטור סי' ע"ד. ומה שהעיר כת"ר שאם קבלם בעיסקא אפשר שיכול הנותן לבטל הפשר ושיתן לו דווקא מחצית שכר ובשבועה. ועשה מר סמוכות לזה מדברי הנתיבות בס"ק ה'. הנה הנתיבות הוציא זה ממה שהקשה על דברי הסמ"ע בס"ק ז' בשם הש"ג שההלוואות שעושין בעלי חנוות וקובעין זמן ליתן להם ריוח עד זמן פלוני זמן זה הוקבע נמי לטובת המלוה מצי המלוה לעכב מלקבלן ע"ש שהקשה דהא מקבל בעיסקא יכול לחזור בו תוך הזמן כדין פועל ושכן הקשה התומים ומחמת קושיא זו העלה בכוונת הסמ"ע והש"ג דהמלוה יוכל לעכב ע"י תחבולה שיכול לבטל התנאי. ואני בעניי שמעתי ולא אבין דקושיתו מעיקרא לק"מ דאטו פועל יכול לחזור במקום פסידא והמעיין בש"ג פרק הגוזל יראה מבואר להדיא דמתורת פסידא אתי עלה דהי' פסידא הנראה לעינים שאם הי' מחזיר לו תוך הזמן היו המעות בטלות לגמרי ע"ש. ובעיקר הדבר שהמציא שיוכל הנותן לבטל התנאי שיתן לו מחצית שכר ובשבועה. לענ"ד זה ליתא דהרי עיקר מה שכותב המקבל שקיבל המעות על מחצית שכר לאו להא נחית לא הנותן ולא המקבל. רק הוא תחבולה של היתר והכשר לדחות האיסור מהריבית שיוכלו הנותן והמקבל לקיים התנאי שלא יעברו הנותן והמקבל באיסור רבית. דומה לזה ממש כתבו התוס' בפ' א"נ ד' ס"ג ע"א בד"ה כשמשך וז"ל ומשיכה דהכא לא הוי אלא לענין היתר פיסוק ולא לקנות ממש עי"ש וכן הוא בנ"ד ממש מה שכותב שמקבל על מחצית שכר וכו' אינו אלא לענין היתר שלא יעברו הנותן והמקבל על איסור ריבית וע' בתשוב' צ"ץ סי' כ' וכ"א שהביא ג"כ ראי' מדברי התוס' ויש להאריך בזה. ואין הזמן מסכים. ובלא"ה נ"ד לא דמי לנדון דהנתיבות דהתם המקבל התחיל בחזרה ע"כ במדה שמודד יכול הנותן ג"כ לחזור כי כאשר עשה כן יעשה לו משא"כ בנ"ד. הן אלה קצות דברי ושלומו ושלום תורתו יגדל כנפשו ונפש ידידו הדוש"ת מלינ"ח יצחק אייזיק בהר"ד מוויטעפסק

תשובת הגאון המחבר ז"ל על דברי הרב הנ"ל וז"ל

א בספר שע"ד דיעה סי' קע"ד מתמי' על דברי הצ"צ הנ"ל דא"כ אין זה מכירה אלא הלוואה והוי ר"ק ודוחה ראייתו מהתוס' הנ"ל (וגם ראיית בנו של הצ"צ) וחולק ע"ז למעשה. וכך הם דברי הט"ז בא"ח ססי' רמ"ו שכתב חלילה לעשות כן בישראל. היינו דלא כהצ"צ (ואפשר דמש"ש ששמע ע"ש רב א'. היינו הך דהצ"צ גופ'). ובספר א"ר שם סקי"ב הביא הא דהצ"צ ומסיק דלא כוותי' ודוחה ג"כ הראי' מהתוס' ע"ד מ"ש בסי' שע"ד הנ"ל (דש"ה שאינו כ"א משום מיחזי כריבית לזה מהני משיכה אף שלא נתכוין לקנות ממש). וגם הבכ"ש בב"מ (ס"ה) דחה ג"כ סברת הצ"צ וראייתו מהתוס' ע"ד הנ"ל. (אלא שכתב שהמנהג בימיו כהצ"צ למעשה ונדחק ליישב המנהג מטעם אחר). ועם היות שלכאורה מדברי המ"א שם בסי' רמ"ו סקי"א משמע קצת דס"ל כעין סברת הצ"צ (וכמ"ש הא"ר שם וכן משמע שתופסי' דבריו ז"ל הפ"מ ומה"ש) וכן משמע עוד קצת לכאור' מדבריו בסי' תמ"ח ססק"ד. אבל אין הכרח דבסי' רמ"ו יש לומר שכוונתו ע"ד המבואר בדברי מוח"ז רבינו ז"ל ע"ש. ובסי' תמ"ח כוונתו ע"ד המבואר בט"ז שם. וכמ"ש המה"ש שם. וזה טוב יותר מלומר שהולך בשיטת הצ"צ כו'. ובפרט לענין שבת וחמץ. ועכ"פ מדברי מוח"ז רבינו ז"ל שם ושם נראה מבואר דלא ס"ל סברת הצ"צ. לענין שבת וחמץ עכ"פ ובהלכות ריבית ססנ"ד מבואר דלא כצ"צ גם לענין ריבית. והן אמת שהפ"מ שם בסי' רמ"ו במ"ז רוצה ליישב דברי הצ"צ דכל שאין דרך הלואה ממש ותואר מכירה לא הקפידה תורה ושריא. (ולכאור' איני יודע מאי קאמר הלא גם דרך מכירה ממש ריבית דרבנן מיהו הוי). ונרא' דר"ל דשוב דומה לסברת התוס' הנ"ל דגם מכירה שאינו מכוין כ"א לענין ההיתר סגי לאפוקי מריבית דרבנן. אבל אינו מובן כלל דא"כ גם בכל מכירה על תנאי לכשיהי' לי מעות תחזיר לי שבסי' קע"ד נימא הכי אלא ודאי פשיט דלא קרב כלל לההיא דאיירי התוס'. דהתם גם זולת המשיכה אין בו כ"א מיחזי כריבית כו' משא"כ הכא דרק מצד המכירה אנו באים לאפקוה מריבית דאוריי' איך שייך שוב לומר דמכירה זו אף שאינה אמיתי' תסגי גם לאפוקי מריבית דרבנן ג"כ אמתהה. (מלבד שיש לומר דסברת התוס' לא מהני כ"א היכא דליכא כ"א מיחזי כו' ולא היכא דאיכא ריבית ממש אפי' דרבנן וכן משמע בבכ"ש ושע"ד