דברי נחמיה יורה דעה רמא

לבין כשאין הגוף בעין אלא שתובע דמי שוויי' אז אפי' למ"ד טוה"נ ממון לא חל התביעה כ"א על דמי שוויא אותה הטוה"נ בלבד כו' ולהריטב"א אין חילוק אלא כל שחל תביעה על הטוה"נ תובעה כאשר היא ועניינה היינו שיוחזר לו דמי שוויא הגוף שיתנו למי שירצה. ונרא' דלזה כוון ג"כ בתוס' רי"ד ע"ש במ"ש כיון דבר תשלומין נינהו חייב ליתן לו הפירות כאשר היו עכ"ל ונראה דזהו ע"ד הנ"ל). ולפ"ז נרויח דלא קשה מידי מה שהקשיתי לעיל לשיטת הריטב"א למה לא נאסר גבי נדרים גם למ"ד טוה"נ אינה ממון וכן גבי גניבה למה אינו משלם דמי אותה טוה"נ לכ"ע כו'. שהרי עתה אנו אומרי' שגם להריטב"א עיקר הפלוגת' היינו לענין אותה הטוה"נ אי חשובה כמו ממון או לאו דלמ"ד אינה ממון לא חשיב' אותה טוה"נ כלל ולכן לא חל תביעה ע"ז כלל גבי גניבה וכן גבי נדרים לא נאסר. (גם לשון משלם דמי טיבלו אתי שפיר קצת לפי הנ"ל. כיון שהתשלומין הוא מעין הטבל שגנב ממנו שהחולין שבו שייך לבעלים והתרומ"ע לכהן אלא שהבעלים נחשבי' תובעים על הכל כדלעיל). ועתה אבוא לענין הקודם דגבי קידושין לשיטת ריטב"א (והרמב"ם) וסיעתו שמקדש בגוף התרומה מאי מהני הא דאמר טוה"נ ממון אף אי נאמר דהרי זה (עפ"י דין) כאילו גוף התרומה שלו ממש (ודלא כנ"ל). כיון דסוף סוף למעשה ודאי דתצטרך היא ליתן גוף התרומה לכהן והרי כאן אונא' גדולה כו'. אך יש לכאור' לתרץ זה בב' אופנים א' דריטב"א וסיעתו יפרשו (דלא כרש"י אלא) כפי' השאלתות סוף פ' קרח הובא בס' המקנה דמיירי בשהיא כהנת כו' עי"ש. והב' דמיירי (בישראלית) שהודיע לה שזה תרומה שאין כאן אונא'. אלא שעדיין הדבר צריך תלמוד דאי כפי' השאלתות. לכאורה באמת קשה (על השאלתות) א"כ מה זה תלוי בפלוגת' אי טוה"נ ממון אף למ"ד אינה ממון תתקדש בגוף התרומה כיון שהיא כהנת ויכולה ליהנות לאכול תרומה (לפמ"ש המקנה שתתקדש לאחר שעה כו'). ואם כפי' הב' בשנודע לה שזה תרומה לכאורה א"כ ע"כ אינו מקדשה כ"א באותה טוה"נ שבה בלבד. והרי זה ע"ד פרש"י ור"ן. והרי הריטב"א כתב שמקדשה בגוף התרומה לא בטוה"נ שבה (ומלבד שא"כ יהי' קשה הקוש' דלעיל לשיטת ר"ן וסיעתו). אמנם נראה דיש קיום לב' הפי' הללו. ואתחיל בדברי השאלתו'. הנה לכאורה בפשיטות יש לומר דאף שהיא כהנת וגוף התרומה חשיבא ממון לגבי דידה. מ"מ כיון דאיהו ישראל וגוף התרומ' לאו דילי' הוא הרי מצדו לא נתן לה כלום מדילי'. אם לא מצד הטוה"נ שיש לו בה כו' (דלמ"ד הוי ממון נאמר כאילו הגוף שלו כו' כדלעיל). וע' תוס' גבי המקדש בחלקו (נ"ב) שהקשו מי גרע מע"מ שאדבר עליך לשלטון דמקודשת אעפ"י שלא נתן לה כלום אלא שעשה לה הנאה, ופי' הפנ"י בכוונתם מה שבאו ע"ז מע"מ שאדבר לשלטון. הוא לשלול דלא נימא דהא דאינה מקודשת הוא מצד דאיהו לא חסר מידי מדילי'. דאע"ג דגבי מנה והתקדשי לפלוני (ז') אמרי' דאע"ג דלא חסר מידי קנה לה. היינו משום דמ"מ זה הנותן בעבורו חסר מידי כו' משא"כ הכא שום אדם לא יהיב לה מדילי'. וע"ז באו מהא דע"מ שאדבר לשלטון דג"כ שום אדם לא חסר מידי ואפ"ה מקודשת. ובכוונת תירוצם של התוס' פי' בפנ"י וז"ל דשאני הכא דאיהי מטי הנאה לידה בשוה פרוטה משא"כ הכא עכ"ל. משמע דר"ל דגם בתירוצם נשאר הסברא דלא בעי' כלל שיהא איהו חסר מדילי' אלא דכאן (גם) איהי לא מטי לה הנאה בשוה פרוטה כו'. והוא תימה רבה בעיני דאם נניח דגבי המקדש בחלקו לא מטי הנאה לדידה כלום האיך הוי ס"ד דליהוי קידושין בכה"ג ומה הקשו ע"ז מע"מ שאדבר לשלטון הרי התם יש הנא' לדידה כאשר הזכירו התוס' בהדיא בקושייתם מי גרע כו' אלא שעשה לה הנאה כו'. וא"כ אין שום התחלה לקושייתם. ואי נימא דבקושייתם הוי סברי דגם כאן חשיב' מטי הנאה לדידה רק דבתירוצם נדו מזה וחידשו דכאן חשיבא לא מטי הנאה הרי הי' להם לפרש בתחילה מאי קסברי ובסוף מאי קסברי ואף בדברי הפנ"י אין שום רמז וטעם לומר דבתירוצם חידשו זה אלא כאילו הוא הנחה פשוטה דכאן לא מטי הנאה וא"כ תמוה כנ"ל. גם המעיין בתוס' יראה שדברי הפנ"י בתירוץ לא נזכר כלל בתוס' שום דבר מזה. אדרבה מפורש בדבריהם שעשה לה הנאה אלא שאינו יכול ליקח ממון כו' ואין להאריך שהדבר פשוט שאין תירוץ התוס' עד"ז. אלא ודאי נראה שהתוס' בין בקושייתם ובין בתירוצם ס"ל דהמקדש בחלקו חשיבה הנאה לדידה (ויתבאר בסמוך). אלא שבתירוצם דחו מה שרצו להוכיח מהא דע"מ שאדבר לשלטון דלא בעי' שיהא איהו נותן לה מדילי' כו' כנ"ל (בשם הפנ"י). וע"ז תירצו דלא דמי כו' ר"ל דהתם כיון דאיהו יכול ליטול שכר מדיבורו הרי זה כאילו נתן לה פרוטה מדילי' משא"כ הכא דממון גבוה הוא ואינו יכול ליקח ממון כו' הרי איהו לא נתן מדילי' כלום אעפ"י שלגבי דידה חשובה הנאה. ונמצא בתירוצם נשאר שאין הדבר תלוי בדידה לחוד אלא דאעפ"י שלגבי דידה שויא פרוטה לא מהני אלא בעי' שגם מצדו יהי' כאן נתינה מדילי'. ולכן ה"ה כאן גבי תרומה מצד גוף התרומה כשהיא ביד ישראל הרי זה כמו כהן המקדש בחלקו. דגם תרומה ביד ישראל לאו דילי' היא גוף התרומה. ולא מהני אעפ"י שהיא כהנת וחשיבה ממון לגבי דידה. (אך לכאורה צ"ע על התוס' למה חשיבה הנאה לגבי דידה במקדש בחלקו. הלא קדשי קדשים אינם נאכלים כ"א לזכרי כהונה. וגם ק"ק לישראלית עכ"פ אסור וראיתי בקול הרמז דמשמע לכאורה שר"ל מצד שמותרת להתחמם וליהנות משלהבת של הקדש מדאוריית' והוא דחוק ורחוק מכמה טעמים. ויותר נראה משום דבק"ק אף שהיא ישראלית הרי כשמקדשה הכהן בחלקו נעשית אשתו ושרי לה דק"ק נאכל לנשיהם. וכמ"ש הפנ"י שם בסוף דבריו. אלא שלכאורה צ"ע דבעודה ארוסה נראה דאסור מדרבנן עכ"פ ע' רמב"ם פ"ו מה' תרומו' ה"ג ע"ש דמשמע דקאי גם אחזה ושוק ודוחק לומר שהפ"י ר"ל שתאכל אח"כ כשתנשא לו. דמ"מ השתא מיהו לא חזיא לה (כמ"ש רשב"א בתשו' סי' תס"ב גבי נדרים). לכן נראה יותר לכאורה משום דמדסתם במתני' משמע אפי' היא ג"כ כהנת דודאי שרי לה ק"ק אפ"ה אינה מקודשת וע"ז קאי קושיית התוס'. ומיהו אכתי קשה דלמה לא נאמר גם לגבי דידה דממון גבוה הוא ולא שלה כלל כדרך דאמרי' הכי לגבי דידי'. ואולי לא אמרי' הכי אלא לגבי הכהן הראשון שהגיע לחלקו אבל כשאותו כהן מכר או נתן לכהן אחר שוב לגבי המקבל חשיבא כדידי' ולא ממון גבוה (ולכן תנן המקדש בחלקו דוקא ולא א' המקדש בחזה ושוק וכה"ג). וא"כ ה"ה לגבי האשה כהנית הניתן לה בקדושיה חשוב כדידה. ועפ"ז לכאורה יש לפרש דברי התירוץ שבתוס' שם שכתב אע"ג דאית בי' שוה פרוטה שיכול למוכרה לכהן מ"מ כיון שהוא ממון גבוה אינה מקודשת. ואינו מובן לכאורה הקושי' והתירוץ. דמאי ס"ד שיהי' מעלה במה שיכול לקבל פרוטה ע"י מכירה יותר מגוף הבשר. ולפי הנ"ל יש לומר דהוי ס"ד דכשימכור יהי' אותה פרוטה שיקבל חולין וא"כ אע"ג שגוף הבשר ממון גבוה מ"מ הרי יכול לקבל עבורה פרוטה שיהי' שייך לדידי' והרי זה כע"מ שאדבר לשלטון דאע"ג דגוף הדיבור אינו כלום מ"מ כיון שיכול לקבל שכר חשוב כשוה פרוטה לגבי דידי' כו'. וע"ז תירץ דמ"מ כיון שהוא ממון גבוה כו' ור"ל שגם אותו ממון שיקבל ממון גבוה הוא. והיינו כנ"ל דהבשר כשהגיע ליד הקונה יוצא מתורת ממון גבוה. ולכן חל דין ממון גבוה על הממון שמקבל בעדה. (ואפשר שצריך לקנות בעד המעות דבר מאכל דוקא ולאוכלו צלי ובחרדל כדין מתנת כהונה בחולין (קל"ב) והכא הקונה אינו מחויב לנהוג קדושה זו באותו בשר כו'). ועפ"ז יתורץ מה שהפנ"י תמה מאד על התירוץ איך פשיט' להו שיכול למכור כיון דממון גבוה הוא ומ"ש ממעשר שני דאינו יכול למכור (לר"מ דממון גבוה הוא) וכדתנן ספ"ק דמעשר שני. ולפי הנ"ל לא קשה מידי שהרי כתב הר"ש