דברי נחמיה יורה דעה רלח

צד הדוחק ע"ש. וקצת הי' נראה לפ"מ שהוכיח הנמ"י מהא דאמרי' כ"ש הלויני דמשמע דרך כ"ש הוא אבל דיניהם שוה א"כ גם לענין מ"ש התוס' ורא"ש לחלק בין פרהסיא או לא יש לומר דג"כ שוים הלוהו והלויני. אלא שיש לדחות דדוקא לענין גוף הדין גבי חצר גופ' דאיירינן בי' בגמ' משמע דרק כ"ש הוא ולדינא שוים. אבל לענין מ"ש התוס' ורא"ש להקל בדברים אחרים שפיר יש לומר דאין הלוהו והלויני שווים בזה. אמנם איך שיהי' עכ"פ אין ראי' להיפוך דאפי' לפי דעת הטוש"ע דבהלויני הוי א"ר ממש אין הכרח לשלא נאמר בזה אינו כ"א במילי דפרהסיא וזכר לדבר הסמ"ג פסק דגם בהלוהו הוי א"ר כהרמב"ם ועכ"ז סיים ע"ז דדוקא חצר שהיא פרהסיא כו' וכעין זה בהגמ'. גם הב"י בשו"ע בסי' קס"ו הביא גם דעת הרמב"ם דגם בהלוהו הוי אבק רבית ועכ"ז בסי' ק"ס ס"ז סתם כדעת התוס' ורא"ש לחלק בין פרהסיא כו'. א"כ גם בהלויני אף אי הוי א"ר ממש יש לומר דשרי באינו פרהסיא). ומ"ש כת"ר כדמוכח ממ"ש הרא"ש כו'. הרי הט"ז שם כתב דנדון דהרא"ש שאני (ויתבאר אי"ה). וכ"ש מ"ש כת"ר והרי הב"י למד מזה לאסור גם בע"מ ליתן כל מלאכה כו'. הרי הט"ז חולק ע"ז

ב ואשוב לטענה הב'. ואומר דבמחכת"ר אגב חורפיה ושיטפי' לא עיין שפיר דודאי אין כוונת הט"ז לחלק בין הנאה מרובה למועטת. כיון דקי"ל דגם בפחות מש"פ יש רבית משום ח"ש כמ"ש כת"ר ואיך נתקבל אצלו שיכווין הט"ז לזה. גם א"כ אין הבנה למ"ש דש"ה שטובה רבה היא לכהן כו' ע"כ שייך שפיר מצד הנותן טוה"נ כו' (פתח בכהן וסיים בנותן). ולמע"ל האי ע"כ שייך כו' אך למותר. או כך ה"ל לסיים ע"כ אעפ"י שאין הלוה חסר כו' וכן לבסוף מה זה שסיים ע"כ אין שם טוה"נ על הנותן כו'. גם הרי אותה טובה רבה שהכהן מקבל דהיינו התרומ' משמיא קזכו ליה ולאו של הלוה הוא. (וכ"ש מה שהוסיף כת"ר שלפ"ז יש לחלק בפשיטות בין אדם חשוב לאינו חשוב דבאדם חשוב הוי הנאה מרובה כו' לפ"ז גדר טובה רבה שבדברי הט"ז היינו שוה פרוטה והוא תמוה. גם א"כ הרי גם באומן ההיא הנאה דקאוגיר לי' לדידי' ע"כ יש בה ש"פ מדהוי שומר שכר משום זה ע' ש"ך ונ"מ בח"מ רסי' ש"ג. ולמה מתיר בזה הט"ז). א"ו כוונת הט"ז הוא עד"ז. דהב"י שמדמ' מלאכה לתרומה (לפי דעת הט"ז) היינו כיון דחזינן דגבי תרומה עם היות שודאי גוף התרומה לאו ממון של הלוה הוא ולא שייך לומר שמתחסר גוף התרומה. מ"מ מצד שיש לו בה טוה"נ במה שיכול ליתנה לכל כהן שירצה כשמתנה ע"מ שיתן לו תרומותיו. הרי חסר אותה טוה"נ ואסור (למר דאוריי' ולמר דרבנן). כמ"כ גבי מלאכה עם היות שגוף הממון שיתן בעד המלאכה לאו חסרון והפסד הוא ללוה. מ"מ נקרא מתחסר מצד שמפסיד אותה טוה"נ שיכול הי' ליתנה לכל מי שירצה. וע"ז כתב הט"ז דלא דמי דדוקא גבי תרומ' שגוף הדבר הוא טובה רבה לאותו כהן שיקבלה (אעפ"י שזה משולחן גבוה יהי' איך שיהי' טובה רבה היא עכ"פ). לכן גם הכח שיש להנותן ליתנה לכל כהן שירצה חל ע"ז שם טוה"נ עכ"פ דהיינו מה שבידו ובכחו לעשות ולהביא טובה רבה למי שירצה (משמיא עכ"פ) חשיב' הנאה סתם (הש"פ עכ"פ) לגבי דידי' וכשמאבדה ע"י שמתנה עם המלוה כו' הרי מתחסר הנאה זו עכ"פ. (וכמ"כ או כ"ש מצד המלוה עם היות שגוף התרומ' משמיא קא זכו לי' ולא בשל הלוה. מ"מ במה שמשתעבד הלוה ליתן לו ולא לאחרי' שייך לומר שמקבל הנאה (סתם עכ"פ) מיד הלוה ממש. וע"ד הא דאמרי אינשי חמרא למרי' וטיבות' לשקיי' בגמ' ס"פ החובל). משא"כ גבי מלאכה שגוף הממון שיקבל בעד מלאכתו לאו טובה רבה היא כלל דאף לפ"מ דמסיק דלגבי האומן המלוה חשיב' הנאה דהיינו במה דשביק כ"ע ואוגיר לדידי' מ"מ הרי הנאה מועטת היא בעצם. לכן אותו הכח שיש להלוה הנותן ליתן לכל מי שירצה לא חל ע"ז שם טוה"נ כלל. וכשמאבדה ומשתעבד ליתן להמלוה כל מלאכה אין בזה שום חסרון להלוה דגוף הממון שנותן בעד מלאכתו ודאי הי' צריך ליתן לכל מי שיעשה מלאכתו. ומה שבידו הי' לעשות טובה קטנה (הש"פ) לכל מי שירצה אינו שוה כלום. (ולכן לא מצינו דפליגי בגמ' אי טוה"נ ממון או לאו כ"א גבי תרומ' ע' עליהם. דהכוונה בזה דבר שגוף הממון אינו שלו כלל ושעכ"ז יכול לעשות טובה לכל מי שירצה בכל גוף הממון. ולא משכחת לה אלא כמו בתרומה (וצדקה) וכה"ג. ומ"מ יש לעיין בעיקר כוונת הפלוגת' ויתבאר אי"ה) ושיעור הלשון של הט"ז יתפרש בב' פנים. א' שכל עיקרו גם מתחי' לא בא לחלק כ"א מצד חסרון הלוה וז"ש ע"כ שייך מצד הנותן טוה"נ כו' דזה שביד הנותן לגרום ולהביא טובה רבה לכהן שירצה חשוב' טוה"נ (סתם עכ"פ). ולכן כשמשתעבד ליתן למלוה הרי חסר טוה"נ זו. ומשא"כ גבי מלאכה דלא חל שם טוה"נ על הנותן כנ"ל א"כ כשמשתעבד למלוה בזה לא חסר כלום. (אלא שלפ"ז לא אתי שפיר כ"כ מה שהקשה ע"ז מהא דאומן הוי ש"ש כו' עד שהוצרך לתרץ דמ"מ אין הלוה חסר הרי לפי הנ"ל גם מתחי' הי' עיקר החילוק במה שגבי מלאכה אין חסרון ללוה כו'. לכן נראה יותר כפי'). הב' שמתחילה לא להכי נחית ומ"ש מצד הנותן כו' הכי קאמר דגבי תרומ' הגם שגוף התרומ' משמיא זכו לי' ולא שייך לומר שמקבלה מהלוה עבור ההלואה. מ"מ כיון שטובה רבה היא כו' כנ"ל ע"כ חל מצד הנותן טוה"נ מטעם הנ"ל. ולכן על טוה"נ זו שייך לומר שהמלוה מקבל מהלוה ממש עבור ההלואה. ומשא"כ גבי מלאכה דאותו הכח שיש להנותן ליתן לכל מי שירצה אינה חשוב' טוה"נ כלל כנ"ל ע"כ אין המלוה מקבל כלום מהלוה בעד ההלואה דגוף המעות הוא בעד מלאכתו ולא חשיב טוה"נ כו'. וע"ז מקשה מהא דאומן הוי ש"ש בההיא הנאה כו' הרי דהא דאוגיר לדידי' ולא לאחר חשיב' הנא' (נוסף על שכר המלאכ') ותירץ דמ"מ לגבי הלוה אין זה חסרון כלום. והיינו מטעם הנ"ל דמה שבידו להביא הנאה קטנה (הש"פ) למי שירצה לא חשיב טוה"נ כלל לגבי הנותן. סוף דבר איך שיהי' עכ"פ מוכח מדברי הט"ז אלו דס"ל דכל שאין הלוה חסר כלום ליכא איסור רבית כלל ושרי אפי' להתנות ע"ז (ואין חילוק בזה אם יש להמלוה הנאה מרובה או מועטת כו'). וכ"ז דברים פשוטים אלא לפי שראיתי שגדול כמותו נטה מדרך הפשט לפע"ד הוצרכתי להאריך קצת

ד אך עם היות שכוונת הט"ז נראה ודאי כנ"ל (ולכן שפיר יש לתרץ דבריו שבסק"ח עפ"י שיטתו זו) אבל באמת יש להקשות עליו לכאור' דלדבריו הך דתרומ' נקרא זה חסר. והרי הרא"ש לא הביא הך דתרומ' כ"א לראי' ולדוגמ' לסברת הרמב"ן שכ' דבחצר דלא קיימ' לאגרא גם בהלויני ליכא רבית קצוצה (אפי' בגברא. דעביד למיגר) משום דזה נהנה וזה לא חסר לא הוי רבית כלל וע"ז כתב הרא"ש דה"ז דומה לכהן שהלוה לישראל ע"מ ליתן לו תרומ"ע למ"ד טוה"נ אינה ממון לא מפקינן כו' הרי בהדיא דהך דתרומה מיקרי זה לא חסר למ"ד טוה"נ אינה ממון עכ"פ. (ואדרב' מי נתלה במי כו' משמע דבזה פשיט' לי' דחשיב' לא חסר יותר מחצר דלא קיימ' לאגרא שיקר' בגמ' (דב"ק וכל הפוסקי' זה לא חסר). ולפע"ד יש לתרץ זה. וראיתי להאריך קצת דעם היות שבלא"ה לפה"נ אין הלכה כהט"ז (בגוף הדין דע"מ שיתן לו כל מלאכה) נגד בעלי השו"ע והסכמת הש"ך ושאר אחרוני'. מ"מ לפה"נ יהי' נ"מ ג"כ לדינים הללו וכדי להתלמד במ"א)

ה הנה יש להבין בכוונת הרא"ש במ"ש ה"ז דומה לכהן כו' למ"ד טוה"נ אינה ממון כו' אם ר"ל דכאן גבי חצר לכ"ע דומה לכהן לאותו מ"ד דטוה"נ אינה ממון. וכן משמע