דברי נחמיה יורה דעה רלז

להעמיס כן כוונתו. לחלק בין ליתן תרומ"ע דאוסר הרא"ש ז"ל. דהתם הרי הלוה אינו נהנה כלל והמלוה הוא שנהנה בלקיחת תרומ"ע. משא"כ במלאכה ס"ל להט"ז דהוי הנאת שניהם. שהרי צריך הוא הלוה לתקן מלאכתו. וניחא לי' שאין צריך לחזור אחר אומני'. ומדמה לי' הט"ז למוכר בזבינא מציעא דהוי הנאת שניהם שוה. ולשון הט"ז צריך תיקון לפ"ז)

כ"ז לפי מאי דפסיקא לי' להמחבר שע"ד (ואינו תח"י) בדעת הר"ן דס"ל דגם בנותן מתנה לאינו חשוב יש לו הנאה לנותן. וכן הבין גם במחה"ש סי' רכ"ז וע"כ דחק בכוונת המג"א ע"ש. אבל לענ"ד א"א לומר כן. דא"כ ליתסר במודר הנאה ליתן מתנה להנודר משום הך הנאה. ובמס' נדרים בכמה דוכתי משמע דשרי. ותו הא תנן בספ"ח דשביעית מרחץ שהוסקה בתבן ובקש ש"ש מותר לרחוץ כו' ואם מתחשב הוא ה"ז לא ירחץ. ופי' הראב"ד בה' שמיטה ויובל דבחנם איירי משום דאסור להשתכר בפירות שביעית ואם מתחשב הוא ה"ז כשכר. וכה"ג אמרי' בע"ז שלא בטובת ר"ג כו' ע"ש. מהתם נמי משמע דבאינו מחשב אין שום הנאה כלל להנותן. ע"כ נ"ל דהר"ן שכתב שגם באינו חשוב אית לי' הנאה היינו ללוי דס"ל כליו של מקנה. ולדידי' הוא דקאמר הש"ס בההיא הנאה כו' ע"ש. וצריך לחלק בין חליפין לקדושין. אבל לרב דפליג וס"ל כליו של קונה פליג נמי אהא. וס"ל דבכליו של מקנה אין שום הנאה להנותן. באינו חשוב. (והא ע"כ בלא"ה נמי צ"ל דפליגי בהא במתנה ע"מ להחזיר אי איכא הנאה להנותן כדמוכח מדברי הר"ן. א"כ טפי ניחא לומר דלרב אפי' במתנה גמורה אין כאן שום הנאה להנותן באינו חשוב). וא"כ לפי מאי דקי"ל כרב דכליו של קונה. מסקינן דאין שום הנאה להנותן באינו חשוב. וכן נראה מדברי הב"י שכתב בסי' ק"ץ בנותן מתנה כדי להקנות לא מהני אלא בחשוב. ומרא דהאי דינא הוא הר"ן ז"ל. ושאר פוסקים ס"ל אפי' כחשוב לא מהני גבי ממון כמ"ש הרשב"א והריטב"א בחידושיו לקדושין עי"ש. משמע דס"ל להב"י דגם להר"ן לפום הלכתא ס"ל בעינן אדם חשוב דוקא. וע"כ באינו חשוב אין כאן הנאה כלל ולא מהני גם בחליפין. וכן מוכח פשט הסוגי' דקדושין דקאמר וכן לממון לשיטת הר"ן דקאי גם אהך דינא דנתן ד' דינרין כו'. דודאי לא עדיפא ממון מקדושין. ובעינן גם בממון אדם חשוב דוקא. וכ"כ שם הר"ן בהדיא. ולא מהני מטעם חליפין. והרי הר"ן סבר דחליפין לא בעינן כלי דוקא. וכן מוכח מדאמרי' בגיטין (ט"ז) גבי ההיא אמתא כו' שקל כומתא שדי ביה. דלא קני' משום דבעינן כליו של קונה ע"ש משמע דללוי דבעי כליו של מקנה מהני כמ"ש התוס' והרא"ש התם. וע"כ צ"ל טעמא ג"כ כדאמר הש"ס במס' ב"מ ללוי משום בההיא הנאה כו'. דשייך גם לגבי אמתא ואפ"ה ס"ל לרב דלא מהני. וס"ל דלית לי' הנאה. והרי התם נתן לה הכומתא לגמרי. וע"כ צ"ל דס"ל לרב דבאינו חשוב אין כאן שום הנאה ופליג אלוי גם בהא. והכי קי"ל

והט"ז דכתב לענין קדושין דגם באינו חשוב יש הנאה אלא שאינו שוה פרוטה. אזיל לשיטתו שכתב בא"ע ר"ס כ"ז. גבי קדושין הואיל ואין כל אשה מתרצית להנשא לת"ח. צריכה שתאמר בהדיא שיש לה הנאה מזה לדעת הרמב"ם ז"ל ע"ש. ולענין קדושין שכ' אומרת שיש לה ויוצאת מכלל. וע"כ כתב הט"ז דמ"מ אינה מקודשת דההנאה של אינו חשוב אינו ש"פ. כדמוכח מדברי הר"ן ז"ל אליבי' דלוי דלדידי' כל אדם אית ליה הנאה. ואפ"ה מוכח דאין ש"פ. א"כ ה"ה לרב היכא דאומרת אית לה הנאה באינו חשוב. אין שוה פרוטה. וכן לענין חליפין אפשר אף באומר בההיא הנאה כו' לא מהני וצ"ע. אבל גבי רבית שאומר סתם על מנת שיקבל ממנו מתנה. ואינו מגלה דעתו בהדיא דאית ליה הנאה ה"ז מותר בודאי דסתם בנ"א לית להו הנאה

מיהו לעיקר הדין כבר נתבאר דלענין רבית אף שמגלה דעתו בפירוש דאית ליה הנאה מותר. שהרי משלם עבור הנאה זו ואין שייך לההלואה ואין לאסור אלא באדם חשוב כיון דמשתרשי לי' פרוטה שהי' צריך ליתן לסרסור לפייס את האדם חשוב כדי שיגיע לו הנאה זו. ואותה פרוטה אינו מרויח אלא בשביל ההלואה. ולפיכך אסור. משא"כ באינו חשוב. שאין צריך ליתן לסרסור לפייסו. וההנאה שמקבל זה מתנה. הרי גם השני מקבל. ולפיכך מותר

כ"ז לא נמנעתי להעלות מה שיש לעורר בזה. אף בדברים פשוטים הואיל ונ"מ לדינא. ומעכת"ר הרב הגאון המפורסם מו"ה נחמי' סג"ל יראה ויבחור לאסוקי שמעתתא בהלכה ברורה כיד ה' הטובה עליו

נאום מאיר ברלין חופ"ק מאהליב

תשובה להרב הנ"ל

א ראיתי מ"ש אהובי הה"ג חו"ב המ"ץ דק"ק מאהליב נ"י. והנה מה שתמה עלי דהתוס' והרא"ש שמחלקים בין פרהסיא או לא בדלא קיימא לאגרא. לא איירי כ"א בדלא הותנה כמו בהלוהו ודר בחצירו. אבל בדהותנה (וכמו הלויני ודור כו') הדבר פשוט לאסור אף באינו פרהסיא ובאינו מתחסר וכדמוכח ממ"ש הרא"ש בהלוהו ע"מ ליתן תרומות ומע"ש כו' לכאורה תמהני הלא גם אני העירותי שיש לומר כן אלא שכתבתי שמדברי הט"ז דססי' ק"ס (ודסי' קע"ב סק"י) מבואר דס"ל דגם להתנות שרי בכה"ג. והרי אנן אליב' דהט"ז קיימינן ולפה"נ שכת"ר בא עלי בב' טענות. א' שהחליט שהדבר פשוט לאיסור. ור"ל דע"כ להוציא דברי הט"ז דשם מפשוטן או אף לאוקמי בט"ס ולהגיהו בענין שלא יהא חולק ע"ד הפשוט. וכדמסיק כת"ר לבסוף שיש להעמיס בדברי הט"ז שכוונתו להסברא שהמציא כת"ר לחלק בין היכא דשניהם נהנים כו' והודה בעצמו שלשון הט"ז צריך תיקון לפ"ז. והטענה הב' שגם לפי פשטות דברי הט"ז אין הכוונה לחלק בהחלט בין מתחסר או לא. אלא שבדלא מתחסר מחלק בין הנאה מרובה למועטת. ושא"כ יש לחלק בפשיטות בין אדם חשוב לאינו חשוב. היינו לומר שבאדם חשוב חשיב' הנאה מרובה להנותן (ר"ל ש"פ) ובאינו חשוב הוי הנאה מועטת ובשניהם אין המקבל מתחסר כו'. וע"ז אומר דמ"ש שהדבר פשיט לאיסור איני יודע מנין. דאף שהתוס' והרא"ש אהלוהו קאי אין מזה הכרח לומר דבהלויני אין הדין כן. ובפרט לפי מה שהעלה בלח"מ רפ"ו וכן ב ד"ת שמ"ו ח"ג שהרא"ש ונ"י ס"ל בדעת רמב"ן (ורשב"א) דהלויני והלוהו שניהם שוים בדין דאינם א"ר ממש כ"א מיחזי כרבית ובדיעבד אין חייב להחזיר אפי' לצאת י"ש. א"כ ודאי יש מקום לומר דגם בהלויני אין איסור כלל כ"א במילי דפרהסיא. (וכדאסבר לן הרא"ש דאף שהתנה ואמר הלויני ודור אין ר"ל בשכר מעותיך אלא ר"ל כיון שבלא"ה אינו משכירו לאחרים כו'. א"כ יש לומר דאין בזה תורת רבית כלל דלאו אגר נטר הוא. וכדמשמע מהתחלת לשון רמב"ן שברא"ש שכתב ולא הוי רבית כלל אפי' בהלויני כו'. וכן לשון המלחמות לא שמענו תורת רבית במדת סדום כו'. וקצת יש להוכיח כן מדברי התוס' בתירוץ ב' שכתב לחלק בין דר בחצירו מדעתו לשלא מדעתו. ולפ"ז כתב דמתני' דאיירי מדעתו איירי בחצר דקיימ' לאגרא כו' ולמה לא כתב ג"כ דיש לומר דאיירי בהלויני ואפי' בלא קיימ' לאגרא. וע' בה"ת שמ"ו ח"ב סי' י' ובגד"ת שם ח"ג סי"ח) מזה משמע קצת בלא קיימ' לאגרא אין איסור אפי' בהלויני אם לא במילי דפרהסיא לתירוץ הא'). והגם שבס' מקור מ"ח נדחק להעמיס בדברי הרא"ש דס"ל דבהלוני הוי א"ר ממש כמ"ש הב"י ק נכון לדחוק כדי שלא יהא הטור כחולק על אביו בסתימות) אב בדברי הנמ"י נראה ודאי דקשה להעמיס כן בדבריו אפי' על