דברי נחמיה יורה דעה רלו

או לא, בחצר דלא קיימא לאגרא. היינו דוקא בלא התנה בשעת הלואה. כמו הלוהו ודר בחצירו. דבהא איירי התם. אבל התנה בשעת הלואתו הדבר פשוט לאסור אף באינו פרהסיא. ואפי' באינו מתחסר כיון שע"מ כן הלוהו. וכדמוכח ממ"ש הרא"ש ז"ל התם בהלוהו ע"מ ליתן תרומות ומע"ש דדייק מיני' הב"י בסי' ק"ס דהוי אבק רבית עי"ש. ובנתינת תומ"ע הרי הלוה אינו מתחסר כלל. והרי הב"י למד מדברי הרא"ש ז"ל לאסור גם בהלוהו ע"מ ליתן לו כל מלאכה שיבוא לידו. והתם וודאי אינו מתחסר כלל. וע"כ מוכח דבהתנה ועל תנאי זה מלוה לו. אסור אף בשאין הלוה מתחסר

איברא שהט"ז חלק שם אהמחבר ומתיר במלאכה. ולכאו' נראה שמחלק בין הנא' מרובה להנאה מועטת ע"ש. ובהנאה מועטת מתיר מפני שאין הלוה מתחסר. וא"כ יש מקום לומר דהנאה של אינו חשוב. חשיב הנאה מועטת (ע"ד שכתב במחה"ש או"ח סי' רכ"ז). וא"כ יש לחלק בפשיטות דמשו"ה אסור באדם חשוב. אעפ"י שגם התם אין הלוה מתחסר. משום דהנאת אדם חשוב. חשיב הנאה מרובה. ומדוקדק טפי על לשון הט"ז שדקדק לכתוב גבי אמור לפלוני כו' ששוה פרוטה כו'. אך חילוק זה בין הנאה מרובה למועט. אין לו על מה לסמוך. כיון דקי"ל דאסור אף הנאה של פחות מש"פ משום ח"ש. ובלא"ה תמה על דברי הט"ז התם. (ולהלן יתבאר בעז"ה ישוב להט"ז). וכן נראה עיקר לדינא. כל שהתנה בשעת הלואה לאסור אפי' הנא' מועטת אפי' אין הלוה מתחסר כלל. וכן מוכח מדברי הפוסקי' בחו"מ ר"ס ע"ב. לאסור במשכון בלא נכייתא. כשהתנה אף במשכון שאינו נפחת ולא עביד למיגר. וכן משמע מדברי רש"י התם שדחק לאוקמי' דוקא בנכייתא ע"ש ונראה לאסור אפי' במשכון להתראות ע"ד דאמרי' בב"מ (צ"ו) ובנדרים (לג) נזמים וטבעות להתראות בהן ועי"ש בר"ן ורא"ש. אם הלוה ע"מ כן אסור וא"כ נידון של הט"ז בהלוה ע"מ שתקבל ד' זוז אם חשיב הנאה אסור אף באינו מתחסר. וז"ב

מיהו אף אי יהבינן לי' למר. דאף בהתנה מותר בשאינו מתחסר. מ"מ אין ישובו מתחוור שפיר. מדאמרי' בב"ב פ"ק (י"ב). גבי חצר שאין בו דין חלוקה ס"ל לת"ק דאין כופין משום דמצי למימר במתנה לא ניחא לי דכתיב שונא מתנות יחי' ודין התם הוא אפי' באדם גרוע. ודרכו לקבל מתנות מכל אדם. מ"מ קרי זה חסר. ואע"ג דזה נהנה אין כופין. ואפי' לרשב"ג דפליג התם וס"ל דכופין. התם כדמפרש טעמא בסמ"ע סי' קע"א דכל שמגיע לו טובה ע"י קבלת מתנה של זה לא שייך שונא מתנות עי"ש. ודברי הסמ"ע מוכרחין דהא שמעינן לי' לרשב"ג נמי בפ' יש נוחלין (קל"ח) בצווח מעיקרא כ"ע לא פליגי ופרשב"ם התם משום שונא מתנות כו' ע"ש. אלמא דגם רשב"ג ס"ל דמקבל מתנה חוב הוא לו ויותר מזה דעת מוהרי"ו לפי שהבין הסמ"ע סי' קכ"ה ס"ג. דלרבי במתנה לעולם חוב הוא לו ע"ש. אלא שדבריו תמוהין כמו שתמה בקצה"ח שם. ועוד קשי' דידי' אדידי' שכתב דלהיש חולקים דסי' קע"א מהני. והא איהו מפרש כשאין זה נהנה בקבלת המתנה גם רשב"ג ס"ל דהוי חוב ע"ש. ואכמ"ל בזה והרשב"א בחידושיו לקדושין פ"ק (כ"ג) כתב דכל מתנה קרוי חוב משום שונא מתנות. אלא שיש בו גם זכות משום דממון נפשו של אדם מחמדתן ע"ש. מכ"ז מבואר דמקבל מתנה לעולם חשוב מתחסר. ואם הלוהו ע"מ כן. אמרי' שמתחסר לקבל ע"ע שונא מתנות כו' רק משום ההלואה. (ולפ"ז איפכא מסתברא דאדם חשוב לא מיקרי מתחסר. להפוסקי' כרשב"ג. כיון שזה נהנה בקבלת מתנה של זה ע"ד דאמרי' ר"פ א"ט כי הוו מזמני' לי' אזיל כו' אתיקורי כו' ע"ש. ומאי דאסבר לן הרב שיחי'. דאדם חשוב משו"ה נקרא מתחסר שעושה נגד רצונו ורגילותו. והיינו טעמא דמקדים שלום לאינו רגיל דחשיב רבית. אינו מחוור. דא"כ ל"ל אסמכת' נשך דבר לרבות רבית דברים מי נפיק מכל א"ר דאסור בזה נהנה וזה חסר. ואם רבית דברים אסור מדאוריי' כדמשמע מדברי הריב"ש סי' קט"ז. א"כ הוא גזה"כ. ואינו תלוי הטעם במתחסר כלל)

ויש מקום לישב דברי הט"ז עפמ"ש בתוס' הרא"ש דפ' המדיר הביאו בס' מחנה אפרים ה' נדרים. גבי מודר הנאה היכא דשניהם נהנים לא מיקרי הנאה ע"ש. ומה שהקשה בס' מחנ"א מהא דקי"ל דאינו מוכר ולוקח ממנו בזבינא מציעא י"ל דס"ל דפרש"י התם דאסור מפני שפעמי' זה מתהני ופעמי' זה ע"ש. וכן צ"ל בההיא דרוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה. ולפ"ז כ"ש לענין רבית דמותר כששניהם נהנים בשוה. משו"ה שרי באינו אדם חשוב כיון דשניהם מתהנים. אבל באדם חשוב שההנאה שוה פרוטה וודאי קרוי הנאה. אף שחבירו מתהני. וא"כ הר"ן דאיירי בחליפין דהדרי סודרא למרא כמ"ש הר"ן שם (ואמרינן בנדרים (מ"ח) דקני וע"מ להקנות הוא. מיהו התם קאי לפי מאי דקי"ל כליו של קונה. אבל למ"ד כליו של מקנה. ע"כ נותן לו להשתמש בהסודר מעט. ובזה מרווחין דברי הב"ח בסי' ק"ץ. ממה שהקשה עליו בס' קצה"ח שם). א"כ אין כאן שום הנאה להמקבל רק להנותן להכי מהני אפי' באינו חשוב. אבל הט"ז דע"כ מיירי בנותן לו לגמרי דבמתנה ע"מ להחזיר לפי מאי דקי"ל כרב. דכליו של קונה לא חשיב הנאה אף באדם חשוב במתנה ע"מ להחזיר כמ"ש הר"ן שם. וכ"כ הב"ח בסי' ק"ץ ע"ש. להכי בעי אדם חשוב דוקא

מיהו שנויא דחיקא היא. ותו דהא קיי"ל לאסור בנדרים אף הנאת שניהם. אך בלא"ה קושיא מעיקרא ליתא. ודברי הט"ז מרווחין בטעמן. דלגבי רבית פשוט דמותר בהנאת שניהם שוה. וא"כ באינו חשוב אף שהמלוה מתהני. מ"מ הרי נותן דמים להלוה עבור הנאתו. ומי גריע ממשכון בנכייתא דשרי אף בדבר מועט. לכל מר כדאית לי'. אף דהתם וודאי המלוה מתהני טובא. מ"מ חשבינן לי' הדמים שנותן עבור הפירות גם טובת הלוה. כדאסבר לן בתוס' ורא"ש בסוגיא דלא ישכור לו בפחות ע"ש. וכ"ש דשרי באינו חשוב. שישלם בכסף מלא עבור הנאתו. ובאדם חשוב הוא דאסור שצריך ליתן פרוטה לסרסור. כדי להשיג הנאה זו. צריך ליתן פרוטה לסרסור לפייס לאדם חשוב שיקבל המתנה. כדי שיגיע לו ההנאה. וא"כ עבור הלואה משתרשי ליה הך פרוטה. משא"כ באינו חשוב שאין צריך לשלם לסרסור להשיג הנאה זו. ועבור עצם ההנאה הרי משלם בכסף מלא לבד ההלואה לפיכך מותר משא"כ בחליפין. דעבור ההנאה עצמה. יכול להקנות כיון דלא בעינן שוה פרוטה בחליפין

והשתא אתי שפיר נמי מה שהתיר הרמ"א בסי' קע"ב ס"ד להלוות ע"מ שימכור לו הבית בשווי'. אע"ג דהוי הנאת שניהם ואסור במודר הנאה. דשאני גבי רבית. כיין דהוי הנאת שניהם שוה. גם בלא הלואה אין כאן דררא דרבית בשביל הלואה. ומתישבא נמי ברווחא הא שכתב הרמ"א בח"מ סי' ר"ד ס"י במקנה בהרווחת זמן המלוה דמהני גם במטלטלין לענין מי שפרע ע"ש שהקשה בס' קצה"ח דהא הוי מקח הנעשה באיסור. וכדאמרי' לגבי קדושין דאסור משום הערמת רבית ע"ש, ועפ"ז ניחא. דדוקא גבי רבית דאם לא הי' מרווח הזמן הי' צריך ליתן פרוטה עבור הקדושין ולא הי' מתקדש לו בלא"ה. הרי משתרשי לי' הך פרוטה בשביל הרווחת הזמן. משא"כ לענין מכר. הרי משלם בעד המקח כל שווי'. ואילו הי' מקנה בפרוטה. הי' מנכה אח"כ מדמי המקח. והשתא דאקנה בהנאת הרווחת הזמן אינו מנכה מהמכר. ומשלם בשלימות. א"כ לא משתרשי לי' מידי. ומה שמתהני בזבינא מציעא. בזה הנאת שניהם שוה. וכל שהנאת שניהם שוה וודאי מותר אף לענין רבית. (וגם בלשון הט"ז ס"ס ק"ס יש