דברי נחמיה יורה דעה רלד

משא"כ הכא כו'. וזהו שהרא"ה הסכים וכ' דאי משום הא לא איריא כו' דלשיטתו ליכא ק"ו משם. וממה שגם הוא כ' לעיל דצ"ז ב' דזהו הטענה לצלי כו' ל"ק דכ"כ לשיטתו דגם בש"א אמרינן חנ"נ. אבל להר"א י"ל דהטענה לצלי הוא רק משום דל"א חנ"נ בש"א כנ"ל והא דעל האמת לא הסכים להר"א הוא משום דס"ל דבמליחה ל"ש כלל ס' גם בשמן ובודאי גם בלא נודע כיון שאינו מפעפע כ"א כדי קליפה) וקו' הרשב"א הוא לפי שיטתו דהא דלא ניער כלל קאי גם במסקנא כו' ג' רש"י שפי' קלחת לפ"מ דמשמע מתו' ורא"ש (וכ"ה בהדיא במרד') שפי' כן מכח קושיות הר"א דנימא חנ"נ (וע"ד הנ"ל בשיטה א' דניבעי ס' נגד ח' הא') א"כ ס"ל לדינא גם בש"א ככל הנ"ל בשיטה א' לענין בב"ח (וכנ"ל שם לדידן. וגם בהא דניער ע"כ לומר דס"ל כנ"ל שם). ד' פי' הא' שבחה"ר (לרש"י) ולדינא ס"ל כנ"ל בשיטת הב' להר"א אלא דגם בבב"ח (וכן לדידן בש"א) דינא הכי. משום דכיון דא"י מחל"ח ל"ש חנ"נ דאין הנאסר כו'. ה' פי' הב' דחה"ר (לרש"י) והוא פי' א' דריטב"א לפמשנת"ל. ולדינא הגם דלפ"ז ס"ל לרש"י דהכל אסור לגמרי ולא מהני ס' גם בחתי' הא'. אבל זהו לשיטתו דפי' כר"י אבל בהא ודאי לא קי"ל כוותי'. ונשאר הפי' דיקולא סל כהר"א ומ"מ לדינא הכל כנ"ל לפי' א' שלו. אלא דלפי' א' משמע לי' דמיירי העובדא בנודע ולפי' ב' בלא נודע (ואפשר דהאי וא"נ שבחה"ר פי' כמו ואת"ל (או ואפי') והכל פי' א' ור"ל דבין אי מיירי בנודע ובין בלא נודע הכל לא יתכן כו'). אבל לדינא (לרבנן) הכל כנ"ל לפי' א'. ו' פי' הר"ן שעם היות שגם הוא פי' בטעמו דרש"י ע"ד פי' הב' דרשב"א ופי' א' דריטב"א. אבל הר"ן לא הזכיר כלל לא נודע ומשמע דס"ל דגם בנודע הדין נותן לשער ס' בכל הסל (לרבנן). וע"כ ס"ל לדינא כנ ל בשיט' א' בש"א אלא דאיהו דס"ל דגם בב"ח (וכמ"כ לדידן) דינא הכי (וא"כ לדידי' זה דומה לניער בתחילה דלקמן. וע"כ פי' ניער בתחי' כפשוטו ולא כנ"ל כו' והא דלדידי' גם בלא ניער כלל אמרינן חנ"נ (ולית לי' לכאורה הממ"נ שבתו') ית' אי"ה דיש לחלק. גם י"ל דאזיל לשיטתו דבמליחה ל"א כלל חנ"נ כו'). ז' התו' ורא"ש עצמם לפמשנת"נ ונראה דמספקא להו אי מפעפע מחל"ח ואז ס"ל דדינא הוא שיהיו מצטרפות הכל. וגם בבב"ח כנ"ל להר"ן או דאין מפעפע מחל"ח ואז דינא הוא דבעינן ס' באותה חתי' וא"ל חנ"נ ובמונן ס' נגד ח' א'. והספק הוא מצד פי' דיקולא אי קלחת אי סל כדלעיל. ח' פי' ב' דריטב"א דלאותה ח' ל"מ ס' ואחרו' א"צ רק קליפה במקום שנגע בח' א' והיינו דס"ל כהרא"ה שבר"ן פ' ג"ה וס"ל דמחל"ח אין מפעפע כו' כנ"ל. ט' לפ"מ דמ' מבד"ה דס"ל דבמליחה אין חילוק בין כחוש לשמן ואינו אסור רק כדי קליפה מחתיכה הח' כו'. (הגה' המחבר ומעתה יש לעיין בד' המרד' דספג"ה (סוף סי' תרע"ט ותר"פ). שתחי' כ' דמה שלא פרש"י סל הוא משום (קו' דהר"א) דחנ"נ ובעי' ס' חתי' כנגדה. והיינו כדיע' ג'. וע"כ כ' ומסברא זו דרש"י פ' הר"י מווינא כו'. והיינו דאעפ"י דס"ל דמפעפע מחל"ח. מ"מ אחרי' דאות' שבלעה תחי' חנ"נ (ודלא כהממ"נ שבתו'). (ולפ"ז מש"ש חלב דבוק כו' ע"כ לאו דוקא דבעובדא דדיקולא לא הי' דבוק). וא"כ צ"ע מ"ש אח"כ וכן הורה לו הר"ש כו' והטעם כו' דלפי טעם זה מ' דס"ל מעיקר הדין כדיע' א' הנ"ל. (כדעת הר"ן. או כהממ"נ דתו') ורק משום חששא דמסתמ' נמלח' לבדה תחי' (וזה אפשר דווקא כשהחלב דבוק). והרי בעובדא דדיקולא נפל החלב אחר שכבר נמלחו כולם בסל ומונחי' יחד. ול"ש חששא הנ"ל כלל. ועכ"ז מיאן רש"י לפרש סל. ודוחק לו' במ"ש ומסברא זו דרש"י היינו רק במאי דמ' מרש"י עכ"פ דאמרי' חנ"נ בש"א. (אבל לא בכל הדין שנשמע מפי'). (ולכן סיים ע"ז אבל הר"א פי' כו') דלמ"כ גם איך ולמה ינקוט רק פלגא דדינא מרש"י. לכן נ' דיותר יש לדחוק ולו' דמ"ש דמסתמ' החתי' נמלח' לצד מתחי' ר"ל שקיבל הטעם תחי' כו' ואולי יש איזה ט"ס באופן שהפי' כנ"ל. גם י"ל שטעם זה הוא מד' הר"ש. אבל הר"י שפ' מכח סברא דרש"י הוא כפשוטו דס"ל כדיע' הנ"ל. וראיתי בתשו' רמ"א ססי' צ"ה שהשיב למי שהקש' לו קו' הנ"ל. דמצינו לתרוצי דמ"ש והטעם כו' הם ד' הר"ש כו' וכנ"ל. ומסיק אבל האמת כי הכל ס' אחת. והוא תמוה לפע"ד דאיך שייך טעם זה בהא דדיקולא כנ"ל. וכל דבריו הולכי' כאילו מ"ש המרד' מסברא זו דרש"י כו' הי' ממ"ש (בשם) רש"י בענין איסור דבוק (גם בבישול). אבל הרי מבואר במרד' דקאי אהא דהוצרך רש"י לפרש דיקולא קלחת ולא סל. ובזה ל"ש כלל טעמ' דחששא הנ"ל (וע"ש בסי' קי"ג ש' י' דמבואר כן מד' השואל). וצ"ע. (ומש"ש דבלא"ה אין טעם לרש"י דממ"נ כו' והיינו הממ"נ שבתו'. אבל הרי לשיטת הר"ן וסיעתו גבי לא ניער כלל ע"כ לא ס"ל ממ"נ זה וית' אי"ה)

שאלה

י"א

(לסי' ק"ס) לאהו' בני חביבי מו"ה דובער נ"י. ע"ד מ"ש בשם חברך המופלג מו"ה דוד נ"י שהקשה על הט"ז יו"ד סי' ק"ס סק"ח. במה שכתב באומר מלוה ללוה אלוה לך מעות על מנת שתקבל ממני מתנה. דבאינו אדם חשוב אין איסור. דלמד זה מההיא דקדושין שם. ותמה ע"ז דהא כתב בההיא דקדושין דבלא אדם חשוב נמי הוי הנאה אלא שאינה שוה כסף. ולפי"ז קשה גבי ריבית דאף הנאה בעלמא אסור דגם ריבית דברים אסור. לא ליבעי אדם חשוב. הוטב בעיני וראוי לעמוד ע"ז. ונהי דמהא דרבית דברים הי' מקום לומר דמיירי בענין שיש בהנאה זו שוה פרוטה (ולכאורה בלא"ה ע"כ לומר כן לפ"ד ר"י שבטור רס"י קס"א דס"ל שאין רבית בפחות משוה פרוטה. והגם שמד' הר"ן דפ' נערה מבואר דר"י רק מדאורייתא קאמר. ודהא דרבית דברים הוא מדרבנן יש חולקים ע"ז). אבל הרי אנן קימ"ל כרמ"ה שם שגם בפחות מש"פ יש רבית. וע' ר"ן פ"ק דקדושין שכתב לחלק בין הא דגבי קידושין בעינן אדם חשוב וגבי חליפין למ"ד קונין בכליו של מקנה דבההיא הנאה כו'. לא בעינן אדם חשוב. משום דגבי קידושין בעינן ש"פ ע"כ בלא אדם חשוב אעפ"י שהיא נהנית קצת לא שוה פרוטה. אבל גבי חליפין דלא בעינן ש"פ ע"כ לא בעינן אדם חשוב. וא"כ כאן גבי רבית לפ"מ דקי"ל דלא בעינן ש"פ יש לדמותו לחליפין ולא לקידושין וכן ראיתי שהקשה בס' שער דיעה וכתב דאשתמיטתי' להט"ז דברי הר"ן הנ"ל. ואעפ"י שאח"כ כתב לקיים דינו של הט"ז עפ"מ שכתב להוכיח מדברי הר"ח שבר"ן שם דלא ס"ל כהר"ן הנ"ל אלא דבלא אדם חשוב לא הוי הנאה כלל. הרי הט"ז ודאי לא כוון לזה שהרי כתב אעפ"י שהיא נהנה כו' כעין דברי הר"ן הנ"ל. (וע' בס' מחצית השקל סי' רכ"ג סק"ח). ולתרץ דברי הט"ז לכאורה צ"ל דס"ל דאף דלפ"מ דקי"ל דלא בעינן ש"פ ברבית היינו דוקא כשנותן איזה דבר ממש. אבל בהנאה בעלמא י"ל דלכ"ע בעינן שיהי' אותה הנאה ש"פ עכ"פ. וכן ראיתי בס' מקור מ"ח סי"א שכתב בפשיטות דהא דרבית דברים היינו היכא שהי' נותן פרוטה עבור זה כו' עי"ש. ומשמע דאף לדידן דקי"ל כהרמ"ה קאמר הכי וכנ"ל. אבל גבי חליפין גם בהנאה בעלמא לא בעינן ש"פ כמבואר מדברי הר"ן הנ"ל. (והטעם לחלק י"ל בדוחק דגבי חליפין הא דלא בעינן ש"פ היינו משום דאין חליפין מתורת דמים כלל (ע' תוס' פ' הזהב מ"ז) ע"כ גם בהנאה בעלמא לא בעינן ש"פ משא"כ גבי רבית הטעם בפחות מש"פ (י"ל) משום דהוי כחצי שיעור כדמשמע בס' ח"ד רס"י קס"א וע' מ"ל רפ"ו מה' מלוה כו'

ועי"ל (והוא העיקר) עפמ"ש הרא"ש ושאר פוסקים בשם רמב"ן גבי הלוהו ודר בחצרו (ס"ד) דבחצרדלא קיימ'