דברי נחמיה יורה דעה רכח

טעם כעיקר משמע לכאורה דשוין הם. דמה דאיסור שנמחה בעי קרא שיהא חשיב' אכילה אינו ענין לענין טעם כעיקר שתלוי אי חשיב' כגוף האיסור אם לאו. ובפרט אחר שנתרבה שתי' כו'. ומ"מ הסברא מצד עצמו יכולה להתקיים בפליט' (וכש"כ שרה ענבים). מצד עצמו הרי אינם ממשות האיסור (ומ"ש בסה"ת שם דרוטבן היינו עיקר האיסור המחוי כו' ע"כ היינו רק נגד ציר כו' או די"ל בדאיכא שמנוני' מיירי כו') ולכן גם בנתערב בלח כמים הוי טעמו ולא ממשו. אבל חלב המחוי וכה"ג ודאי מצד עצמו ה"ז גוף האיסור (י"ל) אינו נק' טעמו ולא ממשו אלא כשבלוע בדבר גוש דוקא כו' כנ"ל שכן משמע מלשון הפוסקים

ח אך יש סתירה לזה מדברי הרשב"א שכתב ופי' טעם כעיקר כו' שנפלה טפת יין לתוך מים ואין בו מראה יין שאבד ממשו מחמת מיעוטו עכ"ל. הרי גם בתערובו' ממשות יין במים ס"ל דהוי טעם כעיקר ולכאורה ע"כ ס"ל דכל ל בלח חשיב' טעמו ולא ממשו. וטעמו וממשו לא משכחת כ"א בדבר גוש (כעיס') שנעשה הכל גוף א' ממש. (או יבש ביבש שנפרך לחתיכו' דקות ונתבשל כו'). אבל באמת לא זכיתי לעמוד על כוונתו מה זה שכתב שאבד ממשו מחמת מיעוטו הרי עכ"פ בנתערב בפחות מס' קיימינן ומה הפרש בזה בין לח ויבש. שביבש לא נאבד ממשו בס' ובלח אבד ממשו מה טעם יש בזה. והוא ז"ל כ"כ ג"כ בשם רמב"ן לקמן דתרתי בעינן טעמו וממשו כו' טעמו ולא ממשו כגון מין בשא"מ שאין ממש האיסור לא בעין ולא מעורב אלא שנתבטל לגמרי כגון טיפת יין שנפלה במים הרבה כו' כמו שכתבנו למעלה. ומלבד שאין מובן לי כלל מה ז"ש ולא מעורב כו' הרי מעורב הטיפה וע"כ בפחות מס' כנ"ל (ובשגם א"י איזה השיעור בזה לומר שאבד ממשו. וע"ד הפשוט כל יותר מרוב (או כזבכדא"פ) הכל נק' טעם כעיקר ולמה בטל כ"כ ממשות טיפה בב' טיפות). עוד זאת הרי רמב"ן כתב בהדיא לענין היתר מצטרף לאיסור דהיינו שנתערב ממשן בין באוכלין בין במשקין כו' הובא לעיל (ושנלקח מגמרא דנזיר כל רביעיות כו') הרי שגם בתערובות משקין (עד ס') חשיבי ממשן בשוה לתערובות אוכלין, הרי שאין חילוק בין לח ליבש. ולומר שיש חילוק בין טיפה א' ליותר ודאי אין סברא כלל כיון שבין כך ובין כך יש פחות מס' מים כנגדו. אם לא שנחלק בין תערובות יין במים (שמשוני' במראיתן ונאבד האודם במיעוטו) לשאר תערובות השוין במראיתן והוא דוחק גדול ואיה הרמז והשורש לזה. ובאמת א"י מאי בעי ומאין הוציא למנות מציאות זה בתוך פרטי מיני טעם כעיקר שהזכיר שם כגון שורה ענבים ובב"ח וגיעולי עכו"ם כו' שכולם נזכרו בגמרא ולאיזה ענין עירב הך טיפת יין בינייהו שלפי הנראה אין לזה רמז בגמרא להיות נק' טעם כעיקר. ולולא דמסתפינא הי' נראה לי אולי הוציא זה מדברי רמב"ן במלחמות דפרק ע"א שמנה שם בתוך המנויין מיני טעם כעיקר שבגמרא ועירב בתוכן ג"כ טיפת יין שנפלה לקדירה ובטל ממשה כו'. אבל הרמב"ן קאי שם אמה שהביא בהמ"א מירושלמי דפ"ב דערלה ופרק ג' מינין שהובא שם ברייתא יין שנפלה לקדירה ואכל ממנה כזית כו'. ולכן הביא מציאות זה ג"כ בתוך המנויין. ופשוט דמיירי שבהקדירה הי' דבר מאכל וכלשון דאכל ממנה כזית כו' (ובשגם דבמשקה הי' צ"ל ברביעית כו') וכולי האי ואולי ספר מוטעה נזדמן להרשב"א ז"ל שהי' כתוב בדברי הרמב"ן טיפת יין שנפלה למים. אבל איך שיהי' כיון שנתקבל זה להרשב"א ז"ל הלא דבר הוא ולא זכיתי למצוא דעת קדושים בזה. וכ"ש לפמ"ש הוא בשם התוספות דחל שבבשר הוי ממשו (ומסתמא גם בטיפת חלב כו') א"כ ודאי נראה דכש"כ לח בלח וצ"ל דלא סבירא לי' כהתוס' כנ"ל שמראש דבריו שכתב ונתן טעם הבשר בחלב וחלב בבשר משמע דלא כתוס'. אך ראיתי מה שכתב לעיל (דף מ"ג רע"ב) דאין גוף החלב נכנס בבשר כו' ח"כ נראה דגם בחלב סברתו כן וזה שכתב טעם הבשר כו' חלב כו' ובסברת התוס' כתב אפשר להיות ממשות של חלב כו' משמע דרק זה בינו לבין התוס'

ט אמנם לדינא נראה דהרשב"א יחיד בדבר ולא מצאתי כזאת בשום פוסק (ומה גם דאין נ"מ כיון שהוא ז"ל הסכי' למעשה דטעם כעיקר דאורייתא כו'. ויש לחפש אם נזכר ענין טעם כעיקר גבי יין נסך שנתערב במים וכעת לא מצאתי). שוב מצאתי בספר ח"ד סימן ק"ב סק"ד כתב בפשיטות גדול דטעמו ולא ממשו אינו כ"א בנבלע בדבר גוש ולא בלח בלח כו' ע"ש. אך בספר מ"כ ח"א פ"ב משמע בהדיא דס"ל לפרש"י שפירש חלב נמוח הוי טעמו ולא ממשו ולפי הנ"ל זהו דעת רוב הפוסקים) היינו גם בשנתערב בלח. ואף גם בדבר גוש שנתערב זה בזה כעין עיסה הכל הוי טעמו ולא ממשו ולכן הקשה שם אפרש"י הרבה מכותח ושכר המדי וכן מעיסת חטים ואורז. וגם דין גרמא ליה שנדחק הרבה מהו טעמו וממשו דלוקין עליו וס"ל דע"כ היינו בשהאיסור בעין ומכירו ובודאי הוא דחוק ורחוק כמשנת"ל דאיך שייך תערובות במכירו וכבר נתקשה הוא לפ"ז א"כ גם במין במינו לוקין ומה בא ר"י לאשמעינן כו' ע"ש. אבל לפי הנ"ל דאין כוונת רש"י (וכמו"כ רוב הפוסקים) כ"א בשנבלע חלב נמוח בדבר גוש. ומשא"כ לח בלח וה"ה (או כש"כ) גוש בגוש כעיסת חטים עם אורז הכל נק' טעמו וממשו א"ש ולא קשה מידי כל הקושי' שלו. והפ"מ בפתיחה לה"פ ח"ב פ"א אות א' ואות ט"ו ס"ל דלרש"י כל שנמחה האיסור נק' טעמו ולא ממשו. משמע אפי' בהיתר לח ולתרץ קושי' המ"כ מעיסת חטי' ואורז ס"ל לחלק בין לח בלח לבין יבש ביבש אפי' בכעין קמח בקמח וגם נילוש ונעשה גוף א' דזה נק' טעמו וממשו וכבר נתבאר שא"י שום חילוק בין לח בלח לבין כעין עיסה. גם מה שהביא מהפר"ח לחלק בין חלב נימוח לבין יין ודם וכה"ג כבר נתבאר בזה ג"כ דז"א. גם מ"ש בשם פר"ח דכל שבעין אפי' אינו מכירו הוי טעמו וממשו (ודלא כמ"כ). אמת שזה טוב לתרץ קושיות המ"כ מה בין טעמו וממשו דמין בשאינו מינו למין במינו כו'. אבל מציאות זה שיהי' האיסור בעין ואינו מכירו בתערובות מין בשאינו מינו הוא מציאות רחיק (שנתפרך כו' וכל כה"ג הו"ל לרש"י לפרש). אם וא בכעין עיסה דס"ל להפ"מ דזה ג"כ נק' האיסור בעין וכבר נתבאר דאינו מובן הפרש בין זה לבין לח בלח אלא מחוורתא כנ"ל. דלא נק' טעמו ולא ממשו כ"א בלח ואפי' כיין ודם) שנבלע ביבש. גם ראיתי במ"כ שם פ"ג עשה פלוגתא רחוקה בין רש"י לבין הר"ן דלר"ן אין נק' טעמו ולא ממשו כ"א בכעין פליט' והוסר האיסור. ונמשך אחריו בזה הפ"מ שם אות י"ד וסוף אות ט"ו בהחלט. וכבר נתבאר דלפע"ד זה אינו ועתה פקחתי עיני וראיתי בחידושי הר"ן בחולין שם מבואר בפירוש שגם הוא ס"ל שגם בשגוף החלב נבלע בבשר נק' טעם כעיקר. ועיין שם מבואר ככל דברי הנ"ל היינו הן במה שנתבאר שאין חילוק בין חלב נימוח לחלב (ויין וכה"ג). והן מ"ש שדוקא בשנבלע בדבר גוש. משא"כ לח בלח מבואר שם בהדיא שנק' טעמו וממשו. ועיין שם שכתב שיש ג' מינים בטעם כעיקר ונראה דהיינו כדלעיל שבנתערב ממשות כחלב נימוח וחלב וכה"ג אז בעינן דוקא בשנבלע כו' אבל בשאין שם כ"א פליט' לחלוחי' אז גם בשההיתר לח הוי טעמו ולא ממשו כו'. ונמצא עולה הכל כדלעיל. וממילא שיש לנו לומר שגם שאר פוסקים הנ"ל שכתבו דטעמו ולא ממשו היינו בשלא נתערב גוף האיסור כו' כוונתם ג"כ ע"ד המבואר בר"ן בחידושיו ובחיבורו) ובזה צדקו דברי הפ"ח שהשווה דעת רש"י ורמב"ן ורשב"א ור"ן לדיעה א' בפירוש טעמו ולא ממשו אלא שלא בחן דבריו כ"כ והעיקר נראה כנ"ל מאחר שהכל מפורש יוצא מחידושי הר"ן (וכבר נתבאר שזה ג"כ דעת התוס' וסה"ת והרא"ה