דברי נחמיה יורה דעה רכז

לפי שאין ממשו נראה (ובשרה פתו' ביין אעפ"י שמראית אדמומית היין נראה מ"מ אין הממשות נראה רק הגוון בלבד וכאילו הפת נתאדם). ומשא"כ תערובות לח בלח. הרי הממשות הוא גם מן האיסור עכ"פ ע"כ נקרא טעמו וממשו (וכמ"כ תערובות בדבר גוש כעיסה כו'). וכן משמע בהדיא מד' רמב"ן במלחמות פ' א"ע כשכתב לחלק בין טעם כעיקר לבין היתר מצטרף לאיסור כתב שכל היתר ואיסור שנתערב ממשו בין באוכלין בין במשקין כו'. הרי שתערובות משקין נקרא ממשו והרי כבר נתבאר דס"ל חלב נימוח וחלב וכה"ג נקרא טעם כעיקר אע"כ החילוק כנ"ל דמשקין במשקין היינו ממשו ולח הנבלע ביבש הוא טעם כעיקר. וכן מבואר מד' ריטב"א שכ' והיתר מצטרף כו' שיש שם ממשו מעורב ונבלל בהיתר יפה ונעשה גוף אחד כו' מובן דהיינו כמו לח בלח (או כמו עיסה כנ"ל) ובחלב נימוח נראה בהדי' דהוי טעם כעיקר אלא כנ"ל (וד' רמב"ן הנ"ל שכ' בין במשקין מקורן בגמ' דנזיר (ל"ח) כל רביעיות שבתורה כו' עי"ש בפרש"י). ואזכיר המקומות שנרא' שפי' טעם כעיקר הוא כנ"ל. בסה"ת סי' מ"ט ועתה אפרש דין דטעם כעיקר פרש"י דטעם האיסור שישנו בהיתר כו' עי"ש עד אין אסור אלא איסור שהוא בעין ולא טעם איסור נבלע במקום אחר הרי משמע כנ"ל דבעין הנאמר כאן בכ"פ אתי לאפוקי נבלע במקום אחר. והיינו שאז אינו נראה ממשו (בעין בפ"ע). ומעין זה בתוס' דע"ז חלב נימוח שנבלע לתוך הבשר וכ"ה עוד בכמה דוכתי. ובבד"ה להרא"ה (ד' ק"א סע"א) וטעם כעיקר כו' שנמחה שם ממשו של איסור. ואין מראה שלו ניכר כו'. נראה ג"כ כוונתו כנ"ל

ו אמנם הא ודאי נראה דאא"ל שאין ענין טעם כעיקר כ"א רק בכה"ג שנבלע במקום אחר כו'. דא"כ קשה טובא. הרי כל הפוסקים כתבו שהנ"מ בפלוגת' דטעם כעיקר הוא לענין נשפך המרק כו' והרי הפליטה שנפלט מהחתיכת איסור לתוך הרוטב לא שייך לומר שנבלע לתוך המים וכמ"ש התוס' ושאר פוסקים גבי הגעלה (דק"ח ע"ב) דבמים לא שייך לומר בליעה אלא שמתערב האיסור כו'. וא"כ הרי פליטת האיסור עם הרוטב ה"ז כתערובות לח בלח ועכ"ז אמרי' שנקרא טעם כעיקר. אלא שצ"ל דהא דאמרי' דבעי' שיהי' נבלע במקום אחר דוקא היינו בשנתערב גוף האיסור כחלב נימוח וכה"ג אבל בשאין כאן כ"א פליטה בלבד אפי' אינו נבלע במקום אחר אלא נתערב המיחל הנפלט בתוך המים נקרא טעם כעיקר והיינו לפי שזה המיחל הנפלט הרי מצד עצמו אינו ממשנת גוף האיסור ונקרא מצד עצמו טעסבלא עיקר (כנ"ל בשם ריטב"א ורשב"א וע' לקמן דז"א רק בציר). אלא מ"מ כשהוא בפ"ע נתרבה מריבוי דקראי הטמאים והנפש) וכשנתערב היינו טעם כעיקר דפליגי בי'. ור"ל גם כשנתערב בדבר לח כו'. אבל חלב נימוח וחלב וכה"ג שמצד עצמו הם ממשות גוף האיסור. אלא שמצד התערובות נקרא טעם כעיקר היינו דוקא כשנבלע במקום אחר שאז מצד שאין ממשו נראה נקרא ג"כ טעמו ולא ממשו אבל לח בלח שנעשים גוף אחד שממשות שניהם נראים נקרא טעמו וממשו. וסעד לדברי ממ"ש הרא"ה בבד"ה שם ובתרי גווני הוי טעמו ולא ממשו או שאין שם כלום מממשו של איסור כגון נזיר שורה ענבים שקורין בגמ' טעמו ולא ממשו או שנמחה שם ממשו ואין מראה שלו ניכר דהא בשר בחלב מדכרינן בגמ' בטעמו ולא ממשו, ונראה דר"ל כיון דחזינן שבגמ' נקרא הא דשורה ענבים במים טעמו ולא ממשו וגם בשר בחלב והרי אינם מסוג א' שמעינן דתרי גווני איכא בטעמו ולא ממשו. א' דוגמת שורה ענבים שזה נקרא טעמו ולא ממשו מצד שאין שם כלום ממשו (וה"ה פליטת האיסור שזהו כעין גיעולי עכו"ם שנקרא ג"כ בגמ' טעמו ולא ממשו) והב' דוגמת בשר בחלב שיש שם ממשות האיסור (והיינו דס"ל שגם מצד החלב שבבשר נקרא טעמו ולא ממשו וכנ"ל). ואעפ"כ נקרא טעמו ולא ממשו מצד שאין נראה שלו ניכר. והיינו שבלוע תוך הבשר כו' כנ"ל ונראה שזהו ג"כ מ"ש ריטב"א (בשמו) ומשכחת לה כגון שנפל שם ממשו כו' אלא שנימוח אח"כ (ור"ל שנבלע ואינו נראה כו' דזה נלמד מבשר בחלב שנזכר בגמ' כנ"ל) או שלא הי' שם כלל ממשו כו' כגון נזיר כו' וכגון גיעולי עכו"ם או שנפל חתיכה כו' (היינו פליטה כו'). והיינו התרי גווני שנזכר בבד"ה (אלא שהזכיר ג"כ נפל חתיכה כו' שזה כעין גיעולי עכו"ם שבגמ'. והרא"ה לא הזכירו שזה ג"כ כגוונא דנזיר שמצד עצמו נקרא טעם בלי עיקר כנ"ל)

ז והנה לכאורה עלה ע"ד שלפי דרך זה הי' ראוי שגם חלב נימוח יהי' נקרא טעם כעיקר מצד עצמו ויהי' נכלל בסוג א' דפליטה. שהרי שניהם נתרבו רק מריבויי דקראי הטמאים (והנפש). דהיינו צירן זהו פליטה ורוטבן היינו מיחוי. אך שוב עיינתי בתוס' (קי"ב) הנ"ל ובפרט בסה"ת סי' ס"ו ונראה מבואר שהגם ששניהם נתרבו מחד קרא אבל שני עניינים הם, דציר אילולי הריבוי הוי אמינא דזיעה בעלמא (וכציר דגים דקי"ל דהוי דרבנן) ואף ממשרת לא נלמד. (וצ"ל דגרוע גם משרה ענבים דהתם עכ"פ קולט הטעם היטב וציר גם טעמא ליכא כ"כ וצל"ע) רק אחר שנתרבה לאסור צירן אפשר שאוסר בתערובות מדין טעם כעיקר כו'. אבל רוטבן גם בלא ריבוי לא גרע עכ"פ מטעם כעיקר (והיינו ממש פליטה כו'. ע' מנ"י כלל כ' סק"ד). אלא דמ"מ צריך קרא דלא נימ' אין שתי' בכלל אכילה (בזה ע' תוס' דק"ך ד"ה לרבות השותה. ויתורץ ג"כ איך לא נלמד מטעם כעיקר דשרה ענבים אלא דיין שאני דאורחי' בשתי'). (וע' ראש יוסף דר"ל לענין מלקות דטעם כעיקר אין לוקין וצ"ע דלהרבה פוסקי' לוקין ועכ"פ בכדי אכילת פרס כו' גם לשון הבריי' לאסור רוטבן לא משמע כן אגב מש"ש ספק בדליכא רוב' אי חשיב' כבעיני' בריטב"א (צ"ח ב') מפורש דכשהאיסור רוב חשיב בעיני'). וכבר נתבאר דמסה"ת משמע דר"ל דטעם כעיקר הוי מוקמינן באיסור צלול (מעיקרא) כיין וחלב כו' (דבהם העיקר בשתי'). ומש"ש וחלב מהותך כו' כבר נתבאר מה שי"ל (בדוחק). (ולכאורה הי' נראה די"ל בע"א דטעם כעיקר י"ל בשבלוע באוכל דחשיבא כאכילת האיסור שוב מצאתי בס' ח"ד סי' ק"ה סק"ב כ"כ אך מה שהחליט כן על התוס' צ"ע דלא משמע כן ד"ה וקיפה כמשי"ת בסמוך). וכן הי' נראה מד' סה"ת גופ' דס"ל דקיפה שלהן באמת א"צ קרא דאי פירמא פשיטא (וס"ל כרש"י דפירמא לא נק' אלא הקופה כו') ואי תבלין היינו טעם כעיקר, וע"כ היינו דכיון דנבלע באוכל כאוכל דמי. אך א"כ אינו מובן מ"ש והא דקי"ל דטעם כעיקר כו'. גם מתו' דמסקי דגם קיפא צריך קרא למחוי כו' ובד"ה וקיפה כתבו דהכא י"ל קיפה בין פירמא בין תבלין משמע דגם תבלין חשיב כמחוי מצד שהאיסור הבלוע מחוי א"כ ע"כ צ"ל לכאורה דטעם כעיקר באיסור צלול כמסקנת סה"ת ואפשר דסה"ת מילתא דפסיקא נקיט דבאמת נראה שדבר זה תלוי בפלוגתא שבגמרא שבת (קמ"ד קמ"ה) אי משקה הבא לאוכל כאוכל דמי לכן לא כתב דקיפה צריך קרא מצד המיחוי דבאמת קי"ל כאוכל דמי (חולב לתוך הקדירה כו'). ומ"מ סיים דהא דקי"ל טעם כעיקר באיסור צלול דא"ש לכ"ע כו'. ומעתה לפ"ז נראה דרק ציר ענין אחר הוא וגרוע מטעם כעיקר (אפי' משרה ענבי') (אלא שמ"מ אחר שנתרבה כו' כנ"ל (וריטב"א ורשב"א) שמקשה מציר לטעם כעיקר דרך כש"כ הוא כו'. ומ"מ צ"ע דמשמע דמרוטבן לא קשי' לי' גם תירוצו לכאו' אינו עולה לרוטבן דמשמע דהיינו המעורב עם מים וכן משמע בסה"ת שכתב שם וכן רוטבן שבמים מהתך השמנוני'. ואולי ריטב"א ס"ל די"ל רוטבן היינו מיחל בלי מים או שהמיחל רוב ואולי דמש"ה סיים דכשהאיסור רוב הוי בעיני'. אבל אין לומר דס"ל דרוטבן חשיב ממשו ממש דודאי לא עדיף מחלב נימוח דס"ל דהוי בכלל טעם כעיקר כנ"ל). אבל כל עניני