דברי נחמיה יורה דעה רכו

אם איתא דהא דטעם כעיקר אינו כ"א באיסור שנמחה ונשתנה לא תירצו כלום. דהכל נשמע ממשרת. וזה ודאי דוחק גדול לומר דאילולי הריבויין הנ"ל אז הוי מוקמינן לטעם כעיקר דמשרת באיסור שלא נמחה או שלא היינו למדים כלל טעם כעיקר ממשרת אלא דרשא אחרינא דכל כה"ג ודאי ה"ל להתוס' לפרש. אלא ודאי דבאמת ענין טעם כעיקר הוא גם באיסור שלא נשתנה מכמו שהי' וכגון יין וחלב וכה"ג. ומצאתי בסה"ת סי' ס"ו שהביא ג"כ בשם מורו (מעין) דברי התוס' הללו דהטמאים לאסור רוטבן אתי לאשמעינן דמחוי כממש. וסיים וז"ל והא דקי"ל דטעם כעיקר ממשרת היינו טעם של איסור צלול כגון חלב ויי"נ וחלב מהותך דנפקא לו מנפש לרבות את השותה. ונראה דר"ל כנ"ל דהא דמחוי כממש לא הוי שמעינן לה ממשרת דהוי מוקמינן למשרת לטעם כעיקר באיסור צלול בלבד. ומ"ש ג"כ וחלב מהותך דנפקא לו מנפש כו' (אם אינו ט"ס) ע"כ ר"ל דעתה דנפ"ל מנפש דחלב מהותך ג"כ אסור ממילא גם זה בכלל טעם כעיקר כשנתערב. א"נ לפי דקאי אריבוי דהטמאים דכתיב גבי שרצים וגבי חלב הוי כתי' הנפש לרבות מיחוי חלב והטמאים לא הוי כתי' לכן כלל גם חלב מהותך כו' אלא שצ"ע דבד' ק"כ משמע דגם בלא הטמאים הי' נלמד מאינך אלא דה"א דבעי כזית כו'. ובלא"ה הרי עכ"פ עיקר הדין מפורש בסה"ת דטעם כעיקר שייך גם באיסור צלול כיין וחלב. ולפה"נ נמשך הכל למה שהתחיל לכתוב בשם מורו שהוא ר"י בעל התוס' כידוע (ובלא"ה ידוע שתרם מתרומיות מדותיו כו'). וא"כ ה"ז סותר בהדיא למ"ש הרשב"א בשם התוס' דחלב שבתוך הבשר נקרא ממשו (ואין לדחוק דמ"ש סה"ת טעם של איסור צלול כו' ר"ל טעמו של החלב ולא גוף החלב וכמו שעלה ע"ד הפר"ח לדחוק כן ברש"י עי"ש דא"כ ה"ז ג"כ כאיסור שנמחה וגרוע ממנו והדק"ל למה לי הטמאים). גם הרי באמת בסוגי' דטיפת חלב משמע בהדיא דמשום איסור החלב שבבשר נקרא טעמו ולא ממשו כמ"ש הפר"ח. ועוד בפ' ג' מינין (ל"ז) גבי שרה פתו ביין דפרכי' וכ"ת מאי למימרא כ' התוס' דאי טעם כעיקר אתי לאשמועינן בשאר איסור נמי הרי דס"ל להתוס' דיין שבפת נקרא טעם כעיקר. (אלא דלפ"ז צ"ע מ"ש שם בד"ה טעם כעיקר מנל' וא"ת דילמא לית לי' כו' וצ"ל דס"ל דקוש' הגמ' מנלי' ע"כ אשאר איסורי קאי שהרי בנזיר ודאי אית לי' מדמחייב בשרה פתו אלא דפריך אשאר איסורי' כיון שאינו נלמד מנזיר לכ"ע וע"ז הקשו שפיר דילמא לית לי' בשאר איסורי'), ויין דומה לחלב שלא נשתנה (וכן בפ' א"ע מ"ד) שפרש"י כן בד"ה מפת ויין למה ל"פ התו' כדרך דפליגי בע"ז)

ג אמנם הנה מ"ש הרשב"א בשם התוס' לפה"נ כוונתו אמ"ש התוס' בפ"ב דע"ז שם (ס"ז) ואם הגי' שלפנינו אמיתית נראה ברור שלא כיוונו כלל למ"ש הרשב"א בשמם. דז"ל ואין נראה מה שפרש"י חלב שנפל לתוך בשר דאפי' לפרש"י דטעם כעיקר לאו דאוריית' מודה בבשר בחלב דהוי דאורייתא כו' כדא' בשמעת' דטיפת חלב פ' כ"ה ועוד דהאוכל בשר בחלב אוכל ממשו של איסור כשאוכל הבשר כדאי' פ' כ"ה שם. ואם הי' הכוונה כמ"ש הרשב"א בשמם דמשום החלב שבתוך הבשר נקרא ממשו ה"ז רק מילי דסברא ומה זה שסיימו כדא' פ' כ"ה שם. ואיזה רמז יש לזה פ' כ"ה אדרבה שם אמרו סתמא דבשר בחלב הוי טעמו ולא ממשו. ובפרט שבאמת משמע שם דמשום טיפת החלב שבבשר נקרא כן וכנ"ל בשם הפר"ח. (גם הלשון שכתבו דהאוכל בשר בחלב כו' לא אתי שפיר לפ"ז אלא הל"ל דהאוכל החלב שבתוך הבשר אוכל ממשו של איסור). אלא נראה פשוט שכוונתם דבאיסור בשר בחלב האוכל הבשר (וה"ה החלב) אוכל ממשו של איסור מצד גוף הבשר שהרי שניהם הבשר והחלב נאסרים בשוה והאוכל כחצי זית בשר וחצי זית חלב חייב כדאי' בפ' כ"ה שם (ק"ח) וע"ז כיוונו במ"ש כדאי' פ' כ"ה (ומ"ש כשאוכל הבשר ה"ה כשאוכל החלב אלא לפי שקאי אחלב שנפל לתוך הבשר שבפרש"י כ' כן). ואי קשי' א"כ איך רצה אביי (וכן בפ' א"ע) ללמוד טעם כעיקר מבשר בחלב הרי שם הכל נקרא ממשו ז"א דאילולא דחשבי' טעם החלב שבבשר לעיקר לא היו נאסרים כלל ולכן שמעי' שפיר דטעם כעיקר. אבל אחר שנאסרו הכל נקרא ממשו של איסור וקושייתם לפרש"י הוא אעיקר דדינא דר' יוחנן דאמר אסור ואינו לוקה שמתחילה הקשו דבשר בחלב טעם כעיקר דאורייתא ולמה רק אסור שפי' מדרבנן. שוב הקשו דבבשר בחלב ראוי להיות אף לוקה דאחר שנאסרו הכל נקרא ממשו של איסור וכנ"ל. ולפי"ז אדרבה שמעינן מהתוס' דבשאר איסורים בכגוונא שפרש"י חלב שנפל כו' דהיינו איסור צלול מודו שנקרא טעם כעיקר. וע"כ צ"ל שהרשב"א אולי הי' לו גי' אחרת בתוס'. אבל כיון שבסה"ת בשם ר"י בעל התוס' מפורש דיין וחלב וכה"ג נקרא טעם כעיקר וכן מבואר מד' התוס' דפ' ג' מינין ודאי נראה שגי' שלנו עיקר ובפרט שכבר נתבאר שאין סברא כלל לחלק בין חלב לחלב נימוח איך יסתמו כ"כ ולחלק ביניהם בפשיטות בלי שום זכר טעם וסברא. וכ"ש בדבר שרש"י ורוב הפוסקים המסכימי' עמו ס"ל דאין חילוק כלל כנ"ל

ד ומעתה כיון שנתבאר שלכל הפוסקים (הללו) לא לבד טעם רוחני או פליטת האיסור נקרא טעם כעיקר אלא גם חלב נימוח ואף גם חלב ויין וכה"ג. א"כ יש להבין איך ולמה יקרא זה טעמו ולא ממשו כנ"ל. וכדי שעפ"ז נוכל לעמוד על גדר מציאות טעם כעיקר ובמה יבדל טעם כעיקר וטעמו ולא ממשו דפליגי בי'. מטעמו וממשו דלכ"ע לוקין עליו וע' פר"ח שם אחר שכ' דלהתוס' יש חילוק בין חלב נימוח שאינו בעין (שנשתנה) לבין חלב ויין כו' כ' ולרש"י כל איסור שאין ממשותו בעין טעמו מיקרי עכ"ל וזה ודאי אמו שכ"ה לשון רש"י בע"ז שאין ממשו בעין. וכ"ה בכל הפוסקים שטעם כעיקר היינו כשאין האיסור בעין. אבל אינו מובן מה הגדר והכוונה בזה. דענין בעין נאמר על כמה אופנים. לפעמים אתי לאפוקי פליטתו ולפעמים לאפוקי תערובתו. ולפעמים לאפוקי נשתנה ממשו כנ"ל. אבל כאן לפי הנ"ל דגם גוף חלב ויי וכה"ג שנתערב נקרא טעם כעיקר למה לא יקרא בעין דאין מצד התערובות הרי גם טעמו וממשו דר"י היינו ע"י תערובות (וראיתי בס' מ"כ ח"א פ"ב שהקשה על פרש"י דאי טעמו וממשו כשהאיסור בעין אפילו במין במינו נמי חייב בכזית בכדי אכילת פרס כשהאיסור בעין ומכירו כו' וע"ש עוד קוש' שמשמע מדבריו שטעמו וממשו היינו במכירו וכן משמע עוד שם פ"ד עי"ש במ"ש הסברא הא' של רש"י כו' עד בעין ומכירו ואיני יודע איך שייך תערובות במכירו. וגם לומר שכל שאינו מכירו הכל נקרא טעם כעיקר ודאי קשה טובא וכמ"ש הוא ג"כ. ובפר"ח (דט"ו ב') נזכר דרך אגב אעפ"י שאינו מכירו הוי טעמו וממשו כל שהוא בעין ולא נמחה. אבל אינו מובן כ"כ תוכן הכוונה מהו בעין ומהו נמחה. ואולי תערובות יבש ביבש (שנתבשל יחד דאל"כ ה"ז דרבנן כמ"ש סי' ק"ט) כגון חתיכות דקות עד שאינו ניכר בין זה לזה (אפי' במין בשאינו מינו ע' ש"ך ק"ט סק"ח בשם הטור). דמ"מ כל חתיכה מובדל כל מקום שהוא זה נקרא בעין. ומשא"כ בתערובות לח בלח שהכל נעשה גוף אחד זהו שאין האיסור בעין. אך לפ"ז גם בדבר גוש משכחת לה שנתערב ונעשה גוף אחד (וכמו עיסה וכה"ג מב' מינים) והוי נמי טעם כעיקר ואולי זהו נכלל ג"כ בלשון נמחה שבפר"ח וצ"ע ויתבאר אי"ה לדעת הרא"ש)

ה) אמנם הנלפע"ד מדברי הפוסקים שעם היות שכבר נתבאר שכל דבר לח נקרא טעם כעיקר. היינו דוקא כשנתערב בדבר גוש ונבלע בו דוקא דאז אין האיסור בעין שהרי אינו נראה כלל וכאילו אינו. וזה נקרא טעמו ולא ממשו