דברי נחמיה יורה דעה רכה

א לבאר ענין פי' טעם כעיקר במציאות. ע' חידושי הרשב"א וריטב"א ור"ן ושאר פוסקי'. ולכאור' הי' נראה מדברי הר"ן. ומעין זה בשאר פוסקים הנ"ל. דאין ענין טעם כעיקר כ"א בשלא נתערב כלל מממשו של איסור כ"א טעמו בלבד. והגם שזה ודאי א"ל שכוונתו בשלא נתערב שום לחלוחית מהאיסור כ"א כחו וטעמו הרוחני נקלט בההיתר. ושנאמר שעד"ז הוא ענין שרה ענבים במים דפ' א"ע. שלא נפלט מהענבים שום לחלוחית כלל. וכן משמע ממ"ש הרשב"א בחידושיו ובתוה"א ד"ק ע"ב אם שרה ענבים במים ונתנו טעם גדול כאילו נתערב בו רביעית יין כו'. וכ"ה במלחמות פ' א"ע ומעין זה בריטב"א כאן. ור"ל הגם דלכאורה בכה"ג שאין ממשות כלל לא שייך כזית או רביעית (בכדי אכילת פרס) לחייב מלקות ע"ז כ' דמ"מ כשיש טעם גדול כאילו כו' ג"כ ה"ז כאכל כזית כו'. ועפ"ז הי' מקום לומר דהר"ן שלא הזכיר חילוק דין כזית בכדי אכילת פרס גבי טעם כעיקר כדרך שהזכירו לעיל גבי נתערב גופו היינו משום דלא ס"ל הסבר' הנ"ל דמצד הטעם לבד כאילו יש שם כבכא"פ והי' מלקות (אף לר"ת) דזה באמת לכאורה סבר' דחוקה. ודיינו לומר שאסור מדאוריי' כחצי שיעור. אבל לא מלקות בדבר שאין בו שום ממשות כלל כ"א טעם רוחני. אבל זה ודאי אאל"כ שהרי גם הר"ן כתב החילוק בין ר"ת לרש"י בנפלה חתיכה נבילה ופלטה כו' ונשפך כו'. הרי שבפליטת לחלוחית נמי הוי דין טעם כעיקר. (והא דלא הזכיר הר"ן דין כבכא"פ לר"ת היינו או דגם בכה"ג לא שייך כזית כיון שאין כאן כ"א כעין זיעה כו' או לפי שהוא לא הזכיר תירוץ אהא דר"י אליב' דר"ת כ"א שאין בזה כ"א עשה כו'). וכ"ה בכה"פ אלא שזה לכאורה משמע דדוקא בכה"ג דפליטה שאינו כ"א איזה לחלוחית כעין זיעה בעלמ'. אבל דבר ממשי אף כעין דבר לח ונימוח ה"ז כנתערב גופו שכ' הר"ן (ושאר פוסקי' הנ"ל) דזהו טעמו וממשו דלכ"ע דאוריי'. ולפ"ז ס"ל כמ"ש הרשב"א בשם התוס' דחלב שנבלע בבשר הוי ממשי כו'. וכמ"כ לפ"ז גם חלב נימוח הוי ממשו. ודלא כרש"י ושאר פוסקי' ושוב ראיתי שכן החליט המ"כ וגם הפ"מ בפתיח' לה"פ. ויתבאר אי"ה). אך באמת גם זה אינו. שהרי הרשב"א כ' ג"כ כלשון הר"ן דפי' טעם כעיקר כגון שלא נתערב גופו כו'. וסיים וכן פרש"י והרי רש"י כ' בהדיא כגון חלב כו'. והגם שכבר כ' הב"י דע"כ מה דסיים הרשב"א לא קאי אמ"ש בשם התוס' כ"א אעיקרא דמילתא. אבל אם גם מ"ש הרשב"א בראש דבריו כגון שלא נתערב גופו כו' ר"ל דוקא בכעין פליטה הרי גם בעיקרא דמילתא אינו כפרש"י. (ומה גם דהרשב"א כ' וכגון טיפת יין כו' דלכאורה זה ודאי לא גרע מחלב נימוח. אלא שלפע"ד ד' הרשב"א במ"ש טיפת יין כו' צ"ע ויתבאר אי"ה). ועוד דהרשב"א כ' לראי' לר"ת מדאמרי' הטמאים לאסור צירן ורוטבן. הרי דגם לדבר שיש בו ממש קורא טעמו ולא ממשו. ומיהו לזה י"ל דהיינו משום דצירן הוא ג"כ כעין זיעה דמש"ה ציר דגים הוי דרבנן וכדאי' בגמ' (צט) שאני ציר דזיעה כו' וע' לקמן דציר גרע טפי מכל טעם כעיקר כו'). אע"כ דמ"ש שלא נתערב גופו לא אתי אלא לאפוקי כעין תערובות דבר גוש שגופו נרא' וניכר גם אחר שנתערב. אבל כעין חלב נימוח שנבלע בבשר וכה"ג שפיר נקרא טעם כעיקר ואף גם כמו חלב הנבלע בבשר אף שהביא בשם התוס' דהוי כממשו איהו לא' ס"ל הכי אלא כדמשמע מראש דבריו שכ' כגון בשר כו' ונתן טעם הבשר בחלב וחלב בבשר. וז"ש הב"י דמ"ש וכן פרש"י אעיקרא דמילתא קאי ור"ל דעיקר דברי הרשב"א הם שלא כדעת התוס' (או שיש חילוק בין חלב לחלב נימוח ויתבאר אי"ה). גם הריטב"א כ' ופי' טעם כעיקר הוא כשאין בה ממשו של איסור כו' כפי' רש"י כו' כגון שנפל ממשות של איסור דכדי אכילת פרס אלא שנימוח אח"כ כו' הרי בהדיא דס"ל כפרש"י ועכ"ז כ' בראש דבריו שפי' טעם כעיקר כשאין בה ממשו כו'. ובאמת כולם נמשכו אחר דברי הרמב"ן במלחמות פ' א"ע שכ' כלל הדברים טעם כעיקר כשאין שם ממשות של איסור כגון בשר בחלב כו'. והרי מ"מ כ' הריטב"א דהיינו גם בשנפל ממשות ונימוח כנ"ל וסיים מפי חורי בשם רבו רמב"ן ז"ל. וכ"ה באמת בבדק הבית להרא"ה (רבו דריטבא) בשם רמב"ן דבתרי גווני כו' או שאין שם כלום ממשות כגון נזיר ששרה ענבים במים כו' או שנמחה שם ממשות של איסור כו' הרי אף דכולם ס"ל כרש"י דאיסור נימוח נקרא טעם כעיקר. (ונרא' דז"ש רמב"ן כגון בשר בחלב סתמא משמע דגם החלב שבבשר נקרא טכ"ע) ועכ"ז כ' כולם הלשון דפי' טעם כעיקר הוא בשאין שם ממשות אלא טעמ' בלבד. א"כ גם הר"ן אעפ"י שכ' דטעם כעיקר הוא בשלא נתערב ממשו יש לנו לומר דכוונתו ג"כ ע"ד הנ"ל אעפ"י שלא פירש בדבריו שגם בשהאיסור נימוח נכלל בזה ילמד סתום מן המפורש ואין לנו לעשות פלוגתא בחנם. בפרט שאיך לא יביא כלל דעת רש"י ורמב"ן ורשב"א וסיעתם. (אלא שלשון רמב"ן וריטב"א מתוקנים יותר שכ' בשאין שם ממשו דיש לפרשו דעתה אחר שנתערבו נימוח כו' ומשא"כ לשון ר"ן וגם לשון רשב"א שכ' בשלא נתערב גופו וממשו משמע לכאורה דקאי אשעת התערובות כו'. מ"מ אין זה דקדוק כ"כ

ב אלא שמעתה ראוי לעיין למה ואיזה צד יקרא איסור הנימוח כחלב (יחלב) טעמו ולא ממשו. ובפרט בלשון הפוסקי' הנ"ל שכ' בשאין שם גופי או ממשי כי'. הרי יש כאן גוף ממשות חלב. ומה בין גוף קרוש וגוש לגוף נימוח ולח לכאורה הכל הוא ממשות עכ"פ וגוף איסור. אך תחילה יש לבאר במה שברשב"א נמצא קצת סתירה להנ"ל היינו מ"ש בשם התוס' דחלב בבשר יקרא ממשות כנ"ל. (וגם מ"ש דטיפת יין במים הרבה נקרא טעם כעיקר יש לעיין). דלכאור' משמע שהתוס' חולקים באמת על עיקר פי' הנ"ל. וס"ל דלא נקרא טעם כעיקר כ"א בכעין פליטת טעם בשר בחלב דוקא שהיא כעין זיעה בעלמ' כנ"ל. אבל בכעין חלב נימוח הוי ממשות. אבל באמת אא"ל כן שהרי התוס' בע"ז כ' בהדיא דחלב נימוח הוי טעם כעיקר ואינם חולקים כ"א אמ"ש רש"י חלב שנפל לתוך בשר עי"ש. וצ"ע באמת מאי החילוק ביניהם ולכאורה צ"ל שהחילוק הוא שחלב נימוח נשתנה מכמו שהי' מתחילתו ומשא"כ חלב הרי בעינו כשהי'. ושוב ראיתי בפר"ח א"ח רסי' תמ"ב תירץ כן להתוס'. אך עם היות שזה אמת שאיסור שנשתנה ונימוח יש סברא לומר שהוקל איסורי' מכמו שהי' בהווייתו אבל שיהי' זה פי' טעמו ולא ממשו וטעם כעיקר לא נראה. דא"כ גם בלי תערובות נאמר שכל שנימוח יהי' תלוי בפלוגת' הטעם כעיקר. וזה ודאי אינו. וכמ"ש הרשב"א וריטב"א ור"ן בחידושיו מהא דהטמאים לאסור צירן ורוטבן. וה"ה (וכ"ש) חלב נימוח וכדאמרי' המחה את החלב וגמאו חייב (פ' העוה"ר דק"כ ע"א). ולכאורה י"ל דאדרבה כיון דהא דהמחה את החלב וכן הא דצירן ולפי' מריבוי דקראי שם בגמ' א"כ חזינן דעכ"פ קילי איסורייהו וע' ברשב"א וריטב"א הנ"ל דהוי ס"ד דהיינו טעם כעיקר (והיינו שהציר הוא טעם בלא עיקר ע' ריטב"א) אלא שדחו דהיינו בעינייהו. א"כ י"ל דהפלוגת' דטעם כעיקר היינו בכה"ג וגם ע"י תערובות. וכדאשכחן בכמה דוכתי. דבכה"ג בעינן תרי קראי וכמו בפ' א"ע (מ"ג). מקצתו מניין כו' עירובו מניין כו' ע' תוס' דנזיר דל"ח רע"א

אבל באמת מלבד שזה נראה דוחק שלפ"ז הסוגי' דטעם כעיקר סמוך אהא דהמחה את החלב וצירן ורוטבן הנ"ל כיון דלא משכחת טעם כעיקר כ"א באיסור שנמחה שנתרבה מריבוי דקראי הנ"ל. עוד זאת דהתוס' פ' כ"ה (קי"ב סע"ב) הקשו למה לי קרא דהטמאים לרבות רוטבן וקיפ' שלהן תיפוק לי' ממשרת ליתן טעם כעיקר ותירצו דאיצטרך לאשמעינן דמחוי כממש כו'. (וכ"ה בתוס' דבכורו' ד"ו ע"ב). והשתא