דברי נחמיה יורה דעה רכד

קמיבעי לי טובא. דמדעת הפוסקים הנ"ל משמע שלא הוצרכו לטעמא דכל ב' אותיות הוי חילול בפ"ע. אלא לדין המומר. אבל בהא דנעשו העדים פסולים באותה מעשה י"ל דא"צ לטעם הנ"ל (וכמו להאו' דבמומר בעי רגיל ג"פ דוקא. דודאי ז"א אלא גבי מומר ולא לענין פיסולי עדות שבודאי נעשו רשעים בפ"א כו'. ה"ה אותן האומרים דבאותה מעשה לא נעשה מומר. ג"כ לא נלמד מזה לפסולי עדות כו'. ולכאו' יש להביא ראיה לזה. כמו מהא דפלוני רבעני לרצוני (יבמות כה. סנהדרין ט' ב') דלרב יוסף רשע הוא כו' ורבא ל"פ אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו כו' ופלגי' דיבורי' כו'. אבל בלא"ה לכ"ע נעשה רשע באותה מעשה. ולכאורה י"ל דזה יש לדחות קצת ולומר דאף בשעת אות' מעשה עדיין לא נעשה רשע מ"מ אח"כ בשעת הגדת עדות זו כבר נעשה רשע וקי"ל דבעי' גבי עדות תחילתו וסופו בכשרו' כדאי' ב"ב קכ"ח) וטוש"ע ח"מ סי' ל"ג סי"ג. מ"מ הרי כתב התו' שם (ביבמות וסנה') דגם לענין הא דאי' במכות ד"ו ע"א נרבע יציל כו' ג"כ היינו בנרבע לרצונו ומשום שנעשה רשע והתם לא בא להעיד אלא משום שבשעת ראי' ה"ז פסול ע' תוס' במכו' שם ד"ה שמואל. ועוד יש להביא ראיה לכאורה מהא דאי' בב"ק (ע"ג) דלמ"ד עד זומם למפרע הוא נפסל. אי אסהיד אגניבה ואטביחה תוך כ"ד (למ"ד דכד"ד) כי איתזום אטביח' איתזום גם אגניבה דאיגלאי למפרע דפסול הי' כו'. ועוד ראי' ממה שנתקשו התו' בכ"ד מהם בב"מ (ע"ב א') וכל הראשונים בהא דשט"ח המוקדמי' פסולי' (וכן בשטר שיש בו רבית) דמשמע דרק משום קנסא או משום גזירה כו' ולמה לא משום דהעדים נעשו פסולים שחתמו שקר כו' והרבה תירוצים שוני' נאמרו לאוקמ' בגוונא דאינם נפסלים. והכי קי"ל בח"מ סי' מ"ג ס"ח דאם הקדימו בכוונה אין גובין אפי' מב"ח דהעדי' פסולים כו' ועש"ך שם סק"כ דהרבה פוסקים ס"ל כן. וע' לח"מ רפכ"ג מה' מלוה דגם הרמב"ם בפיה"מ פ"י דשביעית כיון לזה ע"ש (וע"ד קושייתו עש"ך סקט"ו תיר' לזה. אמנם כן ראיתי שכבר דיברו בענין זה קדמונינו ז"ל. וקצה"ח סי' נ"ב פלפל בזה וס"ל כס' כת"ר ורוצה לתרץ ולדחות עפ"ז הקו' שנתקשו כל הראשונים כנ"ל. אך בס' נ"מ שם השיג עליו וס"ל דלא דמי פסול עדות למומר כו' ע' עליהם ואכמ"ל

שאלה ט מאדמו"ר הגאון ה"ר מ"מ נבג"מ מלובאוויץ

לסי פ"ג בדבר דגים הנקראים שאייטרע. שהתירו הרב מוהר"י אייזיק מהאמליע והרה"ג מוה' אליעזר לנדא. ואדמו"ר הגאון מוהרמ"ם ז"ל דעתו להחמיר ותוכן טעמו לאסור. כי קשקשת דתרגומו קילפין היינו כגלד הצפורן כמ"ש הרמב"ן בחומש. וא"כ מסמורות אלו אף שנקלפין אינו נקרא קשקשת וקליפות סתם. רק קליפות שיש להם שם לווי. ובכ"מ אמרי' ולא שם לווי. גבי כופשני צוצייני חולין ס"ב. ומה מים שאין להם שם לווי. פ"ו דמכשירין משנה ד' בר"מ ור"ש ורע"ב. ודבש דתמרים אע"ג דבתורה נקרא דבש סתם אינו מכשיר כיון שבלשון בני אדם אינו נקרא בלי שם לווי וכש"כ מסמורים הנקלפין הנ"ל בלשון בני אדם לא יהיו נקרא כקליפין הידועים. ולא דמי להדס דעץ עבות כולל ודאי גם אסא מצרא' בלי ספק. ע' ח"ץ סי' קס"א. ובקשקשת אין לומר כן דכולל ודאי גם מסמורים הנקלפים ואדרבה משמע להיפך וא"כ תפשת מועט תפשת. וע' בכורות ז' מענין דבש הגזין שיש לו שם לווי דאסור לר' יעקב אע"ג דבפסוק לא כתיב דבש ויש להביא ראיה לזה. ומהתוס' פ"ק דתולין כ"ג מענין קשקשת המסככך יערוך ערך פנתה אין סתיר' לנגד אדרבה כו' ע' גבי מסוכסכת. (וגוף הכ"י של אדמו"ר אין כעת אצלנו)

תשובה לכאורה ודאי ראוי להטות לחומרא בדאורייתא (וכדאי' בירושלמי לא ביש לי כו') בפרט בדבר שפשט לאיסור בכל ישראל. והבא להתיר עליו הראי'. לכן יותר נקל לדחות ולהטיל ספק בראיות שלו. אבל שיהי' תשובה נוצחת לאיסור שלא יהי' באפשר להשיב ע"ז מסופק אני. וגם במ"ש כ"ק יש לפקפק. א' מאן נוכח דלא נקרא קליפות סתם. ב' אף אם נקרא קליפות סאטריי' איני יודע אם כה"ג חשיב לווי. דא"כ אף אנו נאמר דקשקשת דכל דגים לא נקראו סתמא (כ"א שאלעחץ פון פיש). (ובדבש הגזין כבר נתקשה הב"י דלא שייך שם כלל ולא ענין שם לווי וצ"ל משום דנקרא שם הטמא עליו כו' כמ"ש עי' הגמ"י וכה"ג) וכן ממשקין המכשירין דילפי' ממה שפרט מים. לכאורה אין ראי' כו', ג' דכאן בקשקשת בין לפי' רמב"ן בין לפי' התוס' אינו שם העצם לומר דשמא גרים כ"א שם התואר והפעולה משמעות ענין. ולפמ"ש הח"ץ משמע דבכה"ג אין לחוש לשם לווי. ד' דלא ברירא לי אם בכל דוכת' אמרי' ולא שם לווי. ולכאורה הא דאמרי' שה ואפי' מקצת שה וכה"ג סתירה לזה ועכ"פ נראה דאין לדמות מילתא למילתא כ"א מה שאמרו חכמים (וכמ"ש התוס' גבי מקצת שה בחולין דפ"ח וכמה דוכתי. רק מתוס' סוכה די"ג לא משמע כן. אך בלא"ה דבריהם שם אינם מובנים לי דדילמא שם ג"כ לא נשתנה שמו קודם מ"ת. ולכאו' לאביי ודאי נמסר רק לחכמים שיודעים אם נשתנה קודם מ"ת. ורבא אולי לא פליג בהא). ובלא"ה ד' כת"ר צריכי' ביאור דמה נתחדש מד' רמב"ן (ולכאורה צפורן דבוקה כו') נם הרי הרמב"ן התיר אשטוריין כו'. וצ"ל שקשקשי' אחרים מצא בבדיקתו וכן צ"ל להשמש צדקה. (עוד מצאנו שכ' בזה מעט. ומסכים ג"כ להחמיר. וז"ל)

ולפה"נ עיקר יסודו. דמש"ש המק"מ (וממה שנסתפקו הקדמונים באישטוריין) נלמד דאותן הקבועים באישטוריין אינם קשקשי' כלל. והקשקשים שמצא בו הרמב"ן ע"י בדיקה במים כו' ע"כ היינו קשקשים אחרים. ואנו אין אנו בקיאים בבדיקה זו וכיוצא בה כלל. לכן אף שלא הכניס א"ע בספק שנסתפקו הקדמונים באישטוריין מאחר דסוגיין דעלמ' כהרמב"ן כו'. מ"מ דוקא אותו מין הידוע במסורות שהוא הוא הנקרא אישטוריין. אבל אחרים הדומים להם לפי ראות עינינו אין להתירם כלל (אף לרמב"ן). שהרי לעינינו אין בהם קשקשים גלוים ומאחר שאותן הבליטות לאו קשקשים נינהו). ובבדיקה אין אנו בקיאים כהרמב"ן ז"ל. שיש בה ספיקות רבות. (ומ"ש בנו של הנו"ב מה"ת סי' כ"ט על בעל שמ"צ דדבריו סותרים זא"ז ולאו רישי' סיפי' כו'. זה גרם לו שלא העתיק מ"ש דמד המק"מ נלמד כו' כנ"ל. וחושב שגם להש"צ הבדיקה דרמב"ן הי' על אותן הקבועים ובולטי' באישטוריין. ולאלו אף אנו ים לנו עינים לראות ולבחון שנקלפין ע"י השרי' כו'. גם מ"ש עלי שבעצמו סיים שכ' בלי עוין כלל כו'. ז"א כ"א שהי' מאסף כו היינו בכתב. אבל בעצמו ודאי עיין היטב כדסיים שקריתי ושנית כו' ע"ש)

ומעתה לפה"נ י"ל דגם אם יתאמת דהשאייטרע הוא הוא עצמו המין הנקרא אישטוריין. עכ"ז במקום שנהג בו איסור אין להתיר. חדא שהרי עכ"פ גם באישטוריין הרי אין לנו כ"א מה שהביא באהל מועד בשם ר"ת ורמב"ן וה"ה הביא ג"כ שיש חולקי'. ובפרט מ"ש השמ"צ בשם המהרש"א. (ולפה"נ דזה הנשאל הי' קטן א"כ הוא הוא עצמו הנקרא פורציאלייטי' לפ"מ שהביא הנ"ב בשם ס' הטבע). ועכ"פ אין כה"ג מנהג בטעות ולו יהא אלא דברים המותרים ואחרים כו' ועוד דלפי הנ"ל הרי דגים כאלו תשובים כבאים לפנינו בלי קשקשי' כלל. וא"כ ה"ז דומה לעופות שבסי' פ"ב שנאכלי' במסורו' וכה"ג ודאי אין להתיר במקום שנהגו איסור כמבואר שם: