דברי נחמיה יורה דעה רכג

חיסור ומעשה שבת אסור. וכן יו"ט. ואשמועינן יו"ט לרבותא דאפי' מעשה יו"ט אסור. לפיכך הוי פסול. וז"ב לדעתי. וא"כ זכינו לדין שבכתיבת וחתימת הגט. אע"פ שיש הרבה אותיות מ"מ לא נעשה רשע עד גמר העשי'. והיינו דאזיל לשיטתו דהכא. וזה שלא כדברי הב"ש באה"ע סי' קכ"ג סק"ח עי"ש. ונא שישים עיונו בו וישיבני. ותורה היא וללמוד אני צריך. נ"ד ידידו דו"ש באהבה וחיבה יתירה בתמידות ומצפה ומשתוקק לתשובתו מנחם שלמה גארדין

תשובה. הנה לכאורה פירושו בד' הרמב"ם בפיה"מ הי' נראם נכון. כי טוב להשוות הדיעות. ובפרט שהמ"ל פ"ג מה' שגגות. דעתו נוטה באמת להשוות דעת הרמב"ם לדעת התוס' בחולין (ודפ' הדר דבעינן רגיל דוקא) אבל אחר קצת עיון ראיתי שאין הפי' עולה יפה להלכה (והמ"ל לפה"נ אישתמיטת' פיה"מ דכאן). דאי גם לענין איסור מעשה שבת הוצרך לטעם שכבר הותחל חילול קודם גמר שחיטה. נשמע דבמלאכה דלא שייך לומר כן (וכמו מכה בפטיש וכה"ג) שנעשה בפ"א. לא קנסי'. וזה אינו דכללא כייל הרמב"ם פ"ו מה"ש הכ"ג על כל מלאכת שבת. והרי גם המטביל כלים ומעשר וכה"ג קנסי'. אף דשם לא שייך כלל לומר סברא הנ"ל. שעיקר איסורם הוא רק משום מתקן הנעשה בגמר הטבילה כו' (ומה דהתם למ"ש מותר אף לדידי' זהו מפני שהוא רק מדרבנן. וכ"ש לפ"מ דמשמע לכאורה במ"א סי' של"ט סק"ג שדינם כמבשל ממש אלא שזה אינו ע' תו"ש שם. אבל עכ"פ בשבת אסור ובדאוריי' ודאי אף בכה"ג לדידי' אסור לעולם). וגם הא חזינן דהא דבשחיט' בשוגג אסור בשבת עכ"פ לא הוי ק"ל להרמב"ם כלל א"ו פשיט דלענין הקנס שזהו עבור שעבר וחילל לא שייך כלל לומר דליבעי שכבר הותחל כו' שסוף סוף כיון שעבר וחילל וחייב מיתה כמ"ש מע"ל (וכדתנן אעפ"י שמתחייב כו') קנסי' כו' וממילא גם בשוגג אנסי' לאותו שבת קנסינן אטו מזיד. והפי' ברמב"ם ע"כ הוא כפשוטו דלענין מומר קאמר וכדתפסו כל הפוסקים. וכן משמע בחידושיו ספ"א מה' שחיטה (וגם בה"ג כמשי"ת אי"ה) וכמו שהאריך הת"ש בטוב טעם. וגם הפ"מ בש"ך ס"ב סק"ט פסק כן לדינא (אלא שמש"ש לכ"ע צע"ק כו' ומ"ש בסי' י"א רק יש לחוש כו' אולי היינו אפי' בחצי קנה פגום כו' וכמש"ש בסי' ב' דגם זה ספיקא הוי ודלא כדמשמע מדבריו בט"ז סי' י"א). ואיך שיהי' דעת הרמב"ם בפיה"מ ודאי כן הוא וכפשוטו

ואף לפ"ז הראי' שהביא כת"ר לד' הש"ך סי' ב' סק"ל אליבא דהרמב"ם כ"ש שנכונה היא וע' בס' פר"ת וביה"ג שם כתבו ראי' זו לעיקר הדין. והיינו דאזלי לשיטתם דס"ל כהרמב"ם שגם באותה שחיטה נעשה מומר דהפר"ת כ"כ בהדי' בסי' ד' וסי' י"א. וביה"ג ג"כ משמע כן מדבריו בסי' ד' סק"ט וסק"י עי"ש. (וע' בס' תפל"מ פלפל בזה וס"ל דלהרמב"ם אוקימת' דפ"ב במומר אתי' כר"מ ודלא כהלכתא כו' עי"ש)

אך מ"ש בד' הרמב"ם דה"ג לא נראה לפע"ד כלל. דלפי פשטות דפיה"מ וכו' ודאי א"ש הכל (דס"ל דבשחיטה וכן בכתיבה וכה"ג כל שנעשה החילול קודם הגמר. נעשה מומר באותו מעשה. והב"ש וכן הב"ח שהוצרכו לחלק. היינו לשיטות האומרי' דבשחיט' לא נעשה מומר באותו שחיטה דהכי ס"ל להב"ח וכן הש"ך ושאר אחרונים. וצ"ל דס"ל דבשחיט' ה"ל מקלקל קודם הגמר. וכמ"ש הפ"מ סי' י"א לתרץ קושי' הת"ש. אבל הרמב"ם י"ל בפשיטות דס"ל שגם בשחיטה ה"ז מקלקל ע"מ לתקן כמ"ש הפליתי) אבל לפ"ד כת"ר דגם הרמב"ם ס"ל בשחיט' דלא נעשה מומר באותה שחיטה. וכ' הטעם משום דהכל מעשה א'. וע"כ גם בכתיב' ס"ל הכי ודלא כב"ש. הנה מ"ש שזה רק דלא כב"ש בלחוד זה אינו שגם הט"ז וג"פ ושאר אחרונים כתבו כד' הב"ש בטעמי ממש ובעיקר הדין הרי גם הב"י וב"ח ורמ"א בהג"ה פסקו כולם דבכתבו במזיד בשבת הגט בטל מדאוריית' (אפי' נמסר בע"מ כשרים). והיינו ע"כ משום דה"ל כתיבת מומר (באותה מעשה גופ') והוכיחו כן מד' הרמב"ם בבא ג' דמשמע דוקא ביו"ט כו'. וע' ג"פ דלדינא כ"ע מודים בזה. ועוד ראיתי דפשיט' לי' לכת"ר דאף גם לענין פסול עדות ג"כ לא נפסלו באותה מעשה כמו לענין מומר להאו' כן. וגם כ' בפשיטות דפסול דמזויף מתוכו בחתמו עדים פסולים הגט בטל מדאורייתא ודין גרם לו שהוצרך להמציא טעם לבבא ג' שהגט פסול. משום איסור מעשה שבת וי"ט כו' ובאמת זה תמוה ותחילה אומר דמשום איסור מעשה שבת וי"ט ל"ש לומר שיהי' הגט פסול. חדא דהא מעשה שבת שרי לאחריני אחר השבת. והגם דהגט ע"כ נכתב לשמה. ולכאורה כל מי שנעשה בשבילו י"ל דחשיב כהעושה עצמו כדמצינו בכ"ד שאוסרים למי שנעשה בשבילו (ביצה כ"ה) וכמ"ש ביו"ד סי' צ"ט. ז"א כדמסיק המ"א סי' שי"ח ססק"ב וכ"כ שם א"ר ותו"ש וש"א. ועוד הכי גרע זה מאיסורי הנאה דקי"ל באה"ע רסי' קכ"ד דגט שכ' על איסורי הנאה כשר ולא מיבעיא לפמ"ש הב"ח וב"ש דאפי' לכתחילה שרי לכתוב על איסורי הנאה להרמב"ם. וכ"ד הלח"מ ע"ש פ"ד ה"א (והיינו משום דאינו מכוין להנאה או משום דמצות לאו ליהנות ניתנו עב"ח וג"פ) אלא אף לפ"ד הח"מ ופר"ח שם דלכתחילה לכ"ע אסור לכתוב (ואף את"ל דלפ"ז אם כתב אסור ליתנו לכתחילה ע' פר"ח סי' קכ"ג ססק"ח) אבל אחר שכתבו ונתנו לה פשיטא דהוי כשר גמור לכ"ע כדאיתא בהדיא בגמרא גבי איסורי הנאה וכ"ש הכא (ואף אילו הי' מקום לומר דגבי איסורי הנאה אף לאחר שניתן לה אסור להנשא מחמת הנא' כו' ולא אמרינן דכשר אלא משום לתא דגיט'. (מה שבאמת ז"א וליכא למ"ד הכי) מ"מ איך יתכן שיכתוב הרמב"ם כאן גט פסול דמ' משום לתא דגיטין כו') ובאה"נ נקט לשון היתר כו', אלא ודאי פשוט דכאן הטעם משום דהעדים שחתמו ביו"ט נעשו פסולים והוי מזויף מתוכו. כמ"ש הט"ז וח"מ וב"ש ופר"ח וש"פ. וממ"ש כת"ר דא"כ לא הוי גט כלל. א"י כלל מה ראה על ככה להחליט בפשיטות נגד כל הפוסקים הנ"ל שכ' בהדיא בפשיטות דפסול זה דמזויף מתוכו הוא רק מדרבנן משום גזירה כו' וכ"ה בהדיא ברש"י ד"ט סע"ב וד"י סע"ב. וכ"ד התוס' (שם וד' ד' ד"ה מודה) ורא"ש ור"ן וכ"ד הראב"ד ורמב"ן ורשב"א וריטב"א ושאר פוסקים. והרמב"ם שהביא בפ"ג ה"ח שיש מי שאומר שהגט בטל הרי חלק עליו. ובפ"א הלכה י"ז כ' בפשיטות שהוא רק פסול וגם הטוש"ע גבי עדים פסולי' בחתימ' כ' בפשיטו' סי' ק"ל סעי' י"ז וסי"ט דה"ז רק פסול (ובסי' קל"א ס"ז גבי חתמו שלא לשמה הביא י"א שאינו גט. ועב"ש שם ססק"ז. ובס' ת"ג תירץ דעפ"י ס' הרשב"א י"ל דשלא לשמה חמור טפי עי"ש ולפ"ז אולי יש לומר דגם הרמב"ם ה"ט שהביא הי"א בפ"ג ולא בפ"א. ואולי קצת י"ל שהגאון שברי"ף פ' המגרש כ' הולד ממזר ר"ל מדרבנן די"א שיש ממזר דרבנן ע' ת' הרי"ף שבר"ן וחי' רמב"ן שם. והרמב"ם שכ' בשמו הגט בטל אולי לא חש לדקדק בלשונו עפ"י הכללים שכ' רפ"י דכללים אלו הן רק על ד' עצמו בפסקיו שבחיבורו כו') ונדחקתי בזה. דלו' שהגאון ס"ל דמזויף מתוכו בטל מדאורייתא צע"ג לכאורה דהא בגמרא שם ט' ב' נראה מוכרח כפרש"י דבע"מ ואליבא דר"א הוי ערכאות פסול דרבנן. וכן מדמכשיר ר"ש בשמות מובהקי' וגם לרבנן משמע דאינו אלא משום דגזרו מובהקים אטו אינם מובהקים כדאי' בגמ' די"א שמא בשמא מחליף כו' ע"ש בכל הסוגי' דמשמע כד' הפוס' שזהו דרבנן כו' ועכ"פ לדינא נראה ודאי דמזויף מתוכו מצד שעדי חתימה פסולי' ה"ז רק גט פסול וא"ש כאן בפשיטות וכדעת כה"פ כאן (וכת"ר שנד מזה לא עמדתי על כוונתו)

גם הא דפשיטא לי' לכת"ר. דענין פסולי עדות שוה לדין המומר לענין שלא נפסלו באותה מעשה להאו' כן