דברי נחמיה יורה דעה רכב

שרינן לה. ולא נזכר כלל בהתשוב' הטעם משום שהי' לו שעת הכושר (רק דבהשאלה נזכר לישנא הואיל ויצא בהיתר) וא"כ בנ"ד גבי שוחט דליכא האי טעמא אין לנו להתיר מכח סברא דהואיל ויצא בהיתר. אך הט"ז בסי' י"ח סק"י וכן בש"ך סקכ"ה בתירוץ הב' כתבו דס"ל להשו"ע דהטעם בסכין שנאבד דסקי"ג הוא משום שהי' לו חזקת היתר. וע"כ בס"ק ט"ו דליכא חזקת היתר פסק דלא תלינן לקולא אף דלסברא הנזכר בתשוב' הרא"ש הנ"ל הי' לנו כאן ג"כ לתלות לקולא. ולפ"ז צדקו ד' רמ"א הנ"ל, אך עדיין צ"ע דאפשר דהשו"ע ס"ל דחוששין לב' הטעמי' וע"כ כשנאבד הסכין דיש להתיר מצד ב' הטעמים פסק להתיר ובס"ק ט"ו דאין להתיר רק מצד הטעם דבסכין חומר' יתיר' לתלות בעור כו' אבל הטעם הואיל ויצא בהיתר לא שייך התם פסק להחמיר. וא"כ כאן גבי שוחט שנטל קבלה דאין להתיר רק מצד הטעם הואיל ויצא בהיתר אבל טעם הב' לא שייך הכא יש לנו להחמיר (וכן נמי אפ"ל דס"ל לגמרי כטעם הנזכר בתשו' הרא"ש. והא דהזכיר הטעם הואיל כו' אולי הוא לאו דוקא וטעם החילוק בין הא דסקי"ג לסקט"ו הוא כמ"ש בש"ך בתירוץ הא' בסקכ"ה). אמנם בפ"מ סי' י"ח בשד' סקכ"ב ובמ"ז סק"י הכריח דע"כ לומר דהשו"ע ס"ל כטעם הא' הנ"ל ואינו חושש כלל לטעם הב' אף להחמיר משום דלא הזכיר כאן בסקי"ג אם נגע במפרקת כו' ע"ש ולטעם הנזכר בתשו' הרא"ש הי' לו להזכיר דלא שרינן אלא אם נגע במפרקת דוקא אבל אם ידוע שלא נגע במפרקת ליכא כאן חומר' יתיר' כלל דכך לנו לומר שנפגם באור או לתלות שנפגם במיעוט בתרא. דבשר הסימנים ודאי אין פוגמין יותר מן העור (רק שהוכיח דאין לסמוך על הטעם דיצא בהיתר אלא הכא גבי סכין דאיכא למימר סכין איתרע בהמה לא איתרע. והאי גבי שוחט נמי איכא למימר אדם איתרע בהמה לא איתרע. ולפ"ז מכוונים ד' רמ"א בסי' א' עם ד' השו"ע בסי' י"ח הנ"ל

שאלה ו

מהרב המופלג ושנון כו' מו"ה שלמה גארדין נ"י ממינסק להגאון המחבר ז"ל

לסי' י"א סעיף ב' הנני משתוקק לשמוע דבר הלכה מפיו ובמה שעלה במצודת שכלי. את אשר יכשר. ואשר לא יכשר יעמידני בקרן אורה. להאיר עיני בדבר הלכה. ובקשתי כפולה לעיין בזה ולהשיבני. והוא זה. בחולין ד' י"א במתניתין השוחט בשבת וביוה"כ כו' שחיטתו כשירה. ומוקי לה הרמב"ם בפיה"מ שם בשוגג דוקא. אבל במזיד שחיטתו פסולה עי"ש. וכ' בפלתי בסי' י"א סק"ב. הטעם להרמב"ם משום דתיכף כשהתחיל לשחוט מחלל שבת בתבורתו והוי מומר לחלל שבת וכשגומר השחיטה כבר נעשה מומר לפסול שחיטתו. (דמומר לשבת הוי מומר לכל התור') וע"כ במזיד פסול. וכ' ורבים תמהו עליו. דהא התוס' הרגישו בזה דהא פריך בגמ' ונוקמי' במזיד וכר"מ. ודחה הגמ' דומי' דיוכ"פ כו' והדר מוקי הגמ' מי מצית לאוקמ' בשוגג ור"י כו' הרי דדעת הגמ' דמשנה איירי במזיד כו' זע"ז סמכו התוס' בראיה שלהם (דלא הוי מומר בחד' זימנא עי"ש. ובס' לב אריה הוסיף להקשות עוד קושי' אחריתי על הרמב"ם עי"ש

ובישוב דברי הרמב"ם נלפע"ד דגם הרמב"ם ס"ל דאותה שחיטה אינה נאסרת מחמת שחיטת מומר. מפני שלא נעשה מומר בשעת שחיטה. אלא אחר גמר השחיטה. אלא שנותן טעם כי היכי דאין שחיטה זו אסורה מחמת שחיטת מומר הכי נמי נימא דאין שחיטה זו אסורה מחמת קנס דמעשה שבת. וזהו שכ' הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה. ר"ל מחמת שחיטת מומר. וא"כ לענין מעשה שבת נמי נימא דמותר. וע"ז השיב. דלענין איסור מעשה שבת כיון שיתחיל לעשות חבורה נעשה בה איסור חילול שבת וא"כ כל שחיטתו נעשה באיסור חילול שבת. משא"כ לגבי דידי' הכל זמן שהוא עוסק בעשי' זו נקרא מעשה אחד ולא נחשב מומר אלא לענין עשי' אחרת. וסברא גדולה היא זו. דודאי (אף לדעת התוס') אף שלא נעשה מומר בשחיטה הראשונה. עכ"ז הוא חייב עליו מיתה מחמת האיסור שעשה וחילל שבת. ובזה יתיישב ב"ה הכל על נכון. ובדברינו יתיישב ג"כ דעת הרמב"ם בפ"ג מהלכו' גירושין ה' י"ט וז"ל הכותב גט בשבת או ביוהכ"פ בשגגה ונתנו לה ה"ז מגורשת. כתבו וחתמו בו ביום בזדון ונתנו לה אינה מגורשת. שהרי העדים פסולין מן התורה כתבו ביו"ט בזדון ונמסר לה בפני עדים כשרים ביו"ט ה"ז גט פסול. ועי"ש בכ"מ וסוף דבריו כ' ודינים אלו לא כ' ה"ה מקומן כו' ע"ש. ולפענ"ד דבריו מבוארים ונלמד ע"פ דבריו בסוגי' דידן. והכי פי'. דבשגגה הרי זו מגורשת. דאין כאן חשש כלל דפסק כר"מ. ובמזיד אע"ג דלא נעשה מומר באותה מעשה. ר"ל שאיתה מעשה אינה אשורה משום עשיית מומר. מ"מ כיון שנגמר הכתיבה והחתימה. נגמרה מלאכתו. נעשה מומר מכאן ולהבא. אם יעשה איזה מעשה שתהי' נקראת עשיית מומר וא"כ כשנמסר בפניהם נמסר בפני מומרין. דהא המסירה נעשה אחר שנקבעו להקרא בשם מומרין. אלא דגבי גט אין אנו צריכי' לומר מומר שפוסל דכיון דמשום עדות קא אתינן אע"ג דאינו מומר אלא רשע פסול ורשע מיקרי שעבר על אחד מכל לאוין שבתורה. וא"כ יפה אמר שהרי העדים פסולים מן התורה. וביותר לגירסת הטור באה"ע שי קכ"ג ניחא טפי. דגריס כתבו וחתמו ביו"ט בזדון ונתנו לה אינה מגורשת שהרי העדים פסולין מה"ת. דאשמועינן יו"ט. דאינו נעשה מומר ע"י חילול יו"ט אפי' בהרבה פעמי'. אליב' דכ"ע. מ"מ רשע מיקרי דפסול לעדות. והילכך אינה מגורשת כלל (ולפי"ז צ"ל דהרמב"ם לא ס"ל כהתוס'. שהביאו ראיה בסוף דבריהם משנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר כו' עי"ש. ומאי ראיה דילמא שאני התם דאיכא כשר בהדי' אלא ע"כ דהתוס' ס"ל דישראל ופסול ששחטו שחיטתו פסולה כדעת הרשב"א. וא"כ הביאו ראיה דפעם א' לא עשה מומר. דא"כ השחיטה פסול בלא"ה. אע"ג דאיכא כשר בהדי'. אבל הרמב"ם ס"ל דבפעם א' נעשה מומר. להכי בחתימת הגט דכולה כתיבה חד מעשה הוא. ופעם א' מיקרי ונעשו בה רשעים כשנמסר בפניהם הרי נמסר בפני פסולין. ואינה מגורשת דליכא למימר דכל שתי אותיות הוי מעשה בפ"ע. וא"כ בחתימו' הגט שיש הרבה אותיות נעשה רשע בכמה פעמים. זה אינו דא"כ אמאי כשנתנו לה בפני עדים כשרים ה"ז גט פסול. הא לא הוי גט כלל. דהא מזוייף מתוכו. שעדים פסולים חתומים בו. אלא ודאי כמ"ש דכל הכתיבה והחתימה חדא מעשה הוא. ולפ"ז ס"ל להרמב"ם נהי דאותה מעשה לא נאסרת מחמת מומר ורשע. אבל נעשה מומר ורשע בכך. דאי עביד מעשה אחריתי דליתסר. והיינו דאם נמסר לפניהם דאינה מגורשת כלל. וא"כ בנ"ד הא דשנים אוחזין דמוקי לה במומר. תקשי הא בפעם א' נמי הוי מומר. ות"ל דאסור בלא לשם דבר אחר. אלא ע"כ דלא ס"ל כתוס' אלא דמפרש ליה דהכא שאני דמהני ליה כשר וא"כ ס"ל להרמב"ם דכשר ופסול ששחטו שחיטתן כשירה. וזה ראיה לדעת הש"ך שכ' בסי' ב' סק"ל. שכן דעת הרמב"ם. וראיה זו מוכרחת לפענ"ד). כתבו ביו"ט בזדון ונמסר לה בפני עדים כשרים ביו"ט ה"ז גט פסול כיון שלא נמסר בפני החתומים אלא בפני כשרים. וכתיבת הגט לא נפסל מחמת שכתבוהו פסולים. דבאותו מעשה לא נעשו פסולים. דליתסר המעשה משום עשיית פסול ושיהי' חשוב עי"ז כמזוייף מתוכו. הילכך לא שייך לומר אינה מגורשת. אבל מ"מ פסול הוי. דהא נעשה