דברי נחמיה יורה דעה רכא

זה לא מהני דאף אם רוב פעמים חושש אין ראיה שלא נחשד אותו שבמקרה יעבור ע"ז כו' (דודאי גם לכל אדם לא חשדינן שיעבור תמיד רק לפעמים כו'). וכמו שלא מהני כה"ג גבי ע"ה למעשר וטהרות כ"א צריך לקבל ד"ח בכמה דקדוקי' ובפני ג' דוקא כו'. אלא הפי' מוחזק בכשרות היינו שראינו אותו מדקדק במצות וכה"ג שהוחזק עי"ז לאדם כשר וי"ש ומחמת זה ממילא סמכי' ג"כ שלא יעבור אלפני עור כו' ולפ"ז י"ל דגם לענין זה מי שעבר עבירה אף שהי' מוחזק בכשרות הורע חזקתו וממילא גם אלפני עור נחשד דלא עדיף מסתם אדם או גרע ממנו. ובפרט לפמ"ש הש"ך רסי' קי"ט דהא דקי"ל כהרמב"ם גבי שחיטה דוקא הוא לפי שדיני שחיטה מרובים כו' עי"ש לפ"ז נראה ודאי דאינו דומה לקבלת ד"ח אלא כעין מ"ש הרר"י ורא"ש (דהיינו דמי שאיננו ירא כ"כ לפעמים ישהה וידרוס כ"ש ולאו אדעתי' כו'). וע' פר"ת ביאור דבריו יותר שדיני שחיטה מרובים ובהרף עין כו' וצריך זריזות גדול וי"ש הרבה כו' וא"כ לפ"ז עולים ד' מוח"ז רבינו ז"ל כהוגן יותר דבין לרמ"א ובין להב"י צ"ל שבסי' ב' מיירי באקראי אבל בשו"ב קבוע מי שעבר איזה עבירה אף שהי' מוחזק בכשרות לא עדיף מסתם אדם עכ"פ (וצריך עומד ע"ג להב"י ובדיקת הסכין עכ"פ לכ"ע). היוצא מכ"ז לדינא דעכ"פ בחשוד לד"א בעינן בדיקת הסכין (לכ"ע) ואף בפ"א. ואפי' שהי' מוחזק כו'. (ושוחט זה אין להכשירו). ומעתה אשוב אתפלא על סיום וחתימות דברי כת"ר (שהוא היסוד והעיקר) שהמציא מדעתו לומר דד' הרר"י והרא"ש אינם אלא לבני דורם. ושבימיהם לא היו נוהגין ללמוד לאמן ידיהם לכך. אבל עתה כו'. והוא פלא בעיני. וכי בכדי הביאו כל הבאים אחריהם את דבריהם להלכה ולמעשה. עד שגם מוח"ז רבינו ז"ל הביאו ג"כ והאריך והרחיב בזה בסי' א' וסי' י"ח ועשאהו כגופי תורה מעיקר הדין דגמ' וחיברם עם ד' הרמב"ם בטעם שצריך להראות סכינו לחכם. וכתב שלאנשים שאינן ידועים בזהירות וזריזות ויראת ה' על פניהם אין להאמינם על בדיקת הסכין יותר מבימי חכמי התלמוד כו' וסיים הילכך צריך ליזהר ביותר האידנא שיהיו השוחטין ידועים בי"ש כמ"ש רמ"א בד"מ סי' א'. וכוונתו מבוארת דגם רמ"א ס"ל דבזה"ז בעינן מדינא ידועים בי"ש וכנ"ל באריכות. וע' בשל"ה שהצריך בפירוש מופלג בי"ש ומופלג באומנות. והביא ג"כ מעשה רב בשו"ב דמתא בעיר גדולה טעה בבדיקת סכין כו' עי"ש. א"כ מי הוא זה אשר יוכל לסמוך א"ע לחלק מדעתו ולומר דכולם לא אמרו אלא לימים הראשונים. כהלכתא למשיחא. ומה להאריך. ומה שמצא עזר לדבריו ממעשה רב שביש"ש. הוא כנגדו. לא ידעתי כוונתו הכי גם בימי רש"ל לא נהגו ללמד א"ע לאמן ידיהם לכך. וגם הרי שוחט דמתא הי' רגיל טובא כדכ' שם. (וכן גוף ד' הרר"י ורא"ש קאי על שוחטי' קבועים). ולדעתי אין חילוק ברגיל אם מתחילה אימן את ידיו או לאו (כי האימון היינו לשון וענין רגילות כו'). ולמה החמירו כ"כ בי"ש לאמן ידיהם ודיו. נוסף על זה איני יודע מי גילה לו רז זה שבימי הגמ' לא היו נוהגין לאמן ידיהם לכך (עם כי מעיקר הדין לא צריך כמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל סי' א' סק"ב). ואדרבה לדעתי גם זה נכלל בהא דפרש"י על הא דאמרי' ת"ח צריך ללמוד ג' דברים כתב שחיטה כו' ופרש"י לאמן ידיו לכך. ונראה דבבדיקת סכין שייך יותר אימון ידיו מגוף השחיטה. וע' בחידושי הר"ן דהא דאמרי' בגמ' דהני לא שכיחי לפרש"י היינו דלת"ח לא שכיח שיצטרך לכך משום שממנים אנשים ידועים ע"ז. (והמה בקיאי' באומנות כו') ומכל הכל מבואר לנ"ד דשוחט זה אין להכשירו

שאלה ו שייך לסימן א

בענין שו"ב שנטל קבלה פ"א ואח"כ באיזו משך בדקוהו ונמצא שא"י ה"ש. אם יש להטריף למפרע

תשובה הט"ז סי' א' סק"ו השיג על הרב רמ"א וב"א ע"ש וכ' שע"כ שבעל האגודה סמך עצמו על התירוץ הג' כו' וא"א לומר כן. דהא פסקינן הלכה כרב חסדא בשיבר עצמות דוקא וכו' ע"ש. והש"ך בנה"כ השיג ע"ז מצד ב' טעמים ע"ש. והנה לכאורה יש לדחות ב' הטעמים טעם הא' שכ' דהכא איכא ג"כ רוב המסייע לחזקה יש לדחות דהא הכא איתרע לי' רובא כיון דחזינן דהוא חצוף ושוחט אף עתה שא"י כמ"ש הפ"מ בש"ד כאן סק"ח בפי' ד' הד"מ ע"ש. (וכ"כ עוד מהאחרונים) וטעם הב' שכ' לפה"נ ג"כ יש לדחות דכאן איכא ס"ס אף בלא הספק אימר שלא במקום פגימה שחט כמ"ש הפ"מ בב"ז סי' י"ח סק"י דאיכא ס"ס שמא במיעוט בתרא כו' ע"ש. א"כ גם כאן (כשלא נאבד דליכא ספיקא דאימר שיבר עצמות כו') איכא ס"ס אימר במיעוט בתרא ואימר במפרקת. ואף אם נאמר דהאי לא הוי ס"ס (כיון דהוה הכל בחיתוך אחת) עדיין יש להתיר היכא דחתך בה עצמות אף שלא דרך שבירה דאז הוי ס"ס אימר במיעוט בתרא ובמפרקת ואימר בעצמות. ובש"ע סי' י"ח סעי' ט"ו כ' דדוקא דרך שבירה. הרי דאף במקום דאיכא ס"ס שוב לא שרינן אא"כ יש בו איזה סברא למעליותא

אך לכאורה הי' נראה ליישב ד' הרב רמ"א ולומר דכאן בשוחט שנטל קבלה לא בעינן (דוג"מ) דשיבר עצמות אף לדידן ודי לנו בס"ס לחוד. משום דיוכל לומר דבנ"ד דומה לנאבד הסכין אחר שחיטה ואח"כ נמצא פגום דמבואר בשו"ע לקמן סי' י"ח סקי"ג דשחיטתו כשירה הואיל ויצא בהיתר ואימר שיבר עצמות ולאו אדעתי'. ולפה"נ ר"ל דמכיון דבשעה שנאבד הסכין היינו מתירה כך בלא בדיק' וא"כ הי' להבשר שעת הכושר וחזקת היתר. וע"כ אין מוציאם הבשר מחזקת היתר במה שנמצא אח"כ הסכין פגום (כמ"ש בט"ז שם) ואמרי' אימר שיבר עצמות כנ"ל. וא"כ גם כאן בשוחט שנטל קבלה (ובמקוה) ג"כ איכא האי טעמ' דיצא בהיתר קודם שנבדק. וע"כ אח"כ כשבדקוהו ונמצא א"י אין מוציאין הבשר מחזקתו ואימר אח"כ שכח. (אלא דבהאי טעמ' דמצא בהיתר לחוד אין מתירין בלא צירוף ס"ס כמוכרח מצד קושי' התוס' בנדה). ואין לדחות ולומר דגם בסכין שנאבד אין מתירין מצד הס"ס לחוד היינו אימר במפרקת נפגם ואת"ל בעור שמא לא במקום פגימה שחט. אלא שהמציאו עוד ספק אימר שיבר עצמות וכנ"ל ולאו אדעתי' דאפשר לומר דהא דבעינן לומר טעם להיתר מצד אימר שיבר כו' משום דאם נאמר הטעם להיתר משום אימר במפרקת נפגם נמצא שאתה מחזיק את הסכין קודם שנאבד שהי' פגום אלא שאתה דן עליו אימת נפגם אם קודם שחיטה או אחר שחיטת הסימנים. וא"כ כיון שברור לנו שקודם שנאבד והי' ל חזקת היתר בודאי הי' פגום וא"כ הרי נודע לנו שמעולם לא הי' לו חזקת היתר וע"כ מוכרח להמציא איזה ספק שלאחר שנאבד נפגם ואז כיון שהספק על אותו שעה שנאבד והי' לו חזקת היתר יש לנו לתלות שאח"כ נפגם ולא נוציאנו מחזקתו אבל כאן גבי שוחט די לנו בהאי טעמ' אימר אחר שחיטה שכח שכיון שנולד הריעות' אחר שהי' להבשר חזקת היתר יש לנו לתלות אח"כ שכח ולא נוציאנו מחזקתו. עוי"ל שלכך הוצרך להמציא הספק אימר שיבר כו' מצד דהספק אימר לא במקום פגימ' שחט הוי ספק גרוע כמ"ש בש"ך הנ"ל (והלשון אימר שיבר לאו דוקא אלא ה"ה אם מספקינן אימר חתך כיון דעכ"פ ס"ס איכא אלא דשיגר' דלישנא דגמ' נקטי')

אמנם בתשו' הרא"ש (כלל כ' סי' י"ד) אשר משם מקור מוצא הדין שבשו"ע סי' י"ח כתב דהא דשרינן סכין כשנאבד אע"ג דאח"כ נמצא פגום היינו משום דאף היכא דלא נאבד ונמצא פגום אחר שחיטה אינו אלא חומר' יתיר' לתלות בעור דטפי הוה לן למימר דבעצם המפרקת איפגים. ע"כ היכא דנאבד וניתוסף עוד ספיקא אימר שיברו בה עצמות