דברי נחמיה יורה דעה רכ

ולא מבעי' לפמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל סי' א' והפ"ת בסימן קי"ט שכ"ד הטוש"ע בכ"מ אלא אף לפמ"ש הש"ך ופר"ח בסי' קי"ט עכ"פ בבשר כ' בהדיא שכן דע' הטוש"ע ומטעם שדיני שחיטה מרובי' כו' וא"כ גם מ"ש הד"מ שאין המנהג כן לא קאי כ"א בשאר דברים ולכן בססי' ס"ה לא הגיה כלום (אף בד"מ). גם כבר כ' הבכ"ש מדלא הגיה הרמ"א בשו"ע רסי' קי"ט ש"מ דס"ל שהמנהג לאו ברצון חכמים כו' ומ"ש כת"ר מדלא הביא הב"י סי' א' בשו"ע בשוחט דמתא כו' י"ל דסמוך א"ע על מ"ש בססי' י"ח דהאידנא נוהגי' למנו' כו' ומ"ש כת"ר בפרט שהד"מ חולק על ב"י סי' א'. מה בכך הרי עכ"ז לדינא כתב דבזה"ז שאין מראין הסכין לחכם צריך שיהא אדם כשר כמ"ש הרא"ש כו' וכוונתו לחוש מדינא לדע' הרמב"ם ורא"ש וטור ססי' י"ח בטעם שצריך להראות לחכם כו' (ולכן לא מהני מה שבזה"ז מוחלים כו' רק בדיעבד נמצא סכינו יפה סמך רמ"א סי' י"ח על טעם רש"י ור"ן וכמתבאר יפה בדברי מוח"ז רבינו ז"ל סי' א' וססי' י"ח וז"ש ולכן כל רב כו' וכן בסי' י"ח כתב הילכך צריך ליזהר כו' וכוונתו מעיקר הדין מאחר שגם רמ"א מודה לדינא בזמה"ז עכ"פ (ואין חילוק אלא להב"י בעינן עומד על גביו ולהד"מ סגי בבדיק' סכין כו'). ודלא כת"ש סי' א' סק"ז ע"ש דמיד' חסיד' שנה. ומאי דמשמע מלשון הת"ש שהבין בכוונ' הד"מ להחמיר בזמה"ז שראינו המכשלה כו' זה אינו שהרי הד"מ כתב ובזמה"י שכל אדם כו' מבואר כוונתו לחוש מדינא דגמרא ועפ"י טעם הרמב"ם והרר"י ורא"ש וטור כי"ל. (וכת"ר סמך בזה עמ"ש בסוף דבריו על דברי הרר"י ורא"ש ויתבאר בסמוך)

אמנם הנה מ"ש כת"ר דמוחזק בכשרות שנחשד בעבירה א' לא מפקינן לי' מחזקתו בשאר דברים ועדיף מסתם אדם. לכאורה נראה סברא זו נכונה וכ"כ הבכ"ש בע"ז שם והפ"מ סי' א' (ותירוץ ב' אינו מספיק למה שקשה בסי' ב' כו' אבל מ"ש כת"ר י"ל משים דאנן לא קי"ל כרמב"ם אלא בשחיטה כמ"ש הש"ך וכנ"ל). אך מוח"ז רבינו ז"ל שהקשה מסי' ב' לכאורה ודאי לא סבירא ליה הכי. ומה שנדחק כת"ר שהוקשה לו לפמ"ש הרמב"ם שאינו מניח ההיתר כו' מלבד שזה דחוק ורחוק בכוונתו ז"ל אלא דא"כ אין מקום כלל לתירוץ ב' דדמי לשיגר לו דורון כו' ע"ש ואין להאריך. אמנם לכאורה סברת הבכ"ש והפר"מ מוכרחת לתרץ קושייתם מסי' קי"ט ואינו מספיק בהא שכתב מוח"ז רבינו ז"ל לתרץ ראש דברי הטור דשם דמיירי רק לענין לאכול עמו דהא הטור כתב לקמן שם בהדיא אבל כל שאר דברים כו' מותרי' לקנות ממנו. אך בזה י"ל דמיירי בדברים שאין שייך בהם איסור דומיא דאגוזים (וכ"מ מלשונו ע"ש וברמזים פ"ה ס"ח) לאפוקי מר"י שאוסר גם מים ומלח וכמ"ש הב"י (ומהמשנה דבכורות ג"כ אין ראיה די"ל דמיירי בע"ה ומעשר דמאי רק לא ודאי כדפי' רש"י וכמ"ש כת"ר. א"נ י"ל דנ"מ בחשוד לענין זיקת הדבר שנחשד כו' ע"ש במשנה דלעיל וכ"מ ברמב"ם פ"ח מהלכות שו"י מן הלכה י"ד ואילך ופ' י"ב מה' מעשר הלכה ט"ז. ולפמ"ש התוס' בכתובות ד' כ"ד בד"ה שלי בלא"ה לא קשה מידי). אמנם הראיה שכתב כת"ר מהברייתא דבכורות ומדברי התוס' שם לכאורה היא ראיה נכונה וברורה (דהכא א"ל כנ"ל. דא"כ למאי קתני שקיבל עליו ד"ח כו') (אך לפי הגירסא בתוספתא פי"ב דדמאי משמע דמיירי שנחשד בד"א מד"ח ע"ש וצ"ע)

והנה לתרץ דברי מוח"ז רבינו ז"ל נראה דהעיקר שהוצרך לו' דבסי' ב' מיירי באקראי סמך א"ע שכן מוכרח לדעת רמ"א שגם הוא מודה דבעינן מוחזק מטעם בדיקת הסכין שצריך הרבה י"ש לתוס' זריזו' זהירות כמ"ש הרר"י ורא"ש וכנ"ל (וזה ודאי דגם הב"י מודה לסברת הד"מ אלא שהוא מחמיר טפי כו'). ובזה ודאי חשוד לד"א אף שהי' מוחזק בכשרות גרע מסתם אדם שהרי מי שעבר עבירה במזיד (לתאבון) ודאי עכ"פ אין יראת ה' על פניו כו'. ואינו דומה לע"ה שקיבל עליו ד"ח כו'. דענין ד"ח אינו אלא שמקבל עליו להיות נזהר כראוי גם באותו איסור שרבים מע"ה פרוצים בו כמו מעשר וטהרות וכה"ג שע"ה מקילים בהם מצד שהוקל אצלם איסורים הללו מאיזה טעם וסיבה שיהי'. והוא מקבל עליו שיהי' איסורי' אלו חמור עליו כמו שאר איסורים (כמו שבאמת שוים הם). לכן אם גם אח"כ נחשד באיזה עבירה. הגם שודאי אינו י"ש כ"כ. מ"מ מאחר שקי"ל החשוד בד"א לא נחשד לדברים אחרים גם לדברים אלו לא נחשד כי אחר שקיבל עליו ד"ח חזקתי שדברים אלו חמורים עליו ככל דיני התורה. למה נחשידהו שיעבור על אלו יותר מעל ש"ד שלא נחשד עליהם. (ואם מפני שהוא כבר נחשד בהם קודם קבלת ד"ח ודומי' דנחשד לב' דברים כו' כבר חילק ביניהם הרא"ש פ"ה). ואם מפני שעכ"פ אינו י"ש כ"כ. מה בכך. וכי למנוע שלא לעבור על דברים אלו במזיד צריך יותר י"ש משלא לעבור על כל העבירות שאף מי שאיננו ירא וחרד כ"כ (לדקדק ע"ע ליתן כל לבו שלא לנגוע בקצה איזה איסור אפי' בספק כו'). אינו חשוד לעבור במזיד כו'. (ולכן לא קי"ל כר"י בפ"ב דדמאי מ"ב אלא כחכמי' דא"צ לקבל עליו זהירות בעניני איסורי' אחרים כ"א השייך לטהרות. וכן משמע שם דיכול לקבל למעשר ולא לטהרות (או להיפוך וצ"ע) דאין ענין קבלת ד"ח תוס' זהירות וזריזות בתוס' י"ש כלל שהרי גם מה שע"ה חשודים עליהם אין זה מחמת מיעוט י"ש בלבד דאי משום הא מה נשתנו דברים אלו דוקא. אלא שדברים אלו הוקל בעיניהם (או משים שאינם בקיאים בדקדוקיהם כמ"ש הרמב"ם רפ"י מה' מו"מ). לכן ענין קבלתו היינו רק שיהי' דומה עליו דברים אלו כשאר איסורי תורה כו'). אבל הא דסתם אדם אינו נאמן על בדיקת הסכין אין ענינו שחושדין אותי שיעבור במזיד מצד קלות מצוה זו בעיניו או מצד ספק דא"כ הי' סגי בקבלות ד"ח וכה"ג. אלא הענין שאנו חושדין לסתם אדם שלא יתן כל לבו לדקדק מאד כו' ואז ממילא יטעה ולא ירגיש בפגימה דקה כי הרבה צריך י"ש כו' כנ"ל. לכן צריך להראות סכינו לחכם אם לא הידועי' בי"ש דוקא בתוס' זהירות וזריזות כו' שעליהם סומכי' שיבדקו במתינות וכוונת הלב לדקדק מאד כו'. ולכן ודאי מי שעבר עבירה במזיד גרע מסתם אדם בזה דאף שאינו נחשד לעבור עבירה אחרת במזיד אבל עכ"פ איננו ירא וחרד כ"כ כו'. לכן הוצרך מוח"ז רבינו ז"ל לומר שבסי' ב' מיירי באקראי (והיינו שדוקא בשו"ב קבוע צריך הידועי' בי"ש כו' דאל"כ ודאי לא יזהרו לדקדק תמיד בכל עת כי לא כל העיתים שוות וכי שיח וכי שיג לו כו'. אבל בפ"א באקראי א"צ הידועים בי"ש דוקא דגם על סתם אדם או אפי' על העובר עבירה פ"א סמכי' בזה שידקדק בכוונה בפ"א כו'. אבל המומר לשאר עבירות ס"ל להרמב"ם דמאחר שפקר כולי האי שפרק ממנו עולה כו' חיישינן דפקר שלא לקיים שום מצוה כהלכתה כמ"ש הרא"ש דהיינו אפי' פ"א באקראי חיישינן שלא ידקדק כלל לכוין בכל לבו כו'). אבל לתרץ ד' הב"י נראה דלא הי' הכרח כ"כ לומר דבסי' ב' מיירי באקראי. כי מה שהצריך הרמב"ם וכן להב"י מוחזק בכשרות כפי הנראה הוא ג"כ כמו ענין קבלת ד"ח. כי הטעם דחשדינן לסתם אדם היינו ג"כ מצד שמצות ל"ת דלפני עור הוקל בעיני הבריות לעבור להנאתם. לכן צריך מוחזק בכשרות דהיינו שיתחזק שאיסור לפני עור חמור עליו כמו כל איסורי תורה כו'. וא"כ גם מי שעבר איזה עבירה לא איתרע חזקתו בלאו דלפני עור יותר משארי לאוין שבתורה אלא שלא רצה מוח"ז רבינו ז"ל להאריך ולתרץ תחלה להב"י באופן זה מאחר שאין נ"מ לדינא. דעכ"פ האמת שבסי' ב' מיירי רק באקראי כנ"ל. ומה גם שבזה יתורצו ג"כ שארי התמיהות שתמה הבכ"ש על סברת הב"י וש"ך וכנ"ל. א"נ אפשר שענין מוחזק בכשרות ג"כ אינו דומה לקבלות ד"ח למעשר כו' דאין הפי' שמוחזק לנו שראינו אותו חושש אלפני עור דאפשר