דברי נחמיה יורה דעה ריט

דנים גם להסמ"ג משמע קצת ככת"ר ויש לעיין (ולפי טעם הנ"ל לכאורה א"צ למ"ש התוס' למה לא די ביוצא ונכנס כו')

ומעתה הנה לפי הנ"ל ודאי נראה א לבדות מלבנו לחלק בין עבירה חמורה לקלה דאוריי' או דרבנן דעל הכל שייך טעם הנ"ל דכיון דחזינן דפקר לעבור ג"פ הרי עכ"פ אין יראת ה' על פניו (כלל) ולא יטריח ליתן כל לבו להבין ולהרגיש בפגימה כ"ש. ואין לסמוך עליו (גם באקראי וגם לאחרים בחנם. דלפ"ז לא שייך כאן מאי דאמרי' דנאמן בשל אחרים אין אדם חוטא ולא לו. שהרי אין הטעם שאינו מהימן אולי יחטא וישקר אלא שיטעה בעצמו כו' כנ"ל). ומה גם בנ"ד ביטול תפילה כו'. ויתבאר לקמן. (וכ"ש ק"ש כו'). אמנם לכאורה הי' אפשר לומר מאחר שיש ב' דיעות אולי מה שפוסקים כרמב"ם הוא רק מחמת ספק פלוגת' בדאורייתא. אבל מאחר שלא עבר כ"א אדרבנן הרי אין עליו רעותא מדאוריי' והוי פלוגתא בדרבנן כו'. אך ז"א דהחששא אפשר שהיא רק דרבנן. אפי' אם עבר אדאורייתא וכמו בדין חשוד וכנ"ל. אבל מ"מ אם לא יבדוק כראוי כמו שאנו חוששין נגע בדאוריי'. א"כ אין לחלק ובכולם שייך לומר להחמיר בשל תורה. ואם נאמר דהחששא גופא דאוריי'. אינו מהנמנע לומר כן גם אם עבר אדרבנן דמ"מ הרי אינו י"ש ואין זה כ"א סימנא בעלמ' ודוגמ' ע' פ' משוח מלחמה הירא מעבירו' שבידו שייך גם בדרבנן כו'. מלבד זה משמע מת"ש ופ"מ דהלכה כרמב"ם כנ"ל בריש דברי. ואין להאריך

עוד אני אומר דאף אי יהבינא כולא שיטת' לא הועיל כלום בזה לומר דמדרבנן אדאורייתא לא אמרי' חשוד כו'. דאף שזה אמת דהיכא דאיכא חזקת איסור ספיקא לחומרא מדאוריי' אף להרמב"ם וסיעתו. וכמ"ש האחרונים בכללי ס"ס מ"מ הרי פשיטא שיש כמה דקדוקי' בבדיק' מדרבנן. ובפרט הבדיקה שאחר השחיטה (שגם הוא צ"ל כראוי בכל הי"ב בדיקות) שאינו כ"א לכתחילה מדרבנן כמ"ש בסי' י"ח והסכמת האחרוני' שמומר אינו נאמן עלי'. וכן אף בדיק' שלפני שחיטה אם בדקה כבר פ"א. וכ"ש עתה שיש לכ"א סכין מיוחד ומונח במקום צנוע כמ"ש רמ"א סי' י"ח סי"ד (כל הבדיקות דרבנן) (ועכ"ז בהמשך הזמן ושוחט דמתא ששוחט הרבה ודאי יש לחוש כו'). ופשיט' דאין חילוק בזה בין עובר אדאורייתא לאדרבנן להרמב"ם גם לד' כת"ר. ומה גם שלדעתי לא די שלא הועיל כת"ר להקל אף גם יש להחמיר הרבה לד' כת"ר דלהרמב"ם דין חשוד נוהג בב' סוגי'. א"כ י"ל דלא די בבדיקת סכין שהרי בדיקת הריאה דרבנן כמ"ש הש"ך בסי' ל"ט ויש הרבה דברים בטריפו' הריאה שהם דרבנן והרי העובר אף בדרבנן בדבר החמור בעיני הבריות (כתפילה) ודאי לא מהימן מדין חשוד כי אף שימצא טריפה דרבנן לא יגיד (אף שלא יאכל הוא כמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל ס"ב סק"ג עיי"ש כ"ש) אם יאכל הוא ממנה ובפרט בנ"ד שנוגע בדבר להקל בבדיקות כו'. והגמ' והפוסקים במומר לנבילות ע"כ מיירי רק בשחיטה דחזקה על בן דעת שאין קלקול שחיט' יוצא מתי"י כמ"ש רמב"ן ורשב"א. אבל בבדיקת הריאה ליכא למימר הכי דשכיחי בה טריפות. (וצ"ע שלא דיברו האחרונים מזה ומצד דבימיהם הי' שוחט לחוד ובודק לחוד כדמשמע ג"כ מלשון רמ"א סי' א' ס"א ובכמה דוכתי). ובפרט דמתא י"ל שגם בשחיטה לא מהימן שהרי גם בשחיטה יש הרבה דברים דרבנן. וברבות הזמנים א"א שלא יתרמי לי' כו'. כמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל סי' א'

ומלבד הנ"ל נרא' דמאחר שדין חמור וקל לענין חשוד תלוי בחומר בעיני הבריות כמ"ש בסי' קי"ט. א"כ י"ל דאף גם מדרבנן אדאוריי' חשוד אם העבירה דרבנן חמורה בעיני הבריו' יותר שהרי גם דאוריי' ודרבנן נכלל בשם חמור וקל במשנה וגמרא דבכורות וגם ע"ז קאי הרא"ש שם. וכפי הנראה ביטול תפילה חמורה בעיני הבריו' יותר מבדיקת הסכין כראוי גם יש לצרף דלהרמב"ם ושו"ע או"ח סי' ק"ו ס"ל דתפילה דאורייתא (ע"ש ברמב"ם משמע בהדיא דגם סידור שבחו תחילה וסוף ונכח המקדש ג"כ דאוריי'. ומ"ש המ"א דנשים אומרות איזה בקשה צ"ל ג"כ בכה"ג). ואף שעכ"פ די בתפילה אחד ביום הרי לפי הנשמע ביטול תפילות כמה ימים. ועוד לפמ"ש הפ"מ בפתיחה כללי ח"ג אות ח' י"ל דגם בנד"ד אף בתפילה אחד במזיד מה"ת לא יצא (אך ערבית רשות כו'). ולפ"ז י"ל דבלא"ה יש כאן ביטול ק"ש דלכ"ע דאוריי'. ואף אם נאמר דמסתמא קרא ק"ש על מטתו לא מהני לפי הפ"מ הנ"ל. ועוד בלא"ה י"ל דאומדנא דמוכח דגם על מטתו לא קרא. ואף שאין אדם נפסל כ"א עפ"י עדים ממש ע' ח"מ סימן ל"ד סכ"ה וא"כ גם בבהכ"נ י"ל שרחוק שעיינו יפה כ"כ שלא היו שפתותיו נעות גם פ' ראשונה דק"ש והוי כלא ראינו כו'. מ"מ בכה"ג שקשה לכוון עדות ברורה אולי די באומדנא ע' ב"י בח"מ ססיכ"ט וד"מ סס"י למ"ד בשם הגהו' מרדכי (ויש לעיין סס"י ל"ה) (ועוד אם לא קרא ק"ש ותפילה קודם אכילה י"ל דמדין חשוד יש לחושדו שלא קרא גם על מטתו דבאותו דבר נראה דחשוד מדרבנן אדאוריי'. וכנ"ל גבי נבילות ויש לעיין), אמנם הנה לכאורה יש ראי' ברורה להקל בנ"ד אף בביטול מ"ע דאוריי' והוא מהת"ש רס"י כ"ח ס"ב ממ"ש אפילו רק אותו השוחט פרוץ כו' ע"ש דעכ"פ אין לאסור כ"א אותו בשר לאותו שוחט בלבד משום קנסא ואמאי לא הוי כמומר לעבירה אחרת כו'. (ונהי דכשהעם פרוצין י"ל דהוה כדברים דלא משמע לאינשי איסורי כו'. אבל כשרק אותו שוחט פרוץ קשה). ולכאורה ההכרח לומר דס"ל לחלק בזה בין עובר על ל"ת לעובר על מ"ע בשוא"ת. וכמ"ש בנתיבות משפט רסי' ל"ד גבי עדות (ויש לעיין במ"ש או שפורק עול כו'. וכן הוא בתשוב' חוט השני סימן י"ח (אלא שנד"ד איסור דרבנן נראה ודאי עכ"פ איכא בקום ועשה דיהא כמו שאכל קודם ק"ש כו') אך הרי יש ראי' ברורה להיפך מדין מומר לערלות דהוי ג"כ רק מ"ע וא"ל דהתם דוקא מ"ע שיש בו כרת שהרי הת"ש סימן ב' סכ"ג כ' או שאינו מל בנו כו' והרי על האב אין כרת עיין רמב"ם ריש הלכו' מילה. אלא ע"כ לדחוק ולומר דבסימן כ"ח מיירי הת"ש כשבודקין לו סכין. ומאחר דלא איירי התם בדיני מומר לא חש לפרש. או שנדחק לומר דבכוונה דק בלישני' ולא מקיימי' מצו' כיסוי כראוי פי' כראוי אין מקיימי' אבל ודאי עכ"פ לא עברי על מ"ע דכיסוי לגמרי כו' ואף שעתה הזיד ולא כיסה לגמרי מ"מ הרי בפעם אחד לא הוי מומר וצ"ע

ומעתה אשוב מה שנתעורר כת"ר מעצמו שיש מקום להחמיר בנד"ד עפ"י מ"ש המרדכי בשם ר"ח שבב"י סימן א' וכמ"ש הב"י שכן הוא דע' הרמב"ם ומבואר כוונתיו דס"ל דהרמב"ם לאו דוקא כ' שוחט ומוכר כו' וכנראה להדיא ממ"ש הב"י במחודשי' וכמבואר בדברי הש"ך כאן סק"ב ורסי' קי"ט וכן משמע מדברי הפ"ח וגם הד"מ הבין כן בדע' הב"י עכ"פ ודלא כבכור שור בע"ז דף ל"ט ב' שנדחק לומר דגם המרדכי וב"י מיירו רק בשוחט ומוכר כו' ע"ש. ומה שתמה הוא וכן הד"מ שהרי הרמב"ם לא כ' כ"א בשוחט ומוכר כו' כבר יישב מוח"ז רבינו ז"ל דס"ל להב"י דבשו"ב קבוע בשכר דומה ג"כ לשוחט ומוכר (שיש לו הנאה ואין כאן כ"א לפני עור כו'). וכן מיושב בזה ג"כ מה שתמה עוד הבכ"ש ממומר לנבילו' ורבא מיירי באקראי (וכאשר בלא"ה הוכיח כן הכו"פ סי' י"ח ע"ש. וכן מתורץ נמי בזה מה שתמה עוד ממ"ש הרמב"ם הרי שראינו ישראלים כו' (ועוד דהתם כדכ' טעמא דרוב מצויין כו' וה"ה י"ל דמוחזקי' בכשרו')

והנה לא אבין מ"ש כת"ר שבסוגי' דע"ז מקור דין הרמב"ם חולקי' עליו כל הפוסקי'. הרי בשוחט ומוכר פשיטא דקי"ל כהרמב"ם וכדאיפסקה הילכ' בססי' ס"ה באין חולק