דברי נחמיה יורה דעה ריח

לפניו איסור והיתר ולא חיישינן שמא יתקלקל השחיטה במקרה. דחזקה על בן דעת כו' כמ"ש הרשב"א והר"ן. ובלא בדיקת סכין אשמעינן דחשיב כאילו אין מצוי לפניו היתר בזול כ"כ וזהו דאמרי' מיטרח לא טרח פי' דלא יהדר אחר סכין יפה אם זו פגומה כפרש"י ור"ן או שלא יטרח לתקנו כדפי' הרא"ש והיינו דחיישינן שיעבור במזיד וישחט בה אף שידע שזו פגומה. כי הטרחא הנ"ל חשובה כממון כו'. ומאחר דאתינן עלה מדין חשודי' אין זה כ"א במומר לנבילות (ובכיוצא הנוהג דין חשוד מחמור לקל כו'). וכן לדידהו לאו דוקא מומר ורגיל אלא אף בפ"א וכמ"ש הת"ש סק"ו (והא דאין חילוק גם בין שלו לשל אחרים משא"כ בדין חשוד כנ"ל. היינו מאחר שקיבל עליו לשחוט הוי כשלו כו' ע' ת"ש סק"י ושו"ע מוח"ז רבינו ז"ל ס"ב סק"ג). ולהרמב"ם לא אתינן עלה מדין חשוד כלל אף בנבילות לתיאבון גופא (וראי' מדאמר רבא מומר דוקא כו'). והטעם דס"ל דטירחת תיקון הסכין אינו חשוב כממון ואין סברא שניחוש שישחוט במזיד אף שידע שהסכין פגום. כיון שבידו לתקנה לא שביק התירא כו' ולכן מי שעבר רק פ"א אף בנבילות לתיאבון א"צ גם בדיקת סכין וכדמוכח בהדיא בד' הכ"מ דגם אנבילות קאי כמ"ש הת"ש ודלא כפר"ח. ואי הוי ס"ל להרמב"ם כסברת הפוסקים דטירחת תיקון הסכין חשוב כממון קשה אמאי כו' אלא ודאי ע"כ לומר כנ"ל. וכן מבואר להדיא מד' הרמב"ם גבי פסול לעדות שכ' הטעם שאינו מניח דבר מותר כו' הרי דגם תיקון הסכין חשוב כבידו ההיתר כו' ולא הוצרך לטעם זה אלא משום דכולל גם כ מי שעבר בנבילות וכיוצא בה היכא דשייך דין חשוד מחמור לקל כו' (אך לפי מ"ש הכ"מ דהרמב"ם מיירי גם בשלא לתיאבון ולא להכעיס. ולפי"ז ע"כ לומר דלא מיירי כ"א בעבירות אחרות בענין דלא שייך חשוד מחמור לקל וכנ"ל. וא"כ קשה מה זה שכ' שאינו מניח ההיתר כו' הרי לא נחשד לשחיטה אפי' לתיאבון. וצ"ל דכ' כן לפי שכולל עכ"פ גם נבילות לתיאבון ודוחק. אך באמת לא כ' הכ"מ אלא דסתמא תלינן שאיזה נח"ר יש לו כו' והוי לתיאבון וכמ"ש השמ"ח ס"ב. אבל לא בדידעינן שאינו מקפיד כלל. וא"כ הרמב"ם מיירי בכל ענין כו' אלא שלפ"ז אינו מובן כ"כ מ"ש הכ"מ אבל הר"ן כ' כו' עי"ש. ולפ"ז גם על כת"ר לא קשה קושי' ג' הנ"ל מהכ"מ. אך מ"מ מהת"ש ומוח"ז רבינו ז"ל קשה כנ"ל. אך י"ל בדוחק שהת"ש מיירי רק בגוונא שכ' דוקא שנעשה לו כהתירא מחמת שהורגל לתיאבון או שהוסכם אצלו שא"א לעמוד בזו כו' עי"ש דבכה"ג אפשר דלא נחשד על עבירה אחרת מדין חשוד מחמור לקל אלא רק לתיאבון כו' ודין חשוד שבסי' קי"ט מיירי באינו חושש כלל בין איסור להיתר מתחילתו כו' בלא לתיאבון. ומוח"ז רבינו ז"ל שכ' גם אופן זה אולי אין כוונתו אלא שאין לזה דין להכעיס דלהוי כעכומ"ז אבל מ"מ בעי עומד ע"ג אם עבר עבירה השייך דין חשוד מחמור לקל. וכן משמע קצת מדכתב זה בס"ה ולא בס"ו ויש לעיין). אמנם במומר ורגיל חידש לנו רבא דבעי בדיקת סכין. משום דמיטרח לא טרח. ואין הפי' דלא טרח לאהדורי אחר סכין יפה כדפרש"י ור"ן או דלא יטרח לתקנו כדפי' הרא"ש. דלהרמב"ם אין סברא לחשוד אותו שישחוט במזיד בפגומה בשביל טורח זה (וכדאשכחן בחמצן של עוברי עבירה שטורח לאהדורי להחליף ולא ס"ל לחלק בין טירחא זו לזו כמ"ש הרשב"א) וכנ"ל. אלא הפי' כמ"ש הרמב"ם בהדיא שאינו טורח לבדוק. כלומר לבדוק כדבעי' כל הצורך אלא יבדוק מעט בלי כוונת הלב ויורה היתר לעצמו לומר שאין פגימה כו' וז"ש הרא"ש דחיישינן שלא יקיים שום מצוה כהלכתה. כהלכתה דוקא. (וכמ"ש גם כת"ר מעין זה) דמחמת מיעוט י"ש שבו לא יטריח א"ע לשום עין עיונו לדקדק בטוב בכוונת הלב והמוח כ"כ ואז ממילא לא ירגיש בפגימה דקה וידמה בנפשו שאין פגימה כלל. אבל באמת ישנו והוא לא ידע ואשם. (משום דהרבה צריך י"ש וישוב הדעת לבדיקת סכין כמ"ש הרא"ש. וטוש"ע סי' ח' פי' דבלא זה יטעה בעצמו ולא ירגיש וכמפורש בד' הרר"י שבב"י ואחרונים שם דאשר אינו ירא לבו לא יבין כו' ולא ירגיש כו' כי חוש המישוש כפי כוונת הלב כו' (וכנראה בעליל ממעשה רב דמהרש"ל כו'). ולכן מצינו ג"כ דס"ל להרמב"ם בטעם שגם כל אדם צריך להראות סכינו לחכם. דחיישינן שלא יבדוק יפה והיינו ג"כ מטעם שצריך הרבה י"ש וישוב הדעת לזה וכמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל בסי' י"ח (אלא דהתם באדם כשר לא תקנו כ"א בשו"ב קבוע (בימיהם) והכא במומר אף באקראי. כמ"ש הכרו"פ שם ומוח"ז רבינו ז"ל סי' א' וע' לקמן): ודוקא נקט רבא מומר ורגיל. דודאי אין יראת ה' על פניו כלל. אבל מי שעבר פ"א באקראי אף בנבילות אין ראיה כ"כ שאינו י"ש. ומאחר שכן הוא הטעם מזה למד הרמב"ם דאין חילוק בין מומר לנבילות לעבירה אחרת. ואין זה שייך לדין חשוד שבסי' קי"ט. והן ב' ענינים לא ראי זה וכו' דחשוד שבסי' קי"ט היינו שחושדין אותו מספק שיעבור במזיד כדרך שעבר אעפ"י שאין ראיה שעבר מחמת העדר י"ש כ"כ אלא אולי (תקפו יצרו במקרה) ומצוה זו הוקלה אצלו לכן לא נחשד אלא באותה עבירה ובכיוצא בה מחמור לקל כו' אבל באחרת עדיין הוא בחזקתו. ואין חילוק בין פ"א לכמה פעמים וכאן לענין בדיקת סכין היינו שאין חושדין אותו כלל שיעבור במזיד כ"א שלא ירגיש כנ"ל. לכן אין חילוק באיזה עבירה עבר כ"א בין פ"א לג' פעמי'. משא"כ לשאר פוסקים ס"ל שזה דין אחד עם דין החשוד לכן אין חילוק בין פ"א לכ"פ. כ"א בין נבילות וכיוצא כו' לעבירה אחרת. ומדאמר רבא מומר הוא סעד ג"כ לד' הרמב"ם. דלשאר פוסקים צריך לדחוק כמ"ש הת"ש סק"ו. ומ"ש לנבילות כן דרך הגמ' כמו קטן אוכל נבילות כו' ואנן פסקינן כחומרת שניהם ע' ת"ש שם. והארכתי בזה שראיתי שכת"ר כתב ג"כ בכעין זה לענין בדיקת סכין אלא שנטה ונכנס בדחוקים ושהרמב"ם פליג בענין חשוד בב' סוגי' כו'. ולא ידעתי למה לא ישר בעיניו לומר כנ"ל. (ועיקר ההפרש בינינו. דכת"ר דימה בדיקת סכין להא דאיתא בירושלמי גבי נשים לבדיקת חמץ ולכן הקשה לעצמו מהא דס"ל לרמב"ם דנשים נאמנות על בדיקת סכין. ותירוצו דוחק. גם א"כ קשה להיפוך דלפ"ז ראוי שמומר לתיאבון לד"א (אפי' פ"א) יהי' פסול לבדיקת חמץ מק"ו מבדיקת סכין ואף שבדיקת חמץ דרבנן כ"ש דקשה טפי. ולא אישתמיט בשום מקום לומר כן ותניא הכל כשרים ונאמני' לבדיקת חמץ כו' אבל באמת לדידי לא קרב זה אל זה כלל. דבדיקת חמץ החשש הוא שתשקר ותעבור במזיד בבדיקת החורין כו' לא מיבעיא לדעת התוס' דפסחי' אלא אף לדעת הרשב"א והר"ן עפ"י הירושלמי דבודקות כ"ש כו' היינו ג"כ שתבדוק רק במקומות שקרוב לודאי חמץ והשאר חורין תתלה לומר שאין שם חמץ ותקיל במזיד שלא לבדוק שם כלל ותשקר לומר יפה בדקתי. אבל אין סברא לטעות בדמיון שתסבור שבדקה באותו חור אף שלא היתה שם וכן להיפוך כשתושיט ידה או עיני' באיזה חור אין חשש שלא תבדוק יפה שם וכי עינים לה ולא תראה. אלא החשש הוא שמחמת עצלנות תעבור במזיד ולא תבדוק יפה בחורין היכא שאין כ"א ספק חמץ משום שתתלה לומר שאין שם חמץ כו' לכן שייך חשש זה בנשים עצלנות ולא במומר דאעפ"י שאינו י"ש כ"כ מ"מ לא נחשד לעבור במזיד אם לא במומר לא"ד וכיוצא כו' וזה נכלל בדין חשוד שבסי' קי"ט. אבל הכא החשש הוא כנ"ל וזה לא שייך בנשים שאין ראיה שאין בהם י"ש. כ"א במומר מטעם הנ"ל. וא"ל שגם הכא ניחוש בנשים שיבדקו מעט וישקרו כו'. דז"א דדוקא התם שייך שיבדקו המקומו' הקרובים יותר שימצא בהם חמץ ויניחו החורין הרחוקים שימצא בהם חמץ ויתלו כו'. אבל הכא סתם סכין בחזקת פגום פגימות גדולות וקטנות בשוה. ואדרבה קרוב לומר שהקטנות מצויות יותר. אין סברא לחוש שתבדוק הגדולות ותניח הקטנות והוי כודאי איסור כו'. (וע' בד' מוח"ז רבינו ז"ל רסי' א' מ"ש בהג"ה אד' רשב"א) (אך לפ"מ שמצדד ביש"ש סי' ב' בענין