דברי נחמיה יורה דעה ריז

תשוב' פנמ"א דגם האיסור אינו כ"א מדרבנן ולפסול מעדות בעי הכרזה כו' ע"ש (שהביא ראי' מגמ'). ואין סברא לחלק (גם להרשב"א) בין מסור לשאר איסורים כיוצא בה לשחיטה (ע' פ"מ על הט"ז כאן סקי"ג). אך באמת הן כל אלה הם דקדוקי' קלושים אין בהם יסוד להוציא דין לא להקל ולא להחמיר ע' כללי פוסקי' לכנה"ג אות נ"ט. ולא כתבתי אלא להפיס דעת כת"ר

והנה גם מה שלמד כת"ר ק"ו מדין פסול עדות שבח"מ סי' ל"ד ס"ג בהג"ה די"א בעבירה דרבנן בעי' חימוד ממון. (וכת"ר סתם דלא מיפסיל. וז"א). ולטעמך דיו לבא מן הדין להיות כנדון והרי שם הרבה פוסקים ומכללם הרמב"ם וטוש"ע ס"ל דגם בכל עבירה דרבנן פסול מדרבנן. וגם להי"א שברמ"א עכ"פ היכא דאיכא חימוד ממון פסול וכדאיתא במשנה וגמ' בפ' ז"ב. וה"ז מדרבנן אדאורייתא. (וכאן אין סברא לחלק בין היכא דאיכא חימוד ממון לליכא). אך באמת מהא ליכא למשמע כלום דודאי פשיטא דבאיסורים כה"ג לא חשדינן מדרבנן אדאורייתא כדלקמן בסי' קי"ט מגמ' דבכורו' (דף ל') (ומזה הוי לי' כת"ר להוכיח אלא שגם זה אינו ראי' וכמשי"ת). אלא דהתם גבי עדות שאני דבעבירה דאורייתא קי"ל בהא כאביי וכר"מ דפ' ז"ב ד' כ"ז. דאף מקולא לחומרא פסול מדאורייתא) (משא"כ באיסורי' קי"ל דלא כר"מ. והטעם כמ"ש התוס' ורא"ש בבכורו' דף ל"ו עי"ש). ולכן גם בעבירה דרבנן החמירו מדרבנן גבי עדות אף מדרבנן אדאורייתא (דהיינו שיעיד שקר) אף שזהו מקל לחמור דכל תיקון דרבנן כעין דאורייתא תיקון (משא"כ באיסורי' כו') ואדרבה דעת הי"א שבח"מ סי' ל"ד טעמ' בעי שהרי בדאוריית' קי"ל כאביי דלא בעינן רשע דחמס ע' ב"י שם (ויש ליישב אלא שכ"ז אינו שייך לנ"ד). ובלא"ה נמי אין ראי' מי"א הללו לכאן שהרי עדות בשל אחרים הוא וכה"ג באיסורים קי"ל כרשב"ג בכורות דף ל"ה כמ"ש הרמב"ם בכ"מ וכ"ה בשו"ע סי' קי"ט. כמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל ס"ב סק"ג אלא שגבי עדות פסול מגזה"כ ע' ש"ך שם ובח"מ שם סק"ג (והרמב"ם פי"א מה' עדות הי"ח נתן טעם לחלק ביניהם. אלא שבלא"ה פשיטא דלא חשדינן באיסורי' מדרבנן אדאורייתא

ומעתה אשוב אתפלא על כת"ר שהאריך לפלפל בחכמה דעיקר סברת הרמב"ם נובע מדין חשוד לחמור חשוד לקל שמקורו ממשנה דבכורות וס"ל דגם בב' סוגי' דינא הכי ומזה הוציא כת"ר דז"א באיסור דרבנן דהוי קל מבדיקת הסכין כהוגן כו'. לפי דבריו יותר הי' לו להוכיח דאין הלכה כהרמב"ם כלל דהרי בסי' קי"ט קי"ל כהב"י וש"ך ופר"ח ושארי אחרונים בלי חולק דבב' סוגי' איסור לא אמרי' חשוד מחמור לקל. ומאחר שאנו רואים הסכמת כל האחרונים כאן כהרמב"ם. ממילא שמעינן דלא ככת"ר. (ואף שזה אמת לדעתי דלהרמב"ם אין ראיה ממומר לערלות. אבל עכ"פ גם להיפוך אין ראיה לכן נלמד סתם מן המפורש בדברי הרמב"ן והרשב"א. (ע' בכללי הפוסקי' מכנה"ג אות ל"ז ואות נ"ה). ומה גם לפי מה שנחית כת"ר לפרש מאי דאמרינן (חולין ד' ה' ב') וקסבר מומר לד"א כו'. היינו כלומר דמהא ליכא לסיועי לרבא עדיין. א"כ בקל יש לומר ג"כ בענין שיש להוכיח מזה קצת כסברת הרמב"ן והרשב"א ולא ירדתי לסוף כוונת כת"ר. דלפ"מ שהתחיל לפרש הוכחת הרמב"ן מהא דאמרי' וקסבר כו' ולפי ההנחה דלר"מ אינו כ"א רק כמומר לאותו דבר, כמעט איני רואה שום חילוק בין הרמב"ם לשכנגדו. ואין להאריך כי לדעתי הפי' וקסבר כפשוטו דלר"מ מומר לד"א הוי כעכו"ם (ומה שרצה לרמז כת"ר לגמ' דבכורות סוף ד' ל"ה איני מבין, ומ"ש שם ד' ל"ו אימר דאמר ר"מ לחששא כו' קאי על הכהנים בבכורות וכן משמע מלשון התוס' ורא"ש שם. ועל לשון רש"י ע' צו"ק. וע' הג"א בפ' ז"ב ד' כ"ז). והוכחת הרמב"ן משום דס"ל דרבא דוקא לנבילות קאמר וממילא מה דאית' בבריי' מומר לערלות ס"ל דגם בדיקת סכין לא צריך (וסתמא קתני הכל שוחטין כו' אלא דבמומר ע"כ כדרבא). ואמאי הרי זה מחמור לקל וליבעי בדיקת סכין אלא דבשני סוגי' לא אמרי' כו'. וממילא להרמב"ם ליכא הוכח' אבל עכ"פ מנלן דפליג וכנ"ל). ושארי הראיות שכ' כת"ר לסברת הרמב"ן אינם בב"י וש"ך שלפנינו וגם איני מבין מה זה שייך להרמב"ם ומחלקותו. גם לדעתי לכולהו אית להו פירכא דמרב ענן אין ראיה דאף דחשדינן מע"ז לנבילות אך היינו רק לתיאבון ולא שביק כו' אלא דמומר לא"ד כהתירא דמי ליה (מחמת שעבר ושנה כו'). ומהברייתא דמכם כו' וכן מ"ש כת"ר ועוד מנלן דמומר לע"ז כו' אין ראיה דודאי הדין דחשוד מחמור לקל היינו רק חשד מספק מדרבנן. (ודברי הש"ך סי' קי"ט סקי"ג צ"ע עי"ש). כללו של דבר דכל מה שטרח כת"ר והאריך בזה הוא קשה הבנה לדעתי ומה גם שאיני מבין מה שייך כ"ז למחלוקת הרמב"ם ושאר פוסקים. ומה הכריחו לטרוח בדחוקי'. ואם מפני שקשה לו מאין הוציא הרמב"ם דינו. וכי כעורה היא זו שכתב הכ"מ. וכ"ה בהדיא בחידושי הרשב"א והר"ן עי"ש. אמנם הנראה מכללות ד' כת"ר דעם היות שהביא הדין דשני סוגי' איסור ללמד לכאן. ה"ז בא ללמד ונמצא למד. דהיינו שעיקר יסודו לפי שנראה לו לסברא נכונה ואמיתי' מצד עצמו בטעם וסברא לדין הרמב"ם. דמדין חשוד מחמור לקל נגע בה ומשום דבדיקת הסכין חשוב קל נגד כל ודאי איסור לפי שיבדוק כ"ש ויתלה שבדק יפה. ומחמת זה מוכרח אצלו ממילא דס"ל דאמרי' חשוד מחמור לקל אף בב' סוגי'. אבל באמת עם היות שהסברא שכ' דבדיקת סכין חשוב קל כנ"ל היא אמיתי' וכמו שיתב' מ"מ מה שעלה על דעתו שמדין חשוד מחמור לקל ממש נגע בה לא כיוון יפה. חדא דודאי לא פליג הרמב"ם ואחרונים דדן חשוד אינו בב' סוגי' וכנ"ל. ועוד דא"כ אין לחלק בין פ"א לכמה פעמים. שהרי דין חשוד פשוט שנוהג גם בפ"א וכמ"ש הת"ש כאן סק"ו דמש"ה קיל במומר לנבילות בפ"א. עם היות דלהרמב"ם גם במומר לנבילות דוקא ברגיל וכמ"ש הכ"מ. מ"מ הא גופא קשיא וטעמא בעי. ועוד אם כד' כת"ר דלהרמב"ם ודעימי' חשוד מחמור לקל אף בב' סוגי'. א"כ לפמ"ש הכ"מ דהרמב"ם מיירי גם בלא לתיאבון ולא להכעיס וכמבואר בת"ש להלכה (וע' בדברי מוח"ז רבינו ז"ל ס"ה סק"ג. אף דשביק התירא בדבר שאין בו תאוה כו' עי"ש שמשמע דהוי רק כמומר לד"א ממש וא"צ עומד ע"ג כו'). א"כ בעבירה החמורה משחיטה ליבעי נמי עומד ע"ג עכ"פ. ע' ש"ך סי' קי"ט סק"ו. (אך זה אין להקשות דלהוי שחיטתו נבילה כמו באינו חושש בזביחה. דחשוד מחמור לקל אינו כ"א מדרבנן מספק וכנ"ל). אלא ודאי ע"כ מיירי רק בענין דלא שייך דין חשוד כגון בב' סוגי' או בסוג א' ובעבירה קלה משחיטה (או גם בשוה לפמ"ש הפר"ת סי' קי"ט. אך ע' רמב"ם בפיה"מ ספ"ד דבכורות וצ"ע וע' תיו"ט שם). ובלא"ה ע"כ לומר דבהכי מיירי החולקים על הרמב"ם (אבל זה ודאי דוחק גדול לומר לכת"ר דהרמב"ם והאחרונים מיירי רק בעבירה קלה משחיט' ולא בחמורה אפי' מסוג אחר)

אמנם כן נראה לפע"ד החילוק בין הרמב"ם וסיעתו להרשב"א וסיעתו בטעמם וסברתם בדין זה הוא כך. דלהרשב"א וסיעתו אתינן עלה מדין חשוד ממש ודין השחיטה שוה כמו בכל האיסורים. דקי"ל מי שעבר עבירה פ"א נחשד על אותו דבר או על הקל ממנו באותו סוג. אולי יעבר בכל פעם באותו ענין שעבר. היינו אם לתיאבון או כו' (והיינו בשל עצמו ולא בשל אחרים כרשב"ג) כמבואר כ"ז בסי' קי"ט. וא"כ במומר לנבילות לתיאבון דינא הוא שיחשד שיעבור עוד לתיאבון (בשלו כו') דהיינו כשלא יהי' מצוי אצלו היתר בזול כ"כ כו' אבל כשיהיו שניהם לפניו לא שביק התירא כו'. ואשמעינן רבא לענין ליתן לו לשחוט. דאם בדק לו סכין חשיב כאילו יש