דברי נחמיה יורה דעה רטז

דלענין דינא כיון דבחידושי הרשב"א כתב בהדיא להחמיר ובשאר ספריו דבריו סתומי' ולע"ד מפורשים נמי להחמיר כנ"ל. העיקר כפסק הב"ח ופר"ח כו'. הנה לפי הנ"ל דלפע"ד בתה"א וקצור ובמה"ב משמע בהדיא להקל. הי' נראה להיפך דגם בחידושיו י"ל עפ"י מ"ש הט"ז לחלק בין כשהסכין לפנינו ממש לבין שנותן לו (לכתחילה) והוא הולך לשחוט למקום אחר באופן שלא יובא הסכין לפנינו. דבאמת מדברי המה"ב דף ו' ב' הנ"ל במ"ש דלא חייבנו להתעכב עד שישחוט ויבדוק הסכין אחריו ואפי' לכתחילה כו' אלא שכל שהסכין לפנינו כו' כדי שלא נראה כמעלימין עין כו'. מבואר בהדיא כעין חילוק הט"ז אלא שהט"ז כתב דבדיקת המומר לא מהני כלום. והא דמותר ליתן לו לשחוט במקום אחר באופן שלא יובא הסכין הוא משום דהוי כדיעבד. ומיירי בגוונא דא"א שיובא הסכין כמ"ש הפ"מ שם וכן הוא בשמ"ח ס"ו ובת"ש שם ומדמי לה להדין דבסימן א' ס"ד ועיין שם סק"ו. אבל מדברי מה"ב מבואר דאעפ"י שאפשר לו להתעכב שם (וכן להביא הסכין). ומיקרי לכתחילה. מ"מ לא חייבנו בזה אפי' לכתחילה. והיינו משום דסמכינן לכתחילה על בדיקת המומר בכה"ג דאיכא חזקה לקולא כו' כנ"ל. אלא דמ"מ כשהוא לפנינו ממש דחשיבא לי' כהעלמת עין לא סמכינן ע"ז (והוא ע"ד מהיות טוב כו' כמ"ש במה"ב ה' א' קודם ד"ה עוד שם). וא"כ גם בדברי הרשב"א בחידושיו י"ל דמיירי כשהסכין לפנינו ממש דוקא (ואם שהוא קצת דוחק טוב לומר כן כדי שלא יהי' כסותר א"ע שבשאר ספריו משמע בהדיא להקל (כשהולך לשחוט למקום אחר עכ"פ) כדלעיל). והת"ש ס"ו ובסקי"א החמיר גם בשא"א שיובא לפנינו. ומדמי לה למ"ש בסימן א' ס"ד ובת"ש שם סק"ו כתב על הט"ז שהבאים אחריו לא הסכימו לפירושו ברי"ו ובעל העיטור. הנה מלבד שלא ידעתי כ"כ מי הם שלא הסכימו גם לא ידעתי מה בכך שלא הסכימו לפירושו ברי"ו ובעל העיטור דהיינו דס"ל דהמקילים מקילים בכל גוונא ואפי' כשהסכין לפנינו ממש. ובפרט בה"ע שגם בישראל ס"ל דא"צ כלל כדמשמע ברא"ש סס"י ט"ו ודלא כהט"ז בזה. אבל במה שהיקל הט"ז לדינא בשהולך למקום אחר כו' והוא עפ"י מה"ב הנ"ל נראה דזה ודאי נכון. ואדרבה אם המקילים מקילים כל גוונא י"ל שגם המחמירים לא פליגי כ"א כשהוא לפנינו ובשהולך למקום אחר הכל מודים. וי"ל ג"כ דליכא פלוגתא כלל אלא מר מיירי בשהוא לפנינו ממש ומר מיירי בשהולך למקום אחר. וכנ"ל שי"ל כן בדברי הרשב"א שנראים כסותרים כו'

טז והנה באמת לדינא הי' נראה כיון שגם בעיקר הדין דבדיקה שאחר השחיטה גם בישראל כשר רבים מקילים דא"צ כלל ה"ה הראב"ד בפ"א מהלכות שחיטה והרז"ה ובה"ע שברא"ש ס"ס ט"ו וכן פסק ריטב"א (בחידושיו דף ג' ב') והרא"ה בבדה"ב שם דף ו' סע"ב. וכאן במומר לפה"נ לא מצינו בראשונים בהדיא להחמיר זולת מדברי הרשב"א בחידושיו ורי"ו בשם הגאונים. ומדברי הרשב"א כבר נתבאר שבשאר ספריו משמע בהדיא להקל ושגם בחידושי הרשב"א י"ל שמודה בשהולך למקום אחר ושכן י"ל גם מדברי רי"ו בשם הגאונים וגם באמת מהיות שדברי הגאונים הללו לא מצינו שהובא בשום אחד מהראשונים. לכן אילולי דמסתפינא הייתי אומר שגם הרי"ו לא ראה זה בשום פוסק אלא שכוונתו על אותו שכתב להחמיר להצריך בדיקה אחר השחיטה בישראל כשר ואיהו הוא דס"ל שהכל אחד כו'. ואפשר שגם מ"ש בשם י"א להקל. ג"כ היינו אותן שהקילו בכל שחיטה דא"צ לבדוק אחר השחיטה כנ"ל (ואפשר שגם בעל העיטור בהכי מיירי) שכמדומה ששום פוסק א חקר בהדיא בדין המומר בפרט. אלא שבאמת לכאורה הא בהא תליא. דעיקר המקור לזה מגמרא הוא מהא דאיתא גבי מומר לא בדיק לו סכין בודק אחריו כו' דמשמע כו'

שאלה ד

בשו"ב שנתברר עליו שלא

התפלל

(בסי' ב' סעיף ו') תשובה הנה לכאורה הדין פשוט בסי' ב' ס"ו. דהיינו אם יעידו עליו (עדים ע' ת"ש וית' אי"ה) שעבר ג' פעמים צריך לבדוק לו סכין. להרמב"ם. והגם שבשו"ע כ' דיעה א' בסתם. הרי האחרונים כולם תופסי' עיקר להחמיר כהרמב"ם (והפ"מ כ' שכן הלכה. והת"ש לא הביא בשמ"ח דעת החולקים). וכן נמי לדידי' צריך לנסותו מחדש אם בקי בהלכות שו"ב. כמ"ש בס"ב גבי מומר לנבילות. (ואף כתב קבלה לא מהני כמ"ש הת"ש שם) וה"ה בשאר עבירות להרמב"ם. ע' פר"ח סק"כ ומ"ז סק"י (וכמשמעו' פשט לשון הרמב"ם שהי' מומחה כו'). עכ"פ בהכי סגי לכ"ע ולא בעינן עומד ע"ג. וכמ"ש בנבלות לתיאבון ע"ש הטעם. והנה מה שהוכיח כת"ר משמעות לשון הרא"ש שכתב מעבירות שבתורה. איני יודע למה נסמוך יותר על משמעות לשון הרא"ש מעל לשון הרמב"ם מרא דשמעתת'. וכ"ה לשון הטוש"ע. ועי"ש שבתחילה כתבו לאחד משאר עבירות כו' ואח"כ בסמוך בפסול עדות כ' (לרבותא) מעבירות של תורה כי' משמע שמ"ש תחילה סתם עבירות היינו אף דרבנן ואדרבה אין להוציא דין מדיוק לשון הרא"ש שכ' דרך אגב לשון שבתורה. (וכמה אחרונים שהעתיקו דבריו השמיטו תיב' זו) כי באמת לשון שבתורה הוא לשון כולל גם דרבנן כי גם דבריהם תורה היא (מלאו דלא תסור כו' ונקרא תושבע"פ). וגדולה מזו נמצא לשון זה גם על דרבנן לבד כמו גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה (ברכות ט' ע"ב) ובכמה דוכתי וע' רמב"ן בסה"מ שרש א'. כ"ש כאן שלא ימנע הרא"ש לכלול דרבנן עם דאוריי' בלשון שבתורה (וע' פר"ח במנהגי איסור אות י"ו מ"ש על הרא"ש בפ' מקום שנהגו בלשון דאוריי' כ"ש כאן בלשון שבתורה. ועי' ש"ך ח"מ סי' כ"ח סקי"ד הר"ש) ועי' ב"י אה ע רסי' קכ"ב על לשון הרא"ש דגיטין דף ס"ג ב'. ומ"ש עוד ממשמעות לשון הת"ש. ג"כ אינו מספיק חדא דודאי י"ל ברווחא כמ"ש כת"ר דלרבותא קאמר. שהרי הקולא דשלא להכעיס נקיט ואתי עיי"ש. ועוד שעטנז לא פסיקא דהוי דאורייתא דוקא. שהרי יש ג"כ כלאים דרבנן (והוא הרוב והמצוי) דמדאוריי' שוע טווי ונוז בעינן ואינו מצוי. וא"כ י"ל מדכתב סתם שעטנז כולל גם דרבנן. ותדע שהרי בסמוך בסט"ו דמיירי בדאוריי' לבד פרט בהדיא ולבש שעטנז דאורייתא כו' ע"ש. וכן מ"ש עוד שכן משמע מסתימות לשון הפוסקים כמו מומר לע"ז ושבת כו'. י"ל להיפך מדפרטו האחרונים גבי ע"ז ושבת וכן במומר להכעיס (ובמומר לכל התורה). דבדאורייתא דוקא וכאן לא אישתמיט שום פוסק לחלוק בהכי מסתמא גם בדרבנן בכלל. והסברא נמי נותנת דדוקא גבי מומר לע"ז וכה"ג באותן שדיינינן לי' לכל מילי כעו"ג אין זה אלא בדאורייתא (דאלו בדרבנן הרי גם צדוקי שכופר בכל תושבע"פ אינו כעו"ג) אבל מומר לד"א דרק לענין בדיקת סכין חשוד י"ל דגם דרבנן בכלל מטעם שנתבאר. (ודומיא דמומר לנבילות דנראה ודאי דאף בדרבנן ע' סי' י"ח וסי' קי"ט (ועי"ש בב"י בשם תשובת הרשב"א וריב"ש דבגבינות וסתם יינם אינו נאמן בשבועה הרי דבאותו דבר אף מדרבנן אדאורייתא חשיד ושבועה לאו דוקא עי' ת"ש סי' ב' סקי"ב ושו"ע מוח"ז רבינו ז"ל ויש לעיין)

וכדמות ראי' יש מדין המסור דלכ"ע עכ"פ הרי הוא כמומר לד"א ומשמע דבעי בדיקת הסכין לדידן וכמבואר מדברי השמ"ח סעיף כ"ו. והרי לפמ"ש הש"ך בח"מ רסי' שפ"ו בשם הרבה פוסקים דינא דגרמי אינו אלא מדרבנן וה"ה מסור עי"ש. ועי' ס' שער משפט סי' ל"ד סקי"ג בשם