דברי נחמיה יורה דעה רטו

הפר"ח שהשיג דל"ל למומר לבדוק הא אפי' אם ימצא פגומה יאכל. כבר תירץ הוא. ועוי"ל דלאו ודאי הוא אלא חשש' כיון שאכל לתיאבון (ג"פ) חשש' גדולה היא שיאכל עוד (דבג"פ הוי חזקה) אבל מ"מ לאו ודאי הוא דלפעמי' אפשר שימנע וכיון דלא אמרי' כיון דדש בי' כהתירא דמי' לי' כדאי' בגמ'). ולכן בדבר שבלא"ה איכא חזקה להיתר חזקת הסכין כו' י"ל דסמכי' על עדותו אפי' בשלו כו'. וכמ"ש במה"ב (ה' ב') דבכמה ענינים סומכי' עליו ומאמינים אותו כו' ע' שם ובהא א"ש נמי דברי הלבוש וש"ך שכתבו שמסתמא בדק ומצא יפה דכוונתן ע"ד הנ"ל דכיון דבלא"ה איכא חזקת היתר סמכינן עליו בכל כה"ג. וכ"ה ג"כ כוונתו לענין בדיקת הסימני' כפשוטו. דמ"ש הת"ש דבזה י"ל דפי' כמ"ש הרשב"א כו' אינו מספיק דמ"מ ז"א כ"א חזקה על בן דעת כו' כמ"ש בת"ה. או רובא דרוב שוחטין כו' כמ"ש במה"ב ובכה"ג בעי בדיקה כשאכיל כמ"ש בהג"ה ס"א סעיף ב' גבי רמאשמ"ה אלא דסמכינן עליו כמ"ש במה"ב שם נאמן לומר בדקתי בסימנים וה"ה בסכין. וכ"ה בתה"א נאמן לומר שאינו נפגם כו' (והוסיפו דמשמע דא"צ עדותו בפירוש אלא דגם מסתמא מדשתיק אמרינן דבדוק כו') וכ"מ בלבוש בהדיא דמצרפין כו' ע"ש והיינו אפי' בשלו כו' ואין צריך למה שנדחק לפרש דבריהם דמיירי בשל אחרים דוקא. דודאי לא משמע כן ומ"ש דמשמע קצת שסתם גמרא איירי בכה"ג לא ידעתי רמז לזה ואדרבה הרי מלשון לא שביק התירא ואכל איסורא משמע דמיירי בדאכל מיני'. רק שהתוס' ורא"ש כתבו דרך רבותא דאפי' לא אכיל מיני' חייס על לפני עור כו' אבל עיקרו מיירי בשאוכל ממנו (וע' לבוש שכתב טור ולבוש ואפי' לא יאכל הוא תחילה כו' משמע שמפרש אפי' דברי תוס' ורא"ש הנ"ל הכל בשלו אלא שלא אכל עדיין כו' ומשמע דאילו בשל אחרים א"צ גם לבדוק לו הסכין קודם השחיטה. דהא החשוד נאמן בשל אחרים. וע' פליתי ס"ק ב' נסתפק בזה והסברא שכתב הת"ש ומוח"ז רבינו ז"ל כיון שקיבל עליו לשחוט רוצה שלא לטרוח לכאורה י"ל למה הו"ל לקבל עליו לכתחילה בחנם ולהכשיל כו' ועיין ש"ך הארוך דף ו' סע"ד שנתקשה באמת למה לא יהא מותר כו' ותירוצו נראה דקאי רק להטור שכתב תחילה ועיין ש"ך ופ"מ סק"כ וצ"ע בפוסקי' בדין החשוד בדבר ואכ"מ. אבל עכ"פ לומר שמיירי בגמרא ופוסקי' דוקא בשל אחרים הוא דוחק גדול לפי הנראה. ומוח"ז רבינו ז"ל לא כתב שם בסק"ג אלא ואף אם לא יאכל כו' אבל עיקר הדין ודאי מיירי בשלו כו'). וכ"ה לשון תה"א גבי אי צריך לידע שהוא מומחה (וא"ו א') שמא אינו מומחה ולתאוה שוחט ואוכל כו' כ"כ בבדה"ב שם ובכמה דוכתי בפוסקים שמא מתאותו לאכול בשר לא יגיד כו' ובחידושי הר"ן (הובא לעיל) גבי טורח תיקון הסכין יצטרך להמנע לאכול בשר כו' מכ"ז משמע דעיקר דין זה בגמ' ופוסקים מיירי בשוחט בשלו ואוכל ממנה ואף בדברי השמ"ח עצמו נזכר כן בסוף ס"ב (וס"ג). וטעמא דמחמירים ג"כ ממילא א"צ למה שנדחק דכיון דמיירי בשלו, ס"ל דעדות המומר לאו כלום הוא כמ"ש הפר"ח דאחר השחיטה מאי דהוה הוה וליכא התירא כו' ועל חזקת הסכין והסימנים קי"ל דלא סמכינן לכתחילה ועכ"פ שייך בזה כל מה דאפשר לברורי מבררינן (ויתבאר אי"ה בסמוך). ומ"ש בדברי הרשב"א הנה ממ"ש בחידושיו ודאי משמע כדבריו (ומ"מ אינו ראי' כ"כ לפי מה שיתבאר בסמוך אי"ה) אבל מ"ש בפי' דברי ת"ה דר"ל דיעבד כו' הוא דוחק גדול דלשונו בתה"א (ה' רע"ב) שכתב וא"ת מדקאמר כו' משמע כו' א"צ לבדוק סכין אחריו. ודאי משמע דא"צ לכתחילה קאמר וכן ראייתו מגמרא משמע דלכתחילה מיירי דהא רבא תקנתא לכתחילה נקיט. כמ"ש בבדה"ב ד"ו סע"ב. ואף במה"ב לא חלק עליו בזה אלא שפי' ענין הלכתחילה דאנן לא חייבינן להתעכב כו' ואפי' לכתחילה כו' ע"ש (ויתבאר אי"ה) הרי כתב בהדיא דאפי' לכתחילה וכ"מ יותר בתוה"ק שכתב ישראל מומר כו' ששחט בינו לב"ע למה אין חוששין שמא נפגם הסכין בעור כו' והרי לא הוזכר שם כלל דין נאבד הסכין דסמכינן בדיעבד שיהי' שייך להקשות ע"ז. אלא קאי אמש"ש בסמוך ישראל אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו והולך ושוחט בינו לב"ע כו' דמשמע דסגי בבודק לו הסכין רק קודם השחיטה. והרי משמע מזה ודאי דאף לכתחילה סגי בהכי וא"צ כלל לבדוק אחר השחיטה. ומה שהקשה הת"ש דאי איתא דהכא גבי מומר א"צ גם לכתחילה וע"כ היינו משים דמהני עדותו לזה (לפי מה דס"ל להרשב"א דבישראל בעי בדיקה אחר השחיטה לכתחילה). א"כ האיך מייתי ראי' בדי"ז ממומר לישראל לענין נאבד הסכין. הא י"ל דש"ה דסמכינן על בדיקת המומר. לפענ"ד פשוט דכוונת הרשב"א שם וכן בדף ה' ב'. דכל שמעכב בדיעבד א"א לומר שיהא מועיל לזה עדות המומר. משא"כ כשבלא"ה בדיעבד כשר. אף שלכתחילה צריך. בזה שפיר י"ל דמועיל עדות המומר כו' לכן שפיר מביא ראי' מדסמכינן כאן על המומר בבדיקה שלאחר השחיטה ע"כ בדיעבד בלא"ה כשר. וכן עד"ז קושייתו בדף ה' ב' דכאן משמע דא"צ לכתחילה כו'. ואמאי ניחוש כו' דהא קי"ל כר"ה כו' ר"ל דלרב הונא משמע דגם בדיעבד מעכב. וא"כ ודאי בכה"ג לא מהני עדות המומר כלום וע"ז תירץ דאפי' לרב הונא כשנאבד אין חוששין דמעמידין על חזקת הסכין. ולכן הכא סמכינן על המומר אפי' לכתחילה. וכן מבואר בדבריו בקושי' הב' שהקשה שם לענין בדיקת הסימנים דאמרינן אם לא בדק גם בדיעבד טריפה או נבילה כו' וכיון שכן אפי' אמר לנו בדקתי בסימני' לא נסמוך עליו כי' הרי דקושיתו היא מבדיעבד על לכתחילה דמומר) ותירץ דחזקה על בן דעת כו' ור"ל דמש"ה (אעפ"י שלכתחילה לא הי' ראוי לסמוך אחזקה זו לחוד כמ"ש רמ"א סימן א' ס"ב ובכמה דוכתי. מ"מ) כאן במומר סמכינן על בדיקתו לכתחילה כמ"ש במה"ב שם דנאמן לומר בדקתי כו'. ובזה א"ש נמי מ"ש במה"ב ח' ב') וז"ל ובחיבור כ"כ כשבדק סכין ונתן לו א"צ בדיקה אחריו כו' ואם נאבדה כו' אין חוששין לו שאלו היינו חוששין לו לא היינו מתירין עד שיהיו בודקין אחריו לעולם עכ"ל. וכתב הת"ש דקשי' ריש לסיפא דרישא משמע דא"צ אפי' לכתחילה ובסיפא משמע דוקא בנאבדה וע"כ פי' דגם רישא א"צ לעיכובא קאמר. והוא דוחק גדול. ותרתי דיעבד ל"ל גם הלשון שכתב ואלו היינו חוששין כו' אין לו הבנה לפ"ז והוא כפול ומכופל בלי טעם ודעת. גם לא ידעתי למה לא הוקשה לו ג"כ בריש דברי המה"ב שם שכתב וז"ל דלא חייבנו להתעכב כו' ואפי' לכתחילה כו' וסיים ואפי' נאבד כו'. הרי כאן אפשר לומר דהכל ענין דיעבד שהרי בפירוש כתב ואפי' לכתחילה. וא"כ קשי' מרישא לסיפא ומה גם שכתב ואפי' נאבד כו' משמע דלא זו אף זו קאמר ותמיה לומר דלא זו דלכתחילה סמכינן אלא אפי' בדיעבד כו' כלפי לייא. אלא ודאי יותר נראה כנ"ל. וא"כ הא דאמר דא"צ דמשמע לכתחילה היינו ע"י צירוף עדות ובדיקת המומר (וז"ש לבדוק אחריו ר"ל אחר בדיקת המומר). והא דאמר בנאבדה היינו שלא בדקה המומר (או דקאי גם אישראל) שנאבד הסכין קודם שבדקה וטעמא דתרווייהו משום חזקת הסכין. אלא שבנאבדה סמכינן בדיעבד אחזקה זו בלחוד ולכתחילה לא סמכינן ע"ז כ"א בצירוף עדות המומר. ולכן בריש דבריו שייך לומר אפי' נאבד כו' אחר שכתב אפי' לכתחילה כו'. כיון דתרי מילי נינהו ולא ראי זה כו'. ואש"נ מ"ש בסוף דבריו שאלו היינו חוששין לו (ר"ל גם בדיעבד בלי בדיקה כלל) לא היינו מתירין (ר"ל לכתחילה בבדיקת המומר) כו' והיינו דמ"מ תלוי' זב"ז וכנ"ל בפי' דברי הת"ה שבדף ה' ב'. גם מ"ש עוד דכן משמע קצת מראייתו שבדף י"ז דאי איתא דבלכתחילה איכא לפלוגי בין מומר להתם. ה"נ בדיעבד כו'. כבר כתבתי דהראי' היא מלכתחילה דמומר אדיעבד דהתם וכנ"ל דאי הוה בדיעבד מעכב הבדיקה דאחר השחיטה ודאי לא הי' מועיל עדות המומר (לכתחילה עכ"פ). ומעתה גם מ"ש