דברי נחמיה יורה דעה ריד

סכין זה אחר השחיטה לא מהני מה שיודע שזו יפה א"כ ה"ה (וכ"ש) ב"ב סכיני'. (דלכאורה אין סבר' כ"כ לחלק ביניהם) אבל לפי הנ"ל (בהמשמעות) א"ש שבתו"ה איירי בדידעינן מבחוץ ובלא ידעינן לא נחית להחקיר' הנ"ל ותלוי לפמש"ש בחידושיו (וכ"ה ד' הש"ך). לכן יתפרש ד' מוח"ז רבינו ז"ל דתחי' כ' דלפי הקולא שבחי' הרשב"א. וממילא איירינן כאן בכה"ג נצרך אמיר'. ולפי החומר' דממילא גם כאן איירי בכה"ג (בדידעינן) א"צ אמיר'. ושוב כ' דמלשון ת"ה משמע דגם בכה"ג ר"ל אף לפי החומר'. מ"מ בעי אמיר'. וכ"ש לפ"מ דאיירינן לפי הקולא

יג אך עדיין אינו מיושב כ"כ. דהא גופ' קשי' כיון דלפי החומרא בדלא ידעינן חיישינן לשמא נזדמן לו סכין אחר השחיט' ה"ה או כ"ש אף בדידעינן שהיו עמו בשעת השחיט'. כיון דחיישינן שלא בדקם. מאי מהני האמירה שעי"ז נודע שיודע (ובדקם). ניחוש ג"כ שמא אחר השחיט' נודע לו (ובשלמ' לפ"מ דמשמע לכאור' בש"ח דהידיע' שהיו עמו הוא מצד שבאנו תיכף אחר השחיטה כו'. א"כ ה"ה דמהני זה לענין הידיעה שיודע (ולכן א' שמסתמ' ידע מעיקרא סו' עי"ש). אבל הרי כבר נתבאר דאאל"כ דמיעט הזמן לא מהני אם לא שבא בגמר שחיט' וסכינו בידו כו' וכדמשמע ג"כ בש"ח ס"ח. וכאן בס"ט דע"כ בא אח"כ וכנ"ל. לא מהני מיעט הזמן אע"כ מ"ש בגוונא כי' ר"ל בידיע' מבחוץ. וקשה ג"כ אכתי מאי מהני האמירה לשנאמר דמסתמא ידע מטיקרא. אפי' במיעט זמן ניחוש כו'). וצ"ל דלא דמי דלענין הידיע' שהיו עמו חיישינן שמא בא לו אחר השחיט' במקרה (אף במיעט זמן). אבל לענין הידיע' שיודע שזהו ע"י מעשה הבדיקה ולא במקרה. לא חיישינן בזמן מועט דבדק וטרח אחר השחיט' למגן. ועוד כיון דע"כ טרח לבדוק מסתמ' טרח טירח' זה קודם השחיט' דלא שביק כו'. אך עדיין קש' א"כ גם לענין הידיעה שהיו עמו יהי' מועיל זה גופ'. ר"ל אמירתו. שכיון שאנו אומרי' שזה ראי' שע"כ בדקם קודם השחיט' א"כ הרי היו עמו וצ"ל דכל שיש לחוש שבא לו הסכין אחר השחיט'. אין ראיה ממה שיודע שזו יפה. שזהו ע"י בדיקתו. אלא שמא בא לידו מאחר בחזקת בדוק. אבל כשהיו עמו מקודם השחיטה. הרי בין שבדקם הוא (ואמרי' שמסתמ' בדקם קודם השחיט') ובין שבא לידו בחזקת בדוק. הכל כשר. (ולומר שמא אחר בא אצלו ובדקם אחר השחיט' לאיזה צורך. אפשר שהוא חשש' רחוקה יותר. מחשש' שבא לידו בדיק שבדקו אחר לצורך עצמו וכה"ג). וכ"ז דוחק. ויותר הי' נראה שבת"ה הכריע החקירה הנ"ל לקולא כו' וכדלעיל. ואף אם ניתן מקום לדקדוק הלשון שכ' ויש עמו. ולא ונמצא עמו. היינו משום דס"ל שאף בדידעינן שהיו עמו בשעת השחיט' ג"כ בענין אמירה מטעם שכ' מוח"ז רבינו ז"ל וא"כ דינם שוה בין שנודע שהיו עמו בין שלא נודע הכל בעינן אמירה ומהני. וא"ש טפי לשון מוח"ז רבינו ז"ל שכ' אף בכה"ג כו' דר"ל בין כך ובין כך הכל שוה לדינא. ולפי"ז הי' נראה לכאורה דגם בטעמא דמילתא שניהם שוין והא בהא תליא. והיינו דבלא אמירתו אף אם נודע לנו שהיו עמו לא מהני דחיישינן דלא טרח לבדקם. והאמירה מהני אפי' בלא נודע שהיו עמו. משום דע"י אמירתו שזו יפה מתברר לנו שבדקם ואמרי' דמסתמ' ודאי בדקם קודם השחיט' דלמה יטרח לבודקם אחר השחיט' בחנם א"ו בדקם קודם השחיט' משום דלא שביק כו'. והרי זה ראי' ג"כ שהיו עמו. ולא נצרך לדחוק ולחלק ביניהם כנ"ל. אבל ז"א דהא חזינן שהרא"ה ס"ל דלא מהני האמירה בלא נודע כו' וכן לפי החומר' שבחידושי הרשב"א ואף לפי הקולא שבחידושי הרשב"א וכדפי' במה"ב היינו הרי יהיב טעמא משום שאין זה נאמנות גמורה דבלא"ה אמרינן כאן נמצא כאן הי', וכמ"ש גם מוח"ז רבינו ז"ל בריש דבריו. מכ"ז מבואר דלכ"ע לא אמרי' שע"י אמירתו נקח ראי' ובירור גמור על שהיו עמו ע"ד הנ"ל. ואם נאמר דלענין הבדיקה ה"ט דודאי כיון דטרח לבדוק לא טרח אחר השחיט' כ"א קודם השחיטה כנ"ל. יהי' קשה למה באמת לא מהני זה גופה לראי' שהי' עמו. ועדיין נצטרך לדוחק וחילוק דלעיל אלא צ"ל דגם לענין הבדיקה הא דלא חיישינן שמא בדקם אחר השחיט' אינו מכח ראיה והוכחה כנ"ל. אלא בלא"ה לא חיישינן כמו דלא חיישינן שמא בא לו הסכין אחר השחיט' דאמרי' כאן נמצא כאן הי' לפי הקולא כמ"כ לא חיישינן שנתחדש בדיקה ותיקון אחר השחיט'. אלא כמו שהוא עתה כן הי' (ואעפ"י דלא סמכי' אחזקה דכאן נמצא כו' וע"כ בעי' ג"כ אמירה (לכתחי'). הרי ה"נ לענין הבדיקה כשאומר בזו שחטתי ה"ז כמעיד שבדק קודם השחיט' כו'. וכ"ז מה שי"ל בד' מוח"ז רבינו ז"ל. אבל הת"ש דפסק בס"ח כהחומר' שבחידושי הרשב"א הרי לא אמרי' כאן נמצא כו'. ועכ"ז לענין בדיקה כ' בס"ט דע"י אמירה בזו כו' מסתמא מעיקרא ידע כו' א"כ לפה"נ ע"כ צריך לדחוק בחילוקים וסברות הנ"ל

יד וכ"ז לפמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל שהחשש' היא שמא לא בדקן מצד טורח הבדיקה כו' וכן משמע פשטות ד' הת"ש סקי"ג. אבל לפמ"ש בש"ח שם דחיישינן שמא היו בעיניו שניהם מוחזקות ליפה או לאינו יפה. משמע דאילו לא הי' שניהם מוחזקות אצלו בשוה. לא חיישינן כלל שימנע לבודקן. והיינו שגם הוא מודה דהא דא' בגמ' מיטרח לא טרח היינו תיקון כו' ע"ד הנ"ל בשם הפוסקים. שהרי גם הוא כ"כ בס"ב אבל הבדיקה עצמה לא חשיב' טירח'. ונראה דהיינו משום דבת"ש שם תלה הדבר בפלוגתת הפוסקים בבדיקת הסכין אחר השחיט'. ושם בסק"י ארכיב טעם המחמירי' אתרי ריכשי אי משום דלא טרח אפי' טירח' מועטת דבדיקה. א"נ מחמת קלותו לא חש וסמך אחזקתי'. הרי דלא הספיק לו הטעם דלא טרח כו' והיינו משום דלא משמע כן מדברי הפוסקים דלעיל שיהא הבדיקה עצמה חשיב' טירח'. אלא רק תיקון הסכין וכה"ג. לכן הוצרך להטעים עוד דמחמת קלותו סמך אחזקת' וכ"ה בש"ח שם ס"ה. וע"כ גם כאן הוצרך להסביר עד"ז שמא הי' שניהם מוחזקים בעיניו כו'. (וקצת אפשר להעמיס גם בת"ש סקי"ג דמ"ש דלא טרח אפי' בהא ר"ל מצד שהיו מוחזקים בעיניו כו' לא חש וסמך ע"ז כו'). ומוח"ז רבינו ז"ל גם שם גבי בדיקה שאחר השחיט' (סק"ג שבדי"ג ע"ב) לא העתיק טעם הב' שבת"ש סק"י הנ"ל אלא צירף שם טעמי' אחרים וע"ש דנראה דעתו דאם הי' מעיד שבדק ומצאו יפה הי' נאמן בשל אחרים עכ"פ. ונראה דלא ס"ל החשש' שכ' הת"ש דמחמת קלותו יסמוך אחזקת' הסכין. ולכן גם כאן לא הזכיר החשש' שבש"ח. (ומצד טורח הבדיקה צ"ל דאעפ"י דכאן נראה כמסכים דחיישינן דלא טרח בהא. ובעי' צירף טעמי' דמירתת עכ"פ לפי הנ"ל) מ"מ שם בבדיקה דלאחר השחיט' דקילי שא"צ כ"א לכתחי'. ובדיעבד סמכי' באמת על חזקת הסכין. לכן אין להחמיר בזה כ"כ). ובאמת לפע"ד צ"ע על הת"ש במה שלמד כאן מבדיקה דלאחר השחיט'. דאף את"ל דהתם חששו שיסמוך על חזקת הסכין ולא יבדוק. שם יש מקום לחשש' זו כיון שזה ידוע שיש חזקה להסכין. אבל מאין הרגלים כאן בבדיקה דקודם השחיט' דב' סכינים לבדות חשש' שמא בעיניו שניהם מוחזקים כך או כך. מה שלא ידענו רמז וסיבה לזה. ועוד אף אילו הי' החששות דומות. י"ל דהתם (אעפ"י שצורך הבדיקה קיל כו' כנ"ל מ מ י"ל ג"כ להיפוך) כיון שאינו כ"א לענין לכתחי' החמירו לחוש לכל חשש' דכל דאפשר לברורי כו'. אבל כאן (דמשמע) שרוצה לאסור גם בדיעבד מנלן דחוששי' לחשש' (רחוקה) כזו בדיעבד

טו והנה גם בר מן דין. בעיקר דין הבדיקה דאחר שחיט'. אילולא ד' הת"ש (ומוח"ז רבינו ז"ל) הי' נראה להקל. דלכאורה כל ד' הת"ש דסק"י אינם מובנים ומוכרחי' כ"כ. דמ"ש בש' הט"ז שנדחק כו' ית' אי"ה. ומ"ש בשם