דברי נחמיה יורה דעה ריג

ריש דמאי). מכ"ז משמע דלכ"ע לא אמרינן שאינו חושש כלל כו' וצ"ע. ואפשר דה"ט דמה"ב. ומ"מ הרשב"א לפי הנ"ל י"ל דסבירא לי' דשאני ע"ה למעשר דכיון דאמרינן במכו' דלרבנן לא מפריש משום טורח ההפרשה ה"ה וכש"כ דלא טריח בהליכ' למומחין כו' ומשא"כ עוברי עבירה לתיאבון דאמרינן דטרחי בהליכ' להחליף כו' (ומה"ב י"א שאינו מהרשב"א. ע' תשוב' פנ"י י"ד סי' ט"ז. (וכמדומ' לי שהוא דעת מהר"ש גאון. שהובא בכנה"ג סי' ק"ז ע' מ"ג ח"א)

יא והנה חילי' דמוח"ז רבינו ז"ל הוא במ"ש דמלשון הרשב"א בת"ה משמע דאף בכה"ג כו'. ויש לראות מה כוונתו בזה דאין לומר דהיינו מדנקיט הרשב"א בלשונו שאומר בזו כו' דוקא ולא ביפה סתם (וכדמשמע בת"ש שזה הי' תחילת יסודו) שהרי מוח"ז רבינו ז"ל גם לשיטה הראשונה הצריך בזו דוקא. אלא לפה"נ לכאורה היינו משום דבת"ה לא הביא כלל החקירה שבחידושיו הנז"ל. ומשמע דס"ל לחומר' וכדמסיק ג"כ בחידושי' שיש להחמיר (דאל"כ ה"ל לפרש וליתן שיעור דוקא בשעה ושתיים ולא ביום ויומיים כמש"ש). וא"כ גם כאן בב' סכינים ע"כ מיירי בבאנו בגמר שחיט' וכה"ג דידעי' שהיו עמו (ודלא כמ"ש במה"ב) ועכ"ז הצריך אמירה וא"כ ע"כ צ"ל כהת"ש דע"י האמירה נדע שיודע כו' ואל"כ חיישינן שלא טרח לבדוק כו' וכדלעיל. אך מלבד שכבר נתבאר שיותר נראה דבאמת לאו דוקא נקט אמירה כו'. הנה הכרע' זו מצד עצמו לפע"ד לא מיכרעא כלל. ואולי להיפוך. חדא דכיון שבחידושי' נוטה להקל ומביא ראיה ע"ז מגמ'. רק שמדרך חומר' בעלמ' סיים שיש להחמיר אם איתא שבת"ה ס"ל בהחלט לחומר' ה"ל לפרש. ועוד הא לפי החומר' שבחידוש' בעי' שבאנו בגמר שחיטה ממש בעוד שהסכין בידו וכמ"ש הפר"ח סק"ז דשעה לאו דוקא אלא בעי' עוסק עדיין בשחיט'. וכן משמע מהראי' שהביא בחידושי' הרשב"א להקל מדאמרי' אי דאיתי' לסכין כו' ולא קאמר אי דידעינן באיזה סכין שחט כו'. מכלל דלפי החומר' בעינן שידעינן באיזה סכין שחט. ור"ל שראינו סכינו עדיין בידו כמש"ש ע"ש. וא"כ בדין ב' סכינים שבת"ה הרי אא"ל כלל דמיירי בכה"ג דא"כ פשיט' שאין נ"מ כלל מה שיש אצלו עוד סכין כיון שראינו סכינו ששחט בה בידו כו' אלא ודאי מיירי כשבאנו אח"כ וכ"ה בהדיא בתה"ק גמר שחיטה כו' ולא ידענו באיזה סכין שחט כו'. אלא רק שי"ל דמיירי בדידעינן בידיע' מבחוץ שהיו עמו. וזהו שהפר"ח שפסק בסק"ז בהחלט כחומרת חידושי הרשב"א. לא כ' כאן בסקי"ג דמיירי שבא בגמר שחיט'. אלא כ' בדידעינן כו' ר"ל בידיע' מבחוץ. (וכ"ה בש"ך). וכן צ"ל בד' מוח"ז רבינו ז"ל במ"ש לעיל דלמסקנת הרשב"א שלא להקל אלא בגמר שחיטה וכה"ג שהי' ידוע לנו כו' א"צ לאמירתו כו'. דמ"ש וכה"ג כו' אינו ר"ל ע"ד שכ' לעיל סק"ז או שהיו לפניו ב' או ג' בהמות כו' וסכינו בידו כו'. אלא ר"ל וכה"ג שהי' ידוע לנו כו' בידיעה מבחוץ. ורק בזה הוא הרבות' דא"צ לאמירתו (ומ"ש בגמר שחיט' לשון הרשב"א קא נקיט כו'). וכ"ש מ"ש לבסוף אבל מלשון הרשב"א משמע דאף בכה"ג כו' ע"כ לא קאי אגמר שחיט' שהזכיר מקודם אלא על שהי' ידוע לנו מבחוץ כו' (וכן צריך לדחוק לפ"ז בת"ש במ"ש ס"ט בא תיכף אחר גמר שחיט' כו' בגוונא שבודאי הי' סו' אינו ר"ל שמצד שבא תיכף ידעינן שודאי הי' עמו. דא"כ ע"כ צ"ל שבא בעוד שסכינו בידו כמש"ש ס"ח כחומרת חידושי הרשב"א. וא"כ ודאי שחט בזו ולא בהשני' כו' כנ"ל. אלא ר"ל ע"י ידיע' מבחוץ. (וזהו שבס"ח כ' בגמר שחיט' וכאן כ' אחר גמר כו') אלא שלפ"ז צ"ע מ"ש בא תיכף כו' דוקא. ויתבאר אי"ה). וזה ודאי לפה"נ לא די דליכא משמעות בת"ה דמיירי בכה"ג. אלא אף דוחק גדול לאוקמי סתימות דבריו בתנאי שידעי' מבחוץ כו' (והרי עיקר חסר). ויותר הי' נראה דאדרבה מש"ה לא הביא בת"ה החקירה שבחידושיו דסמך א"ע על דין זה דב' סכינים שהביא במקומו בת"ה (ובחידושיו אינו). שמובן דמיירי שלא באנו בעוד שסכינו בידו (כנ"ל) אלא אח"כ וכמ"ש בתה"ק כנ"ל. ומובן דס"ל שהקולא שבחידושיו אלא שהוסיף עוד קולא אף שיש עמו עוד סכין פגום (שהחשש' קרוב' יותר שמא תחי' לא ה"ל כ"א זה הפגום כו' ומשא"כ בסכין א' החשש' רחוקה יותר שמא תחי' הי' אותו סכין פגום ונאבד ואחר שהוא יפה נזדמן לו אח"כ). והרי נתוסף עוד חשש' דאף אם שניהם היו עמו אולי לא טרח לבדוק כו' אלא שזה למד מחמצן שטירח' קלה טרח כו' ולענין החשש' שמא אח"כ נזרמן לו זו היפה ס"ל כהקולא שבחי' דאמרינן כאן נמצא כו'. (אלא שמ"מ בעי' לכתחי' עדותו לברורי כו' וכן בסכין א' כו' לפ"מ דמשמע בחידושיו ובמה"ב. א"ו דלאו דוקא נקט אמירה כו' כדלעיל)

יב ובאמת גם מד' מוח"ז רבינו ז"ל עצמו מוכרע דאינו ר"ל שבת"ה משמע שתופס החקירה שבחידושי' לחומר' חדא דא"כ ה"ל לכתוב כן לעיל בסק"ז אחר שהעתיק ד' חידושי הרשב"א כו'. ועוד (והוא העיקר). דממ"ש כאן שמלשון ת"ה משמע דאף בכה"ג כו' מבואר דרק רבות' קמ"ל דאף בכה"ג בעי' אמירה אבל מ"מ גם שלא בכה"ג (אלא שבאנו אח"כ ולא ידענו שהיו עמו) מהני האמירה עכ"פ והרי לפי החומר' שבחידושי הרשב"א משמע שם בהדיא דגם בסכין א' לא מהני אמירתו שבסכין זה שחט. ולפה"נ ה"ה או כ"ש בב' סכינים. ולפ"ז הי' נראה שמוח"ז שרבינו ז"ל תופס מד' ת"ה שפוסק החקירה שבחידושיו לקולא. אלא שי"ל שהמשך ד' מוח"ז רבינו ז"ל הוא שתחי' כ' דלפי הקולא שבחידושי הרשב"א. אשר לפ"ז ממילא גם בת"ה מיירי בדלא ידעינן כו' נצרך אמירה. ולפי החומרא דממילא לפ"ז גם בת"ה מיירי בדידעינן א"צ אמירה ושוב כ' דמלשון ת"ה משמע דאף בכה"ג כו' בעינן אמירה. ר"ל ואף לפ"מ דאיירי לפי החומר' כו'. וכ"ש לפ"מ דאיירי לפי הקולא כו'. ונמצא לפ"ז ס"ל למוח"ז רבינו ז"ל דליכא הכרע' כלל עכ"פ מד' ת"ה בענין החקירה שבחידושי הרשב"א. וענין המשמעות שכ' מוח"ז רבינו ז"ל דמלשון ת"ה משמע דאף בכה"ג כו'. אפשר דהיינו משום דלפמ"ש תחי' דלפי החומר' שבחידושי הרשב"א א"צ אמירה. ע"כ הא שבת"ה נקט אמירה. צ"ל או שבאמת מיירי בדלא ידעינן ופוסק החקירה לקולא. או דלאו דוקא נקט אמירה. ע"ז כ' דלא משמע כן בת"ה אלא שלא הכריע בגוף החקירה הנ"ל ושעכ"ז משמע דנקט אמירה בדוקא כו'. ועוי"ל שהמשמעות שכ' מוח"ז רבינו ז"ל היינו מדכ' בתה"א ויש עמו כו' וכן בתה"ק כ' ויש אצלו כו'. ולא כ' ונמצא אצלו. שהי' משמע שנמצא אח"כ כשבאנו אליו. כדאי' בפ"ב דשבועות (י"ח א') נמצא לבתר הכי משמע (וכ"ה בכמה דוכתי בפוסקי'). אבל לשון ויש עמו. משמעו שקאי אשעת שחיטה שהזכיר ושכ"ה הנחת סיפר המעשה ששחט. וידענו שיש עמו כו', והיינו בידיע' מבחוץ כו' וכנ"ל. ועכ"ז הצריך אמירה כו' וכנ"ל. (ובזה א"ש שתלה מוח"ז רבינו ז"ל במשמעות הלשון. ומשא"כ לפמש"ל אי הדבר תלוי בלשון) כו' וכדכתב הפר"ח (וש"ך כנ"ל. שגם בד' מוח"ז רבינו ז"ל ע"כ צ"ל דקאי אכה"ג. ולא אבאנו בגמר שחיטה. וכדלעיל. והא"ש מה דהוי קשה עוד לפמש"ל דהמשמעות הוא דבת"ה מדשתק בענין החקיר' שבחדושיו ס"ל לחומרא. דא"כ למה לא כתב זה מוח"ז רבינו ז"ל לעיל בסק"ז אחר העתקתו החקיר' שבה"ר. שבת"ה משמע שפסק בהחלט להחמיר. ועוד (והוא העיקר) דמ"ד מוח"ז רבינו ז"ל כאן שכ' שמלשון ת"ה משמע דאף בכה"ג כו' משמע דרק רבות' קמ"ל דאף בכה"ג בעי אמירה. אבל מ"מ גם שלא בכה"ג (אלא שבאנו אח"כ ולא ידענו שהי' עמו) מהני אמיר' עכ"פ. והרי לפי החומר' שבחידושיו ז"א שהרי גם שם איירי בשאמר שבסכין זה שחט כמש"ש. וא"כ נימא ג"כ שנודע לנו שיודע כו'. אע"כ כל שיש לחוש שבא לו