דברי נחמיה יורה דעה ריב

כן בד' מוח"ז רבינו ז"ל (שלא ידעתי דרך אחר לתקן הנ"ל). הנה אף גם זה לא זכיתי לקבל בטוב (לדינא). חדא דלא משמע כן במה"ב גופ'. דרק גבי עוף שחוט הוא שהוצרך להאריך ולהגי' ולהביא הדוגמ' מהך דדמאי. אבל כאן בדין דב' סכינים לא הביא כלל הך דדמאי (שם ה' ב') אלא הביא כמה עניינים שסומכי' על עדות המומר. והכל בדלא שייך ענין מירתת כלל, (וגם בדין זה באמת כ' בלשון נאמן לומר ביפה שחטתי. משמע דס"ל דמ"ש בת"ה בזו כו' לאו דוקא) וטעם הכל משום דלאו נאמנות גמורה היא דבלא ה איכא חזקה או רובא כו' ע"ש. וגם עיקר האמירה משמע מדבריו דא"צ אלא בבא אחר שעה כו'. (ולא ידעי' אם היו שניהם עמו. והיינו דס"ל כפי הקולא שבחידושי הרשב"א. וכשיטה הראשונה דלעיל דבדידעי' א"ל לאמירתו כלל. וכן העתיקו מוח"ז רבינו ז"ל עצמו בריש דבריו וא"כ פשוט דס"ל שהבדיקה עצמה לא חשיב טירח' כלל וכיון שאיהו הוא שחידש לנו הדין של מציאות טירח' הבינונית הנ"ל הבו דלא לוסיף עלי' כו'. ואף בת"ה לא נקט השני דיני' אלו בסגנון א' דכאן כ' דרך ק"ו מחמצן. וגבי עוף שחוט כ' רק דלא גרע כו'). ולא עוד אלא שאפי' הרא"ה בבד"ה החולק על עיקר הדין דעוף שחוט וס"ל דלא מהני אמירתו כלל והיינו דס"ל שההליכה למומחה חשיב' טירח' דנפיש כמש"ש ודומה לטורח תיקון הסכין כו'. מ"מ כאן מובן מדבריו שתופס ד' הרשב"א כפשוטו שמדמה טורח הבדיקה לטורח ההליכה דגבי חמצן (בדרך ק"ו). (ולכן הוסיף ביאור בהעתקתו ד' הת"ה כדלעיל) ומסכים עמו בגוף דמיון זה. שהרי לא השיג ע"ז כדרך שהשיג בדין דעוף שחוט. שכ' שם שאין זה נכון כו' אלא כ' רק בדרך הוספת תנאי וז"ל שא"א לדין זה אלא בשידוע לנו שהיתה סכין זו היפה ידוע לו כו'. ומובן שאינו ר"ל דבעי' שנדע שהי' ידוע לו בשעת השחיטה שסכין זו יפה היא. דא"כ פשיטא וא"צ ללמוד זה מטורח דחמצן. אלא ר"ל שנדע שסכין זו (שהיא יפה על האמת) הי' ידוע לו שישנה עמו עכ"פ. ולאפוקי מחשש' דמסיק שם שמא בשעת השחיטה לא הית' במקום ידוע לו (והט"ז לא העתיק לשון זה ונתן קצת מקום למעיין לטעות). (דלהוציא מחשש' זו ס"ל דלא סמכינן על אמירתו דה"ז לגבי דידי' כאילו לא הית' עמו כלל. והרשב"א אפשר דס"ל דגם ע"ז שייך החזקה דכאן נמצא כו' ר"ל שכיון שעתה שתיהן לפניו אמרי' שגם מעיקר היו במקום זה וידוע לו כו'. או אפשר דס"ל דלא חיישינן כלל לחשש כזו שלא ידע מה שיש עמו כו') אבל כל שידענו שלא הית' סכין זו במקום נעלם ממנו שוב לענין הידיעה איזוהי היפה. גם הרא"ה מודה דאמרי' שודאי בדקם כו' דטורח הבדיקה אינה יותר מטורח הליכה דחמצן. ואף אמירתו א"צ כלל לכאורה לפמ"ש לקמן דכללא הוא כו' וצע"ק שלא הזכיר מזה כאן. והרשב"א ובמה"ב כבר נת' דמשמע דס"ל כשיט' הראשונה דלעיל דכל דידעינן שהי' עמו א"צ אמירה כלל. ובדלא ידעינן אלא דסמכי' אחזקה דכאן נמצא כו' בעי' אמירה לברורי לכתחי' כו'. ולפה"נ הבין שהשגת הרא"ה הוא רק שנדע שהי' עמו כו'. או אפשר שגם לענין הידיעה שהיתה במקום הידוע לו ס"ל דמועיל החזקה כו' כנ"ל. אבל עכ"פ גוף הבדיקה לכ"ע לא חשיב טורח כלל. ולא דמי לטורח הליכה למומח' דגבי עוף כו'

י ועוד באמת לפע"ד גם ד' המה"ב בהך דעוף שחוט לא ש זכיתי לקבל בטוב. דכיון דס"ל דמההיא דדמאי נלמד דטורח הליכה למומחין שאינו מצויין כ"כ חשיבי טירח' יותר מהליכה דחמצן. א"כ איך נלמד זה מזה דאמרי' כלל בכה"ג הסברא דלא שביק כו'. ואיך כ' בה"ה דלא גרע מחמצן הא ודאי גרע לפי הנ"ל. ולמה זה כ' על הרא"ה שכ' דהתם מצוי כו' דלא אמר כלום כו' והרי איהו גופ' מסיק החילוק בין מצוי לאינו מצוי ושמש"ה בעי' הכא אמירס ופלוני דוקא. א"כ מנלן דלא דמי לטורח דתיקון הסכין. ואפי' פלוני לא מהני לפ"מ דמסיק דמדמאי אין ללמוד קולא לבדאוריי'. (וע"ש שקורא לטורח הליכ' דמומחין היחידים טורח גדול. ומנלן דמ"מ לא דמי לטורח דתיקנו הסכין. ומדמאי אין ראי' שהרי סמכינן אמירתת לחוד כדרבנן). ולכן הי' נראה יותר בדעת הרשב"א בת"ה דלא ס"ל כלל החילוק בין מצוי לאינו מצוי והכל נלמד מחמצן דהליכה לא חשיבה טירחה כלל. ובאמת א"צ פלוני. וכדמשמע בטוש"ע ג"כ. וע' תה"ק (ד"ג סע"ד) שכתב נאמן לומר ישראל מומחה כו' ואצ"ל באומר ישראל פלוני כו' ושם קשה להגיה דצריך למחוק הרבה. וגם שם סיים אעפ"י שאינו טורח לתקן הסכין טורח הוא ללכת כו' למה"ד לחמצן כו' מכ"ז משמע שבאמת הרשב"א עיקרו למד הכל מחמצן ואצ"ל פלוני ולא עוד אלא שאפי' עיקר האמירה שכתב הי' נראה דלאו דוקא קאמר. שלגמרי דומה לחמצן דאין צריך אמירה כלל. ותדע שהרי גם (בדין האמצעי) בנמצא בשר בידו ויש מקולין (קבועים) כתב בת"ה הארוך סומכין עליו כו' ובקצר כתב ובפירוש) נאמן לומר כו' וכן הוא בטור משמו. ועכ"ז הרי הסכימו גם הת"ש סקי"ד ומוח"ז רבינו ז"ל שם מכח דברי הרשב"א בתשובה סימן ת"ל דאף בלא אמירתי כלל מותר. וא"כ נראה דגם בהך דעוף שחוט לאו דוקא אמירה נקיט. וכש"כ בדין (הראשון) דסכינים שכבר נתבאר דזה קיל טפי שגם הרא"ה מודה דטורח הבדיקה נילמד מחמצן דלא חשיבי טירח' כלל. וגם בת"ה נקיט בזה לשון ק"ו כו' כנ"ל ובקצר כתב אחר הדין דסכינים בזה"ל יתר מיכן נ"ל שאפי' נמצאת בשר כו' ומעין זה לשון הטור משמו שאחר דין הסכינים כתב ואפי' אם נמצאת בשר כו'. מכ"ז משמע שדין דסכינים קיל לי' טפי גם מנמצא בשר כו' (ודרך לא זו אף זו נקט ה"ג דינים אלי כסדרן). וכיון שגבי בשר הסכימו דע"כ לאו דיקא אמירה נקט כנ"ל כש"כ בהך דסכינים. (אלא דגם לפ"ז עדיין י"ל דמיירי גבי סכינים בדידעינן שהיו עמו אבל בדלא ידעינן י"ל דמ"מ בעינן אמירה בדאפשר לברורי כו' כשיטה הראשונה דלעיל). וממילא דה"ה נמי בהך דעוף הי' נראה דהכל לאו דוקא נטע הרשב"א אמירה (ובשמ"ח משמע דגם גבי בשר בעינן לכתחילה עכ"פ אמירה (דאפשר לברורי כו'). מ"מ קשה מאי דמשמע מדבריו דגבי סכינים (ועוף) אף בדיעבד מעכב האמירה. ובאמת לפ"מ דמשמע בת"ה ובתשובה הנ"ל דהכל נלמד מחמצן (וק"ו נמי הוא) הי' נראה דאף לכתחילה א"צ כלל לאמירתו בכל הג' דיני' אלו וכמו בחמצן דנראה דלכ"ע א"צ כלל אמירה. אלא דבסכינים בדלא ידעינן שהיו עמו דלא שייך הסברא דלא שביק כו' כ"א אחר החזקה דכאן נמצא י"ל דלכתחילה בעינן אמירה), והן אמת דבמה"ב מה שהביאתו לדחוק בזה הוא מכח הראיה שהביא מהך דדמאי (דלחומרא ודאי יש ללמוד מהתם בדרך ק"ו) כיון דהתם בדרבנן בעינן אמירה עכ"פ ופלוני דוקא. וע"כ ה"ט דהליכא לממוחין שהם מועטין חשיבא טירח' ולא סמכינן בכה"ג אסברא דלא שביק (בלחוד) כו' וא"כ כש"כ הכא בדאוריית' כו'. אבל הרי הגר"א ז"ל דחה זה לגמרי דש"ה דע"ה אינו חושש כלל ולא לתיאבון בלבד שהרי אפי' מעשר ראשון ומעשר עני שמותרים לזרים אינו מפריש (והוא מגומרא דסוטה מ"ח א') וא"כ לא אמרינן ביה כלל הסברא דלא שביק כו' ולכן בעינן פלוני דוקא ומשום דמירתת. ומשא"כ הכא דאיירינן במומר לתיאבון בלבד ילפינן מחמצן דהליכ' לא חשיב' טירחה וסמכינן אהא דלא שביק בלחוד (וא"צ אמירה כלל או דעכ"פ סגי במומחה סתם ומשום דאפשר לברורי כו' כן משמע שם). אלא שדברי צ"ע דבמכו' י"ז א' אמרינן דלר"א לא נחשדו ע"ה על מעשר עני. ואף לרבנן דס"ל נחשדו אמרינן דטעמא משום דטריח' לי' כו' ובנדרים פ"ד ב' אמרינן בטעמא דר"א דיכול להפקיר נכסו כו' ואמרינן דה"ט דרבנן דמירתת להפקיר כו' ולענין מעשר ראשון פי' רש"י במכו' שם דה"ט דסבר אי מפרשינ' בעינא לאפרושי מיני' תרומת מעשר שהיא במיתה לזרים (וע' קול הרמ"ז