דברי נחמיה יורה דעה ריא

קדשים בחוץ. וכבר נתקשה בזה הלח"מ שם. ותי' דטעמא דעדיפא מיניה קאמר. וזה אינו עולה יפה לפ"מ שביאר הש"ך שם לנכון דה"ט לא שייך אלא במומין שאינו מובהקים. ובזה הכל מודים דלא בעינן פלוני וכמפורש ברא"ש. וא"כ גם הרמב"ם ע"כ מיירי רק בכה"ג (וכדמשמע ג"כ ממש"ש ואין אנו יודעים אם מום זה כו' ושמא בכור תם הוא כו') ולמה לא אשמעינן גם במובהקי' ומטעמא שעשוי להגלות. אלא משמע דגם הוא מודה שבזה בעינן פלוני עכ"פ ולא דמי לדון שבהי"ט שם. והיינו מטעם החילוק דלעיל. (ואעפ"י שבגמרא בעי לסיועי' לרב יהודא ממתני' ומטעמא דעבידא לגלוי'. י"ל שבדרך ק"ו אתי עלה. אבל במסקנא שדוחה שבמתני' ה"ט דקדשים בחוץ לא אכול. י"ל דלא חשיב עביד' לגלוי' כלל כו' ודוחק). וכ"ז להש"ך אבל הט"ז הרי ס"ל דגם הרמב"ם בהי"ט מיירי בדאמר פלוני. ובאמת מלבד שכן משמע קצת הלשון שכתב שם שמא ישאלו כו' כמ"ש הט"ז (שבזה י"ל דהפ' שעשוי להגלות מי נתנו לו ושוב שמא ישאלנו כו'). יותר משמע כן בפיה"מ שכ' דעביד' לגלוי' מפני ששואלין כו'. אך מהיות אין כ"ז שייך (כ"כ) לענינינו אניח מזה. דבנד"ד בדין הרשב"א ב"ב סכיני' נראה ודאי שסברת מוח"ז רבינו ז"ל נכונה בכה"ג דלא שייך הסברא דמצי לאישתמוטי אפי' להרא"ש. דאף את"ל דמדין דחכם הנ"ל מוכח דהרא"ש אפי' כשהם מועטים בעינן פלוני. ואף את"ל דגם הרמב"ם מודה בהא כנ"ל. ע"כ היינו משום דס"ל דשם א"א לברר ע"י שאלה (דשמא חכם מעיר אחרת התירו או הלך למדה"י כו' כנ"ל). וגם שיתגלה ממילא אינו כ"א בדרך שלילה כו' כנ"ל. אבל כאן הרי בקל אפשר לעמוד על הבירור ע"י בדיקה שיבדקו שניהם כו'. לכן (יותר) נראה דע"כ הפי' גם בת"ש במ"ש לאישתמוטי קאמר ע"ד הנ"ל בפי' דברי מוח"ז רבינו ז"ל שמאמירתו מובן שמשתמט מלברר דבריו כו'

ח ומעתה אבוא לעיקר דברי הת"ש ומסקנת מוח"ז רבינו ז"ל שהסכים עמו. והנה הא ודאי לפי הנראה פשוט דגם כשאו' בזו כו' אין כאן בירור גמור ממש שע"כ יודע דהכא אי אפשר דאיתרמי ליה שכיון יפה דרך מקרה. וכדאמרינן בעלמא ודילמא כסומא בארובה (ב"ב י"ב: ונדה כ':) אלא ע"כ מכח הסברא דמירתת אתינן עלה. וא"כ קשה הא הת"ש סקט"ו ומוח"ז רבינו ז"ל שם (ע"ד) ס"ל דלא סמכינן על האי טעמא דמירתת בלחוד בדאורייתא. ועוד קשה לי על מוח"ז רבינו ז"ל. כיון שעפ"י ד' הרא"ש שפי' (דרך אגב) דמיטרח לא טרח לתקן הסכין כו' החליט בתחי' דמשא"כ בבדיקה עצמה טרח. איך נד מזה עפ"י משמעות לשון הרשב"א. הא גם בדבריו מצינו כלשון הרא"ש ע' בתה"א די"ז א' שכ' ואיהו לא טרח לתקוני. ובקצר ד"ד רע"א שאינו טורח לתקן כו' גם הרא"ה בבד"ה ד"ה ע"א ד"ה עוד כ' כו' הוסיף בהעתקתו ד' ת"ה וכ' דהא טרח להחליף אף דלא טרח לתקן סכין דנפיש טרחי'. וכן במה ב שם (סע"א) כ' לא טרח לבדיק ולתקן כו' ושם סע"ב כל שא"צ לטרוח במעשה לתקן סכין כו'. גם לא אדע מ"ש הרא"ש דוקא דנקט מוח"ז רבינו ז"ל. הלא גם רש"י ד"ד פי' אם לא ימצאנה יפה לא יחזיר אחר סכין אחרת. מזה משמע (יותר) ג"כ דמצד הבדיקה לא הי' נמנע. ומעין זה לשון הריטב"א שם וכן הר"ן במתני' ובחידושיו ד"ד. גם ריא"ז בפיסק' וכולן ששחטו (דרנ"ח א') כ' שאינו חושש לתקן הסכין אם היא פגומה (וע' רדב"ז ח"א ססי' כ"ד פשיט' ליה כן עד שנוטה להקל כשיש לפניו משחזת כו' עי"ש). וכ"ה ג"כ לשון כל האחרונים ז"ל ע' ט"ז סק"ב וש"ך ופר"ח סק"י ולבוש ס"ב וס"ג. ואף הת"ש גופ' כ"כ בש"ח ס"ב בפשיטות וכן מוח"ז רבינו ז"ל בסק"ה (שבדף י"ב ע"ד) העתיק רק ד' הרא"ש וכ"כ עוד בססק"ג. (שבדי"ג ע"ב) וכעת לא ראיתי מי שכ' בע"א זולת שהרמב"ם פ"ד הי"ד כ' שאינו טורח לבדוק. דמשמע לכאורה שר"ל שהבדיקה עצמה חשיב' טירח'. אבל הרי יחידאי הוא נגד רש"י ורא"ש ורשב"א ורא"ה וריטב"א ור"ן וריא"ז. וכל האחרונים ואף מוח"ז רבינו ז"ל לא אתי עלה אלא ממשמעות לשון הרשב"א (ולא מהרמב"ם והרי הוא גופ' כ' כד' הרא"ש ושאר פוסקים כנ"ל. בשגם שכיון שלא מצינו לפה"נ בשום פוסק שכ' כדמשמע מהרמב"ם אינו כדאי להמציא פלוגת' חדשה. די"ל שגם הרמב"ם אינו ר"ל שימנע מצד טורח הבדיקה עצמה. אלא ר"ל שמצד טורח התיקון כשימצאנה פגומה אף הוא לא טרח לבדוק כלל בחנם. והיינו כשאין לו כ"א סכין א' אבל כשיש עמו ב' יבדוק שמא ימצא א' מהם יפה כו' וכמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל כ"ז אליב' דהרא"ש. ונמצא שאין חולק ע"ז כלל. ועוד קשה דהרשב"א למד דין זה מחמצן של עוברי עביר' דאמרי' שטורח לילך ולהחליף כו' וכ"ש הכא. ואם אית' דבבדיקה עצמה חיישינן דלא טרח אלא שמכח אמירתו נודע לנו שע"כ בדקם ויודע כו'. לא שייך זה כלל להא דחמצן (ולא ראי זה כו'). אעפ"י שגם בדין דנמצא בידו עוף שחט. למדה ג"כ מהך דחמצן. ומ"מ הוצרך אמירה. ופי' במה"ב דהיינו משום דלא דמי לחמצן דזה מצוי וזה אינו מצוי ולכן למדה ממתני' דדמאי. והגי' דצ"ל פלוני כו'. הא באמת הקשה במה"ב א"כ למה למדה מחמצן ולא מדמאי ותירץ דאי מההיא ה"א דילמא בדרבנן כו'. והיינו כמ"ש הת"ש ומוח"ז רבינו ז"ל שם דאטעמ' דמירתת לחוד לא סמכינן בדאוריי' אלא בעי' ג"כ טעמ' דלא שביק כו'. וע"ז למדה הרשב"א מחמצן דאף בדאיכא טורח ההליכה אמרי' לא שבוק כו'. אלא לפי דמ"מ לא דמי הטירחות להדדי הצריך ג"כ אמירה לצרף גם טעמ' דמירתת (אבל ודאי דלא דמי ג"כ להא דאמרי' בגמ' גבי סכין דמימרח לא טרח. דבכה"ג לא אמרי' כלל לא שבוק. ואמירתת לחוד לא סמכינן כנ"ל. ומש"ה הוצרך במה"ב לדחות ד' הרא"ה שכ' דילמא ליכא סכין מתוקן אצל המומחה כו' וחילק במה"ב בין טורח במעשה התיקון לבין עיכובו עד שיתקנו המומחה כו'. ומובן דאילו הי' דומה לתיקון במעשה לא הי' מועיל גם כשאומר פלוני. ודבר זה הוא שנלמד מחמצן שטורח הליכה ועיכוב לא דמי לטורח במעשה כו'). אבל בהך דב' סכינים לפ"מ דמשמע מד' מוח"ז רבינו ז"ל (והת"ש) דהא דא' בגמ' מיטרח לא טרח היינו אפי' בבדיקה גרידא. אלא דמ"מ מהני אמירתו בזו. מטעם אחר שעי"ז נודע לנו שע"כ בדקם כו' לא שייך כלל ללמוד דבר זה מטורח הליכה דחמצן בשום צד

ט והנה כדי לתקן כ"ז הי' נראה לדחוק קצת. והוא עפ"י המתבאר מד' המה"ב שם (ו' א') (למפמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל והת"ש) שיש ג' מיני טורח. א' טורח גדול כתיקון הסכין שבזה לא אמרי' כלל הסברא דלא שבוק כו' ואפי' אמירתו בזו כו' לא מהני בכה"ג (וכנ"ל דלא סמכינן על אמירתו לחוד בדאוריי'. וע"ז א' בגמ' מיטרח לא טרח (וכנ"ל שכל הפוסקי' פירשו דהיינו לתקן הסכין) והב' טירח' זוטא כהליכה להחליף החמץ. דלא נקרא טירח' כלל. וע"ז א' בגמ' דודאי מחליפין דלא שביק כו' והיינו דא"צ לאמירתו כלל בכה"ג. והג' טירח' בינונית דכעין הליכה וחיפוש אחר המומחין שאינם מצויין כ"כ. דעם היות דאמרי' בי' קצת הסברא דלא שביק (וזה למד הרשב"א מחמצן דלא דמי טורח הליכה ועיכוב לטורח במעשה) מ"מ נלמד ממתני' דדמאי (שג"כ הטורח' דומה לזה) דבעי' ג"כ שיצורף לזה הסבר' דמירתת. דהיינו שיאמר פלוני כו'. וא"כ גם כאן י"ל בדוחק דמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל (ות"ש) דמיטרח לא טרח אף בבדיקה עצמה. אינו ר"ל שדומה לטורח תיקון הסכין (ושע"ז א' בגמ' מיטרח לא טרח). אלא ר"ל דחשיב' טירח' בינונית כעין הליכה וחיפוש אחר מומחין היחידי' הנ"ל. ושע"כ בעי' שיאמר בזו כו' שיש בזה ג כ צירוף הסבר' דמירתת. לענין הוכחה שע"כ בדקם ויודע כו'. ונמצא ששני הדינים הללו שבת"ה שוים ממש בדינם וטעמן. אמנם אעפ"י שלפה"נ ע"כ לדחוק