דברי נחמיה יורה דעה רי

בפלוגת' דרמב"ם ורא"ש דסי' שי"ד. ור"ל דלפ"ז הטוש"ע כהרמב"ם ס"ל. ומה"ב וסיעתו כהרא"ש כו'. ולפ"ז כאן בסכינים שהם רק ב' לכ"ע לא אמרי' הסברא דמצי לאישתמוטי. וצ"ל הפי' בש"ח כדלעיל. אלא שעיקר ד' מוח"ז רבינו ז"ל במה שמחלק בין רבים ליחידי' לפ"ד הרא"ש דסי' שי"ד ס"ח (שלפה"נ הם ד' מוח"ז רבינו ז"ל עצמו שלא ראיתי מזה בשום פוסק). לכאורה צ"ע. הגם דודאי הכי מסתברא. אבל לא משמע כן מהדין דהראיתי לחכם (שבס"ז שם) דג"כ להרא"ש צ"ל פלוני דוקא. והרי חכמי' מומחין להתיר בכור לפה"נ יחידי' הם כמומחין (המורגלים כו') דשחיטה לכל הפחות דהא בעי' מופלג בחכמה (כרב אשי) כמ"ש התוס' בבכורות שם (ל"ו) ד"ה במקום ולהרמב"ם רפ"ג ד"ה בכורות צריך ע"ז נטילת רשות מהנשיא וכ"ה ברש"י דיומא (דע"ח) וע' ב"י סי' ש"ט ד"ה וכ' הר"י. ובהגר"א שם סק"ה. גם מה שהחליט דלהרמב"ם דסי' שי"ד אפי' כשהם רבים) לא מצי לאישתמוטי והיינו עפ"י מ"ש הש"ך שם סק"ח בטעמא דהרמב"ם שם דס"ל פי' לאישתמוטי כפרש"י אי לדידך לא מהימן כו'. ושם לא שייך זה כמ"ש הש"ך. ע"כ לא בעי' פלוני. ולמד מזה מוח"ז רבינו ז"ל גם כאן לפ"מ שהקדים תחי' דגם כאן לא שייך אישתמוטי דפרש"י כו'. לכאורה יש לפקפק ע"ז דביאור הפלוגתא דהרמב"ם והרא"ש (עפ"י ד' הש"ך שם) למעיין בדבריהם ובגמ' דבכורות שם. לפה"נ הוא עד"ז. דמבואר בגמ' ופוסקים יסוד הנאמנות דגבי בכור הוא משום דכל מילתא דעביד' לגלויי לא משקרי. ואהא פרכי' ממתני' דדמאי קח לי ממי שהוא נאמן כו' דאינו נאמן ואמאי נימא כל מילתא כו' ותירץ ש"ה דאית ליה לאישתמוטי. והא ודאי דהמקש' הי' סובר דהך דבכור מיירי בדלא א' פלוני. ועכ"ז נקרא עביד' לגלויי משום דלפעמי' אפשר שיתגלה ממילא כו' ומש"ה פריך ממתני' דדמאי דג"כ אף שלא א' פלוני עביד' לגלוי' לפעמים ממילא כו'. ולהרמב"ם גם התרצן לא נד מזה. אלא שתירץ דש"ה דאעפ"י שיתגלה שלקח ממי שאינו נאמן מצי לאישתמוטי ולומר אי לדידך כו' כדפרש"י. ומשא"כ בבכור כשיתגלה שוב אין לו התנצלות. ולהרא"ש התרצן חולק וס"ל דהך דבכור דאמרי' דהוי מילתא דעביד' לגלוי'. מיירי בדא' פלוני. ועביד' בקל להגלות ע"י שאלה. והתם שאני דכיון שא' סתם אית לי' לאישתמוטי ר"ל שאפשר וקרוב שישמט מלהיות נתפס בשקרו שלא יתגלה כלל ממי לקח. ומש"ה לא נקרא כלל מילתא דעביד' לגלוי' (ע' רא"ש). ונמצא דלכ"ע בעי' שיהי' עביד' לגלוי' עכ"פ (והיינו דמירתת שיתגלה כו') ולכן גם הרמב"ם אף דמיירי בלא א' פלוני כ' (ספ"ב דה"ב) עשוי להגלות כי'. אלא שלהרא"ש בעי' שיהי' עביד' בקל לגלוי' ע"י שאלה. ולהרמב"ם סגי שיהי' עביד' לפעמים לגלוי' ממילא עכ"פ אם לא שמצי לאישתמוטי גם כשיתגלה אי לדידך כו'. ובזה מובן מה שהוצרך הש"ך להסביר בטעמא דגבי בכור לא שייך האישתמוטי דפרש"י דכשיאמר הישראל שמסרו לו כשהוא תם שוב אין לו התנצלות. דלכאורה ה"ל למינקט עיקר החשש'. והל"ל דכשיתגלה שהוא הכהן הטיל המום (שזהו עיקר החשש') שוב אין לו התנצלות (ומשא"כ בההיא דדמאי שאף שיתגלה שלקח ממי שאינו נאמן שזהו החשש'. מ"מ יוכל להתנצל אי לדידך כו'). אלא שזה פשוט שאינו עביד' לגלוי' כלל. דמסתמ' עושה במחשך מעשיהו ונזהר שלא יתגלה. (ולא הי' מועיל כלום מה שאם יתגלה זה אין לו התנצלות כו') אלא מה שנקרא עביד' לגלוי'. היינו ע"י אחרים דוקא (אם ממילא או ע"י שאלה כו') ולכן הוצרך הש"ך להסביר כנ"ל. והוא מוכרח מצד עצמו דאל"כ לעולם יהא נאמן הכהן לומר שמום זה נפל מעצמו. וא"כ כאן גבי שחיטה אף לפי מ"ש מוח"ז רבינו ז"ל שהחשש' הוא שמא שחט בעצמו. לא מהני כלום מה שאם יתגלה זה שוב אין לו התנצלות כיון דזה לא עביד' לגלוי' כלל כנ"ל. ולכן גם מוח"ז רבינו ז"ל לא סיים בדבריו עד"ז. אלא סיים וכיון שא' מומחה כו' שמא ישאלו כו'. וזה קשה בתרתי. חדא דלאו רישיה סיפי'. שבריש' ביאר דלא שייך כאן האישתמוטי דפרש"י וזה מועיל רק להרמב"ם גם כשאינו עשוי להגלות בקל ע"י שאלה. ומשא"כ להרא"ש כו'. וסיפ' שכ' כשהם יחידים אפשר שישאלו כו' זהו ענין אחר ומועיל אף להרא"ש. אלא שע"ז צ"ל שעיקרו סמוך ונמשך למאי דמסיק ואף אם הם רבים כו' עד ולא לפ"ד הרמב"ם עכ"ל. ור"ל דאף כשהם רבים דא"א (או קשה) להגלות ע"י שאלה. מ"מ להרמב"ם מהני מה שכשיתגלה לא שייך כאן האישתמוטי דפרש"י כמ"ש בתחי' (והוי ריש' וסיפ' להרמב"ם ומציעותי' ר"ל דגם להרא"ש יש מקום להקל ביחידים כו') אבל העיקר צ"ע כיון דברבים א"א בשאלה י"ל דגם להרמב"ם לא נקרא כלל עביד' לגלוי' ע"י האחרים. דלא דמי לבכור שהגילוי ע"י אחרים הוא בקום ועשה ר"ל שיתגלה ממילא עכ"פ שזה הישראל מסרו לו כשהוא תם. וממילא ע"כ נעשה המום כשהוא ביד הכהן. אבל גבי שחיטה אין דרך שיתגלה (ע"י אחרים) כ"א דרך שלילה. ר"ל שאחרים לא שחטו לו (לפמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל שהחששה אינו כ"א אולי שחט בעצמו) וזה קשה להגלות (כשהם רבים עכ"פ). דאף שיתגלה שזה לא שחט לו אין ראיה ששחט בעצמו (ע"ד לא ראינו אינו ראיה) דאולי אחר שחט לו עד שיתגלה שכולם לא שחטו לו. וזה דוחק (או א"א) ברבים כנ"ל. וא"ל לפ"ז גם אההיא דבכור קשה ניחוש שמא הבכור הוא של הכהן עצמו ולא נתנו לו ישראל כלל וג"כ אין דרך שיתגלה זה ע"י אחרים כ"א בדרך שלילה כו' ע"ד הנ"ל. ז"א דלענין זה א"צ שיתגלה ע"י האחרים שלא נתנו לו. אלא דזה עצמו שהבכור שלו ודאי הוא מילת' דעביד' לגלוי' (דעם שזה שהוא הטיל המום לא עביד' לגלוי' מטעם הנ"ל. אבל אם הוא של עצמו אם לאו. עביד' לגלוי' בפשיטות כמובן. מלבד שי"ל ג"כ דמיירי בידוע שאינו של עצמו. אלא שא"צ לזה כו')

ז והן אמת שלפמ"ש הש"ך שם ססק"ז דלהרמב"ם ושו"ע בהך דס"ח הנ"ל גם בההיא דס"ז שם דמים זה הראיתי לחכם ג"כ א"צ פלוני מוכח דלא כנ"ל. שהרי התם ודאי אין דרך כלל שיתגלה ממילא זולת דרך שלילה ע"ד הנ"ל. ואעפ"י שי"ל דש"ה שהחכמים מועטים הם (כדלעיל) ואפשר בשאלה מהם. מ"מ כיון דחזינן דלהרא"ש בעי' פלוני גם שם. וע"כ לומר דס"ל דגם במועטים שייך האישתמוטי דפי' הרא"ש (וכדלעיל) ולא עביד' לגלוי' ע"י שאלה (וטעמא דמילתא אולי היינו משום דאף שאלו שבעיר לא התירו לו. אפשר שאיזו חכם אחר התירו כו' וכה"ג כ' המה"ב דק"כ ע"ב בשם הרא"ה דמצי לאישתמוטי שהלך לו למדה"י. (אלא ששם מ' שכ"כ גם באו' פלוני וזה צ"ע ע"ש). או שנא' שע"כ החכמים לא חשיבי מועטים וא"א בשאלה מאיזה טעם שיהי' כאשר לפה"נ ע"כ צ"ל כן לפמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל דהרא"ש מודה ביחידים כו'). וא"כ גם הרמב"ם מנ"ל להש"ך ללמוד מהך דס"ח דפליג גם בהא אם איתא שיש לחלק בענין הגילוי ממילא בין ע"י מעשה לבין ע"י שלילה ע"ד הנ"ל. למה א"צ פלוני. אלא ע"כ דלא ס"ל חילוק זה. ואפשר שלזה כיון מוח"ז רבינו ז"ל במאי דסיים ע"ש בש"ך. (ולא קאי עמ"ש בס"ח (סק"ח) שהוזכר בדברי מוח"ז רבינו ז"ל אלא על מ"ש בס"ז ססק"ז הנ"ל ואולי ט"ס בדברי מוח"ז רבינו ז"ל וחסר תיבה ס"ז). אך אכתי צל"ע (לפ"מ שנראה לפע"ד שהחילוק דלעיל סברא נכונה היא). חדא דאף לדברי הש"ך י"ל דס"ל כיון דהחכמים מועטים הם. גם בדרך שלילה עבידא לגלוי' ממילא לפעמים שכולם לא התירו לו. וא"כ שפיר תלי' בפלוגתא דהרעב"ם והרא"ש בהך דס"ח אבל על מוח"ז רבינו ז"ל אכתי קשה דכשהם רבים ובדרך שלילה מנלן כו'. ועוד דבאמת לפע"ד גם על הש"ך צ"ע. דכיון דחזינן דהרמב"ם בדין שבס"ז והוא ברמב"ם ספ"ב מה"ב הי"ח. לא הזכיר הטעם שעשוי להגלות כדרך שכ' שם בהי"ט ברין דס"ח. אלא כתב טעם אחר שלא נחשדו לשחוט