דברי נחמיה יורה דעה רט

ואף כשאומר בזו שחט מי יכחישנו. לא שייך חילוק זה. ועוד דלא נזכר הסברא דמצי לאישתמוטי אלא לאפוקי מסבר' דמירתת ר"ל היכא שאין הדין נותן להאמינו אלא רק מכח דמירתת לשקר ע"ז הסברא דמצי לאישתמוטי מנגדת ומוציא' מסבר' דמירתת אבל כאן דעיקר סמיכתינן על החזקה דכאן נמצא כו' (ושוב ממילא לא שביק כו') רק משום דאפשר לברורי בעינן ג"כ עדותו והרי לדבריו עכ"פ הוא מעיד וסגי בהכי (הגם דלא מירתת. וכמו אילו הי' מעיד סתם שהי' עמו דנראה ג"כ דמהני לשיטה זו. אעפ"י שאין מי שיוכל להכחישנו בזה כו'). אמנם כן נלפע"ד דענין לאישתמוטי הנזכר כאן בד' מוח"ז רבינו ז"ל. (וכן גם בד' הש"ח וית' אי"ה) אינו מענין מצי לאישתמוטי הנזכר גבי מירתת. דשם הפי' שיוכל להמלט ולהשמט שלא יהי' נתפס אח"כ בשקרותו. וכאן הפי' דעתה בשעת אמירתו אינה עדות נכונה אלא מדחה ומשמיט א"ע מלהעיד דבר ברור. (וזהו דשם נאמר הלשון מצי לאישתמוטי. וכאן נזכר הלשון לאישתמוטי קאמר כו' ומובן כנ"ל). והטעם שמביאנו לזה. הוא לפי שאין אמירתו בסגנון שהי' ראוי לו לומר אם הי' כדבריו דכיון שהסכינים לפניו כששואלי' אותו במה שחט. סגנון הלשון הוא להשיב בזו כו' וכיון שאינו אומר כן אלא ביפה סתם. מובן שמשקר וע"כ מדחה ומשמיט א"ע מלברר דבריו כדחזי' ליה. ע"כ אין אמירתו חשובה כלום כיון שמתוכו מובן שמשקר (ומשא"כ גבי מומחה וכה"ג שאינו לפניו. אף כשאומד סתם לאו לישנא קטיעה הוא. רק כשאומר פלוני שיש סברא דמירתת ה"ז ראיה שאומר אמת וכשאומר סתם אין ראיה לא לכאן ולא לכאן. אבל כאן בסכינים שלפניו כשאומר סתם ה"ז כראיה שמשקר כו'). ובהא א"ש דיוק לשון מוח"ז רבינו ז"ל שכ' וז"ל וכיון שיאמר כו' בעי' שיאמר בזו היפה שאל"כ לא אמר כלום שמא אינו יודע כו' ומש"ה כו'. דלכאורה ז"ש דרך נתינת טעם וכיון שיאמר כו' בעי' שיאמר כו'. (וגם מ"ש ומש"ה כו') אינו מדוקדק כמובן. ולפי הנ"ל א"ש דר"ל אע"ג דלא בעי' עדותו כ"א לשהי' עמו. וכל שהיו עמו אמרינן דודאי בדק ויודע. מ"מ כיון שיאמר כו' בעי' כו' דאל"כ אלא יאמר סתם אמירתו זו יגרום לנו חשש' שמא אינו יודע כו' ומש"ה כו'. פי' דמסתמא לא הוי ליה לומר לישנא קטיעה אלא לפי שמשקר ואינו יודע כלל איזהו היפה ע"כ ומש"ה קאמר סתם לאישתמוטי מלברר דבריו כו'. ולכן לא אמר כלום ואין כאן עדות כלל (עכ"פ). ולכאורה עלה ע"ד שעפ"ז אש"נ מה דקשה לי עוד בד' קדשו ז"ל. דכיון דלשיטה זו הא דבעי' אמירתו (גם בדלא ידעינן כו') אינו אלא משום דכ"מ דאפשר לברורי מבררינן כנ"ל. ונראה פשיט דז"א כ"א לכתחי' בדאפשר אבל כשא"א כגון שאינו לפנינו מותר (מכח החזקה הנ"ל). וא"כ איך שייך לומר דבעי' שיאמר כך ולא כך. הלא לכתחי' ודאי לא שייך ללמדו ולהורות לו איך שיאמר. ואם כבר אמר סתם ה"ז כבדיעבד ומותר. אבל לפי הנ"ל יש מקום לומר דכשאומר סתם. אמירתו זו גורע לאסור בדיעבד דמוכח שמשקר כו' כנ"ל. אבל לא משמע כן ממ"ש מוח"ז רבינו ז"ל דאל"כ לא אמר כלום. משמע דלא גרע עכ"פ מאילו לא אמר כלום כו'. גם אם איתא כנ"ל א"כ אפי' בדידעינן שהיו עמו נאמר דאם אמר ביפה סתם גורע הוא ואסור. ולא משמע כן ממ"ש מוח"ז רבינו ז"ל שם דא"צ שיאמר ביפה כו'. משמע דעכ"פ אם אמר כן כ"ש שכשר כו'. אע"כ צ"ל דגם כשאומר סתם לאו הוכח' גמורה היא שמשקר. אלא הוכח' קצת. ודיינו שנאמר דה"ז כאילו לא אמר כלום וסלק אמירתו כאילו אינה כו' וא"כ עדיין צ"ע איך שייך להורות דבעי' שיאמר כך ולא כך בדבר שעיקר אמירתו אין צריך כ"א לכתחי' בדאפשר כו' כנ"ל. ואולי ר"ל דכשאומר סתם יש לחזור ולשאלו באיזה מהשנים והוא יחזור ויברר דבריו בזו היפה כו' (ואם באמת ישיב על השני שבה שחט ודאי באמת אסור כו')

ה והנה לשון זה דלאישתמוטי לקח מוח"ז רבינו ז"ל ג"כ מהת"ש שכ' בש"ח דכשאומר סתם חיישינן שלא בדק כו' ולאישתמוטי קאמר. ולכאורה לשיטתו ודאי הוי מצי לומר בפשיטות כשאומר סתם ליכא בירור שיודע איזהו היפה כנ"ל. (ואולי כוונתו על יפה דעלמ' כו'). אלא צ"ל דס"ל ג"כ דגם כשאומר סתם מסתמא קאי על אלו שלפניו (או דאתי לאפוקי גם כשאומר בהיפה בה' הידיע' כו' וכה"ג כנ"ל) וא"כ יש מקים לומר כיון שיודע שיש יפה באלו ע"כ בדקם כו'. ולכך הוצרך לטעמא דלאישתמוטי. ומיהו לכאורה הי' נראה דלשיטתו י"ל הפי' ע"ד מצי לאישתמוטי הנזכר לאפוקי מסברא דמירתת. דהא דלשיטתו תועלת האמירה היא שעי"ז נתברר לנו שיודע כו' לפה"נ בירור זה אינו אלא מכח סברא דמירתת. ר"ל דאם אינו יודע (אלא שאומר כן דרך מקרה כסומא בארובה). הי' מירתת שלא יתבדה ע"י שיבדקו אחריו כו' (וית' עוד בזה אי"ה). וא"כ י"ל דהיינו דוקא כשאומר בזו כו' אבל כשאומר סתם מצי לאישתמוטי ולא מירתת (ע"ד החילוק בין מומחה פלוני למומח' סתם כנ"ל). אבל ז"א לפ"מ דמשמע מד' מוח"ז רבינו ז"ל בסמוך (ע"ד) בהג"ה גבי מומחין דכשהם יחידים בעיר לכ"ע שייך מירתת ולא אמרי' בכה"ג מצי לאישתמוטי. וא"כ כ"ש הכא שהן רק ב' סכינים גם כשאומר סתם שייך מירתת. אע"כ צ"ל גם בש"ח דמ"ש לאישתמוטי קאמר ר"ל ע"ד הנ"ל שמאמירתו מוכח שמשתמט ומשקר כו'. (אלא שלכאורה צ"ע בד' מוח"ז רבינו ז"ל שם דלדבריו ע"כ לכאורה לומר דהמה"ב והנמשכים אחריי דס"ל דבעי' מומחה פלוני דוקא. איירי כשהם רבים (ושבזה היא דפליגי עם הטוש"ע בפלוגתא דרמב"ם ורא"ש דסי' שי"ד). וזה תמוה. דכשהם רבים ומצויין בעיר לא בעי' כלל הסברא דמירתת ואף המה"ב מודה דא"צ לומר פלוני. דסמכי' בכה"ג אסבר' דלא שביק כו' בלחוד. כמו בחמצן. ולא חילק ביניהם במה"ב אלא משים דמומחין לשחיטה אינם מצויין כ"א א' או ב' וג' בעיר כו' עי"ש (ו' א') יכמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל ג"כ משמו. וא"כ הרי בהדיא דבכה"ג איירי במה"ב וס"ל דאם א' סתם לא מירתת כו'. ולכאורה עכצ"ל דמוח"ז רבינו ז"ל שם קאי הכל אליב' דטוש"ע (והביא סייע להם דאף אם הם רבים כו' (ר"ל כגון גבי בכור דסי' שי"ד) להרמב"ם שם לא בעי' פלוני. וכ"ש במומחין לשחיטה שהם יחידי' די"ל דגם הרא"ש דשם יידה כו') אבל המה"ב והנמשכים אחריו ע"כ ס"ל דגם ביחידים שייך אישתמוטי. ולפי"ז הש"ח שפסק ג"כ (ס"י) כמה"ב י"ל שגם כאן בסכינים מ"ש לאישתמוטי קאמר. פי' ע"ד מצי לאישתמוטי ולא מירתת כו' כנ"ל

ו אך באמת (מלבד דלא משמע כן קצת בד' מוח"ז רבינו ז"ל). הנה מ"ש מוח"ז רבינו ז"ל שם (תחי' בפשיטות) על המומחין דשחיטה שהם יחידים בעיר. לקוח מד' המה"ב שכ' שהם א' או ב' וג' כו' כנ"ל. אבל איהו ביאר דבריו שם אח"כ וז"ל אין בעיר אלא יחידי' שוחטין ומורגלים להיות אצלם סכינים בדוקי' ומוכנים כו'. וכ"כ עו"ש בסוף דבריו דמומחין דאצלם סכין בדוקה מועטים כו'. ומובן דהיינו לפי שהוא קאי שם בענין להחליש הסברא דלא שביק כו' משום דלח טרח לחזור אחר המומחין שאינם מצויין כ"כ. והיינו אותן שהם ידועים ומורגלים להיות אצלם סכינים בדוקי' ומוכנים כו'. שאילו הם מועטים ויחידים בעיר. ואותן מומחי' שאינם ידועים ומורגלים להיות אצלם סכינים בדוקים ס"ל דודאי לא טרח לילך אליהם כו'. אבל לענין הסברא דמירתת ומצי לאישתמוטי ודאי י"ל דמומחין לשחיטה חשיבי רבים. דהא הכל שוחטין (מעיקר הדין). ואין הדבר תלוי בידועים ומורגלים כו'. ואעפ"י שיתברר שאילו לא שחטו לו אפשר שמומחה אחר בדק סכין ושחט לו כו' ואולי יש להעמיס שגם מוח"ז רבינו ז"ל כיון לזה במ"ש ואף אם הם רבים כו'. ור"ל ואף את"ל שהמומחין הם רבים. והיינו כנ"ל דהכל שוחטין (ורומאשמ"ה) כו'. ע"ז כ' דמ"מ עדיין תלוי