דברי נחמיה יורה דעה רח

ושוב לא נחה דעתו בזה דקשי' ליה כיון דסמכי' על החזקה למה לי אמירתו (ואם אין החזקה מספקת גם אמירתו לא מהני וכנראה שנוטה לדעת הרא"ה בבד"ה דכללא הוא כל היכא דאי לא אמר אסור כי אמר נמי אסור). והפר"ח סקי"ג מוקי לה בדידעינן. ופסק דבאמת א"צ לאמירתו. (וחולק על הרשב"א. או ס"ל שגם הרשב"א לאו דוקא נקט אמירה). ונמצא שלדברי כולם אין ענין תועלת אמירתו כ"א ענין עדותו שהי' גם היפה עמו בשעת השחיטה. וכל שהי' שניהם עמו פשיט' להו דכיון דלא שביק התירא כו' מסתמ' בדקם ושחט ביפה. דהבדיקה עצמה לא חשיב' מירח' (אלא דלהש"ך ופריש' מ"מ בעי' לכתחי' אמירה משום כל דאפשר לברורי כו'). אבל הת"ש מוקי לה בדידעי' ושעכ"ז בעי' אמירה בדוקא (לעיכוב') ולא עוד אלא שהחמיר בסגנון האמירה שדוקא שיאמר בזה"ל בזו היפה כו' אבל ביפה סתם לא מהני. ולפה"נ הא בהא תליא. והכל מטעם א'. דס"ל שהבדיק' עצמה חשיב' טירחא ולכן אף שידעי' שהי' עמו. לא אמרי' בזה כלל דלא שביק התירא כו' דמיטרח לא טריח לבודקם כלל. וכיון שכן הוא מעיקר הדין ודאי אין לסמוך בזה על עדותו של מומר. אלא דמ"מ מהני אמירתו. לא מדין עדות ונאמנות. אלא שכיון שאומר בזו היפה הרי מתברר לנו מעצמינו שיודע איזהו היפה. ואמרי' דמסתמ' קודם השחיטה בדקם וידע דכיון דע"כ טרח לבודקם מסתמ' הי' זה בשביל השחיטה ולא אח"כ כו'). ולכן בעי' סגנון האמירה בזה"ל דוקא. דאילו אמר ביפה סתם אין לנו ראי' והוכח' מדבריו שיודע איזוהי היפה כו' (וית' עוד אי"ה). ומוח"ז רבינו ז"ל בתחי' פי' עפ"י ד' האחרוני' הנ"ל דס"ל דהבדיקה לא חשיב טירחא. ועשה סמיכות לזה עפ"י ד' הרא"ש שפי' מיטרח לא טרח לתקנה כו' כנ"ל. וענין האמירה לפי"ז היינו רק ענין עדותו שהי' עמו. ולכן כשידעי' בלא"ה שהי' עמו א"צ לאמירתו כמ"ש הפר"ח וגם הט"ז הכי ס"ל בדידעינן עכ"פ. ולא ס"ל מ"ש הש"ך בש' הפריש' דמ"מ כ דאפשר לברורי כו'. דלענין שהי' עמו לא שייך כלל להצריך לברורי עפ"י עדותו. כיון שבלעדו ידעי' זה בבירור. א"ו ר"ל לברורי ששחט בהיפה ולא בהשני וזה צ"ע. דלענין זה הא אמרי' דלא שביק כו' והיינו דכוודאי חשבי' ליה. וכלשון הגמ' גבי חמצן של עוברי עבירה (ד' ע"ב) מפני שמחליפין קתני דודאי מחליפין. והא דקי"ל כל מקום דאפשר לברורי מבררינן. נראה דאינו אלא במקום דלא אתינן עלה להקל אלא מכח חזקה בעלמ' וכה"ג דלאו ודאי גמור הוא. משא"כ היכא דאמרי' דודאי כן הוא א"צ לברורי כלל. ומשום הכי גבי חמצן א"צ לומר שהחליף כמ"ש בבה"ב ד"ה ע"ב ומה"ב ד"ו א'. וכן במומר שבדקו ו סכין לא מצינו שצריך לומר ששחט בזה ולא באחר (ע' ש"ך סק"ד ואפי' כשהי' אתו גם סכין פגום כמ"ש הפר"ח סק"ה ופליתי סק"ד). וה"ה כאן בדידעינן שהיו עמו (וזה שלא כמ"ש בכריתי שם סקי"ג. ומש"ש גבי מומחה פלוני כו' דלא דמי לחמצן דלית ביה איסור תורה כו' תמוה לכאורה דהא בגמ' אמרי' סברוה דכר"י אתי. וגם במסקנ' דכר"ש אתי הא אמרי' דודאי מחליפין וכ"ש בדאורייתא כו' ע"ש. ובעיקר הקושי' והחילוק בין חמצן למומחה פלוני הרי הדבר מפורש במה"ב עצמו ע"ש ד"ו א' וצע"ג לכאו'). ולכן לא הביא מוח"ז רבינו ז"ל ד' הש"ך והפריש' והכרתי בזה). ולענין היכא דלא ידעינן שהיו עמו. כ' שתלוי בהחקירה שבחידושי הרשב"א (שהובא בש"ך סק"ז ובד' מוח"ז רבינו ז"ל די"ב סע"ד) בעיקר הדין דרבא (בסכין א'). בהא דאם לא בדק לו סכין קודם השחיטה בודק אח"כ ואם נמצאת יפה מותר כו'. דלפמש"ש שהדעת נותנת (וכ"פ במה"ב ה' ב') דאף כשבא אחר השחיט' בתוך שעה ושתים אמרי' דחזקה כאן נמצא כאן הי'. ה"ה כאן דאעפ"י דכאן הי' עמו עוד סכין שאינו יפה. הרי לענין זה הא אמרי' דודאי דלא שביק כו'. אלא דמ"מ בכה"ג בעי' אמירה. (וה"ה בהא דחידושי הרשב"א כסכין א'. ע"ש דבבא בתוך שעה הזכיר אמיר' ומשא"כ בבא בגמר שחיט' לא הזכיר אמירה כו'). ונראה דהיינו רק ענין עדות שהי' עמו. והיינו טעמ' דכיון דלא אתינן עלה אלא מכח חזקה בעלמ' דכאן נמצא כו' הרי קימ"ל דכל דאפשר לברורי לא סמכינן אחזקה. (וכמ"ש הש"ך בש' הפרישה אלא דהם כ"כ ש בדידעינן שהי' עמו וזה צ"ע כנ"ל. אבל בדלא ידעינן אל דאמרינן חזקה כו' שפיר יש לומר כן ומתורץ מה שנתקשה הט"ז וגם הפר"ח שהחמיר בזה דלא מהני אמירתו בכה"ג אין ראי' דאזיל לשיטתו בסק"ז שהחליט כמסקנת חידושי הרשב"א כו'). ולמסקנת חידושי הרשב"א בסכין א' דיש להחמיר ודאי ה"ה (וכ"ש) כאן בב' סכינים שאין להקל בבא אחר כך (דלא אמרינן כאן נמצא וכאן הי' ולא מהני אמירתו) אלא בדידעינן שהיו עמו (ואז אין צריך לאמירתו וכנ"ל) ושוב מסיק מוח"ז רבינו ז"ל דמל') הרשב"א בת"ה משמע דאף בכה"ג (ר"ל בדידעינן שהיו עמו) בעינן אמיר'. וא"כ ע"כ לומר כנ"ל אליבא דהת"ש דהבדיקה עצמה חשיבא טירחא ולא אמרינן בזה לא שביק כו' והא דמהני אמירתו אינו בענין עדות ונאמנות. אלא שכיון שאומר בזו היפה מתברר לנו בבירור שהוא יודע איזהו יפה וע"כ בדקם קודם השחיטה כו' כדלעיל זהו לפה"נ ביאור ד' מוח"ז רבינו ז"ל ושארי פוסקים

ד ועתה אכתוב מה שצ"ע לפע"ד במסקנת ד' מוח"ז רבינו ז"ל והת"ש. ותחי' אומר (דרך אגב) מה שיש לדקדק גם בריש דבריו ז"ל. והוא מ"ש גם שם דבעי' שיאמר בזו היפה ולא ביפה סתם. ולקח זה מהת"ש. ולכאורה בשלמ' להת"ש דלשיטתו תועלת האמירה היא שעי"ז מתברר לנו שע"כ בדקם ויודע. מש"ה בעי' דוקא בזו היפה דאילו ביפה סתם ליכא בירור שיודע איזהו היפה. אבל לשיטה הראשונה הנ"ל. דלפ"ז ענין האמירה אינו רק ענין עדותו שהי' עמו כנ"ל. א"כ י"ל דאין חילוק בזה בין כשאו' בזו היפה ליפה סתם. (וכדמשמע בטוש"ע וכ"מ בהדיא בת"ש שם סקי"ג דאין להצריך בזו היפה דוקא אלא להאומר דלא טרח לבדוק כו' ע"ש). ונהי דלדינא יש קצת מקום לומר כיון דלא מהני עדותו אלא משום דבלא"ה איכא חזקה דכאן נמצא כו' לכן בעי' שאמירתו יהי' סיוע לחזקה זו דוקא. משא"כ כשאומר ביפה סתם י"ל שכוונתו על יפה דעלמ'. ואין זה מענין החזקה כלל. ואינם מסייעים זה לזה כו'. אבל לשון מוח"ז רבינו ז"ל שכ' שמא אינו יודע איזו יפה מש"ה קאמר יפה סתם לאישתמוטי מבואר שאין כוונתו ע"ד הנ"ל. ואולי ס"ל דגם כשאומר סתם בסתמ' קאי על אילו שלפניו. (וע' כרו"פ דלפה"נ ג"כ פשיט' ליה הכי ובאמת לפה"נ תלוי בלשון. כמו בל"א אם אומר מיט דעם גוטין משמעו על יפה שבאילו. ואם אומר מיט א גוטין משמעו על יפה דעלמא. ובלה"ק כשאומר בהיפה בה' הידוע'. ה"ז כמו בל"א מיט דעם גוטין. ואם אומר ביפה צ"ע פירושו ויש פנים לכאן ולכאן. ועכ"פ י"ל דמוח"ז רבינו ז"ל אשמעי' אפי' כשמובן שקאי על אלו). ומ"מ לא מהני שמא אינו יודע כו' ר"ל שלא בדקם. וזה קשה בתרתי. חדא דהא השתא קיימינן בסברא שהבדיקה לא חשיב טירח' וא"כ למה ניחוש שלא בדקם ועוד מאי נ"מ מחשש' שמא אינו יודע כו' הרי מ"מ הוא מעיד שהיפה שבאלו היתה עמו (ושחט בה). ולשיטה זו א"צ יותר גם מ"ש דמש"ה קאמר יפה סתם לאישתמוטי. אינו מובן כ"כ פירושו. דלכאורה ר"ל בזה ע"ד החילוק (הנז' בגמ' דבכורות (ל"ו ב') והובא) בפוסקים ובד' מוח"ז רבינו ז"ל כאן (ע"ד) בין כשאומר מומחה פלוני דמירתת לשקר שמא ישאלו מאותו פלוני ויתבדה. לבין אומר מומחה סתם דמצי לאישתמוטי ולומר דכוונתו על אחר כו' (ע' לבוש סי' שי"ד ס"ז). וה"נ נאמר מהאי טעמא לחלק בין כשאומר בזו היפה לבין שאומר סתם כו'. אבל ז"א מתרי טעמי (והא בהא תליא) א' דלא שייך זה אלא כמו גבי מומחה וכה"ג דאיתי' בשאלה. אבל גבי סכין דלית' בשאלה